"ברור שהמחיר היה אני. אני יודעת - אני דמות טרגית. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן איתן היה מסור לילדים, לחולים, לחיילים, לכל האחרים - עכשיו היינו אמורים לקטוף את פירות הזוגיות שלנו, כשהשנים הקשות כבר מאחורינו". יעל נאמן מסיטה את עיניה אל החוץ, כמו מחפשת דלת מסתובבת שתחזיר את החיים למסלולם הנכון. "אבל אני באמת לא המעניינת. מעניין יותר שיהיה פה טוב במדינה, שיהיו יותר חמלה וערבות הדדית".
באר שבע, מתחם הקטר. תחנת הרכבת של העות'מאנים הפכה לבית קפה וקונדיטוריה - "ביזו". הצרפתיות מחייבת: ברקע ז'אק ברל מתחנן "אל תעזבי עכשיו". צלילים נוגים עוטפים את יעל. לרגע אחד היא מרשה לעצמה להרהר, ובמשנהו היא שבה בתכליתיות אל חייה. אם לשבעה ילדים, ציר בחייהם של אנשים רבים, משלימת המשימות שהותיר בעלה, רס"ן ד"ר איתן נאמן ז"ל, רופא טיפול נמרץ ילדים בביה"ח סורוקה, שנפל ב־9 באוקטובר 2023 בקרב בצומת שער הנגב.
"מי שמע על איתן? אתה קראת כותרות שהזכירו את הגבורה שלו? שקראו לו גיבור ישראל? איתן היה דמות שהמוות שלה הוא אובדן. מאז שהוא מת, עוד מעט שנתיים, עדיין לא החליפו אותו בתפקיד - התקן שלו בבית החולים לא אויש. נדרשו שבעה רופאים שונים ללמד את הקורסים שהוא לימד. אומרים שלכולם יש תחליף, אבל איתן הלך למלחמה, נהרג - ולא מצאו לו מחליף. מעבר לאובדן שלי, איתן היה נכס מטורף למדינה".
דבריה נאמרים בסערה מהולה בכאב על חוסר ההכרה. "היה לו ידע טכנולוגי מטורף. הוא הקים סטארט־אפ לפיתוח טובוס (צינור הנשמה תוך־קני; ד"פ) אוטונומי שמוכנס לוושט בגרון, היה מסוגל לכתוב מאמר רפואי בתוך חודש אחד, ולמד ערבית לרמת שפת אם, כדי לדבר עם חולים ערבים בלי תרגום".
לרגע היא עוצרת כנזכרת בתמונה, ומתארת את תחושת החסר גם בקרב המטופלים: "מטופלים בדואים מגיעים, רואים אותו בצילום ועדיין בוכים. כולם הכירו אותו. איתן טיפל בילדים מעזה. אתה מבין שיכול להיות שהוא נהרג מאש של מישהו שהוא טיפל בו בעבר?"
כמה חיילות מהפיקוד באות לגנוב רכות של מאפה ולצחקק ריכולי קפה. יעל מתבוננת בהן, כמו צופה בתחילת סיפור, כשהעתיד עוד מתעצב בטרם ייעצב. "סבא שלי ברח מסוריה, אבא עלה מארגנטינה, אמא הגיעה משרונה דרך כפר פינס, ואני נולדתי באשקלון, בבית דתי־לאומי", היא מחייכת על מורכבות ההתחלה. "משפחה עם שמונה אחים ואחיות. מצד אחד, סבתא סורית־מזרחית שתמיד יש בבית שלה קובה, סירים על האש, עגבניות מיובשות, פלפל אנגלי ואגוז מוסקט. ומהצד השני - סבא מכפר פינס, עם טרקטור ותפוזים מרקיבים, ריחות של פרדס. ילדות אשקלונית זה אומר בעיקר ים. סבתא שלי גרה ליד עתיקות אשקלון, איפה שהתל. אני זוכרת את החוף הזה כל כך טוב, זה היה אינסוף".
אחרי שהות במרכז שפירא, המשפחה עברה לרחובות של שנות ה־80. יעל, ילדת טבע פראית, מצאה תחליף לים: "הייתי בורחת מבית הספר לשלוליות החורף ולפרדסים. בורחת לטבע, שם אני מרגישה הכי מוגנת בעולם עד היום. נוף ילדותי היה גבעות כורכר, ציפורניות, חרציות, גחליליות, צבאים. בחורף היו נוצרים 'נחלים' קטנים בחולות בדרך לבית הספר, והייתי קוראת להם 'נחל הקפה' ו'נחל שוקו'".
בין גבעות הכורכר והפרדסים החלו להיטוות סיפורים. "הייתי ילדה עם המון חלומות, דמויות וסיפורים בראש, בלי סוף. דמויות דמיוניות, נסיכות ונסיכים, עולם דמיון שהיה רק שלי".
ילדת הטבע גדלה לעשות שירות לאומי כמדריכת טיולים, אחר כך לימודים. "עשיתי תואר ראשון דו־חוגי בארכיאולוגיה ובביולוגיה. עבדתי במעבדה בוטנית־ארכיאולוגית. מאוד אהבתי את המחקר. בזמן הפנוי הייתי שעות בספרייה. הייתי 'מלכת החרסים', התקופה הכי יפה בחיים שלי.
"חברה הכירה בינינו. סיפרה על איתן רק שהוא רוצה להיות רב, או רופא, או איש קבע. איתן היה אז קצין נשק בספינת טילים של חיל הים. אמרתי לה: 'חייל? עכשיו? כבר סימנו אותי לקריירה אקדמית. במכון ויצמן הציעו לי מסלול ישיר לדוקטורט. מה לי ולחייל?' אבל החברה נתנה לו את המספר, והוא בכלל לא שאל קודם איך קוראים לי", יעל צוחקת.
"מי שמע על איתן? קראת כותרות שהזכירו את הגבורה שלו? שקראו לו גיבור ישראל? איתן היה דמות שמותה הוא אובדן. מאז שהוא מת, התקן שלו בבית החולים טרם אויש. אומרים שלכולם יש תחליף, אבל לאיתן לא מצאו. מעבר לאובדן שלי, הוא היה נכס מטורף למדינה"
"כזה היה איתן - חדור מטרה. לא דברן גדול. אדם שקט שידע לאפיין מה הוא רוצה ומה היעדים שלו. הלך על מסלולים ארוכים ונוקשים - עולם רבני, קורס חובלים, רפואה. תמיד הגדיר את חלומותיו, ותמיד הגיע אליהם".
שילם חוב של חייל שלו
איתן (מנחם) נאמן נולד בתשרי, ספטמבר 1978, ליעקב ולהדסה נאמן. משפחה ירושלמית ידועה ומיוחסת עם קשרים שמגיעים עד בנימין זאב הרצל. יעקב, אב המשפחה, היה עורך דין ידוע, פרופסור למשפטים, ולימים שר המשפטים ושר האוצר בממשלות ישראל. אחרי חמש אחיות, איתן נולד כבן הזקונים, נסיך ישראלי שמגיל צעיר אתגר את עצמו.
"איתן למד בישיבת נתיב מאיר בירושלים, אך כבר אז העז לצאת לדרך עצמאית, להכיר את ישראל שמעבר לסביבה הקרובה שלו", יעל מספרת. "בכיתה י"ב הוא יצא לדימונה במסגרת פרויקט של"פ (שמיניסטים לעשייה פעילה בעיירות פיתוח; ד"פ). במכתבים שכתב לחניכיו בבני עקיבא בירושלים, כדי להסביר למה עבר לגור בדימונה, הוא כתב ש'צריך לתרום יותר לעם ישראל' - ועשה זאת בעצמו. בסיום הלימודים נשאר ללמוד בישיבה הגבוהה בדימונה, ובהמשך היה גם מהמייסדים של הישיבה הגבוהה באילת".
"הסטרס לא נשאר רק בנפש": הבעיה הרפואית שזינקה ב-70% מפרוץ המלחמה
דרוכים וטעונים: נשקים של מחבלים מטבח 7 באוקטובר נמצאו בגן ילדים בבארי
פרסומת | למה כולם מדברים על בריאות העין?
דוח המבקר על הטבח: הבכירים שסברו שחמאס "מורתע ומרוסן" - והצמצום שבוצע ללא אישור הקבינט
נתניהו הודיע: "נקים ועדה שתהיה מקובלת על כל העם" - המשפחות השכולות הפנו את גבן
יעל שוקעת במנהרת הזמן, ומשהו בפניה מתרכך ומואר. הפסקול הצרפתי ברקע ממשיך לפסל את הרגע בקולה של אדית פיאף: "לילות אהבה בלי סוף, שמחה גדולה נכנסת פנימה. הדאגות נמסות, הצער מתפוגג, ומאושר עד שכואב בחזה. הו, החיים בוורוד".
"באנו מרקעים ומחיים שונים לגמרי, אבל איך שנפגשנו - ידעתי שזה זה. מבפנים היינו אותו הדבר. כשחברה משותפת שאלה את איתן איזו אישה הוא מחפש, הוא ענה: 'יפה, חכמה ומדריכת טיולים'. איתן אהב לצלם אותי. אף פעם לא ייחסתי חשיבות ליופי, לא עניין אותי איך אני נראית. הוא אהב אותי כמו שהייתי. גם הרבה שנים אחרי שהתחתנו הוא אמר לי: 'התחתנתי איתך מאוחר מדי. הייתי צריך להכיר אותך עוד קודם. לא היה לי מספיק ממך'. והכרנו בגיל 24!"
אבל החיים עם אדם שמרגיש מחויב "לתרום יותר לעם ישראל" לא היו פשוטים. "כבר בתחילת הקשר הבנתי - להיות איתו זה לחכות. זה התחיל בלחכות שישוב מהפלגות כשהיה קצין נשק על סטי"ל. פעם, אחרי 'קו' של הפלגה ארוכה, הספינה שלו הגיעה ל'טיפול הספנה' בחיפה. נסעתי אליו בהפתעה, כל הדרך ברכבת מרחובות, עם מגש של המאכל שהוא הכי אהב - לזניה. כשנפגשנו הוא היה מאושר עד הגג, אבל אחרי כמה דקות הוא אמר לי: 'יעל, אני צריך להיות עם החיילים שלי'.
"הוא תמיד דאג להם. כמו לילדים. היה מצ'פר אותם כל הזמן. אוהב אותם. אחרי מותו אחד מחייליו, שהגיע ממשפחה במצוקה, סיפר שפעם התקשרו אליו מחברת הטלפון ואמרו שאם לא ישלם חוב מייד - הקו שלו ינותק. איתן שמע את זה במקרה, לקח לחייל את הטלפון מהיד, כמעט בכוח, שלף כרטיס אשראי - ושילם".
מכאן החיים זרמו במהירות קדימה: חתונה, ילדים. "עם איתן החיים תמיד היו מלווים ב'פסקול' של משימות. הוא תמיד חש שהזמן שלו מוגבל. פעם אמר לי: 'חשבתי שאמות בצבא כחייל'. אחרי שנים של הפלגות ארוכות והים הפתוח, איתן התלבט לגבי דרכו, איך לתרום יותר. באחת מההפלגות בחיל הים הוא פגש רופא ילדים במילואים. האישיות הטובה של הרופא הרשימה את איתן והעלתה מחדש חלום ישן שלו מימי ההתנדבות במד"א - להיות רופא בעצמו".
ההחלטה לא באה בקלות. ליבו נמשך גם לעולם הרבני. "היה לי ברור שאם לא אדחף אותו, הוא לא יצליח להחליט", יעל מודה. כך מילאה עבורו טפסים, רשמה אותו למבחני מתמטיקה ולפסיכומטרי. בגיל 28, כשהוא אב לשני ילדים, איתן התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. "עם הלבטים מאחוריו, הוא מצא את המקום המדויק לו", יעל אומרת.
אבל לא היה פשוט לאזן לימודים קשים ותובעניים עם חיי משפחה. "המבחנים היו תכופים. אני זוכרת במיוחד את המבחן המפורסם שלו בפיזיקה, שהוא הצליח לעבור רק אחרי שלושה כישלונות. איתן תמיד צחק שבבית הספר לרפואה ציון 60 ומעלה זה עובר, אבל ציון 90 ומעלה פירושו כישלון בחיי המשפחה. בסוף, בשתי העמודות, הוא לא קיבל נכשל".
"הפיקניק המשפחתי הפך לטרגדיה. איתן הוריד את יהודה מהמנשא, הניח אותו לרגע מאחורי האוטו, חגר את שאר הילדים - ונסע לאחור. ואז הרגשנו משהו וראינו את יהודה על הקרקע, דרוס. רק בבית החולים, כשיהודה שכב מחובר למכונת הנשמה, איתן התפרק בבכי קורע לב"
איפה היית את בכל שנות לימודיו?
"הבנתי שאיתן צריך לקבל את הגב כדי להמריא. כבר כשהתלבטתי לגבי הדוקטורט שלי במכון ויצמן, הבנתי שאני רוצה להיות אמא נוכחת. רציתי לשבת עם הילדים לארוחת צהריים, לדבר איתם. ידעתי שאם אתמקד בקריירה שלי, אפספס את השנים הכי יפות שלהם. בחרתי להישאר איתם בבית ושילמתי את המחיר של ההחלטה הזאת. אבל תמיד ידענו גם לסיים את היום בכיף. אהבנו לטייל ביחד, לשמוע מוזיקה, לקרוא".
"להבת נר ענקית"
תוך כדי הלימודים וההתמחות עברה המשפחה בין באר שבע, ירוחם ומיתר, עד שמצאה את מקומה בטנא עומרים עם שבעה ילדים: יהונדב, נעמה, אבינעם, אביתר, דוד, יהודה וצור.
"בשנה השלישית ללימודים שלו איתן חיפש תחום התמחות אחרי סבב בטיפול נמרץ ילדים אצל מנהל המחלקה, ד"ר צחי לזר. הוא הרגיש שפגש את נשמתו התאומה והחליט שיתמחה בטיפול נמרץ ילדים. הוא הוקסם מהמקצוע הזה, מהמורכבות שלו, מהמקרים המאתגרים, ובמיוחד מצחי, שהפך למנטור ולאח הגדול שלו. כשצחי היה מתקשר, הייתי מעבירה לאיתן את הטלפון - 'קח, זאת הפילגש שלך'", יעל צוחקת.
קשה להיות רופא טיפול נמרץ ילדים. כשאדם מבוגר חולה ומת, זה לא קל - אבל מובן. כשילד חולה, נפגע ומת - זו טרגדיה. "ילדים ירויים, שרופים, עם חבלות ראש ומחלות נוירולוגיות מטורפות, אלה דברים שאף אחד לא רוצה לגעת בהם", יעל מסבירה. "אבל מהרגע שאיתן בחר, הוא היה לגמרי בתוך זה. כסטודנט עודדתי אותו להיבחן גם במבחנים אמריקניים, כדי שיוכל לעשות תת־התמחות בארה"ב. איתן אמר שמעניין אותו להציל חיים, לא הסטטוס. אבל התעקשתי מולו שכדי להשפיע צריך מעמד, אז נסענו לאוניברסיטת ייל בארה"ב, לתקופת תת־התמחות. הם ממש רצו שהוא יישאר אצלם".
ולא היתה לו מחשבה כזו?
"איתן היה מאוהב בישראל ובנגב! חוץ מזה, הוא בחיים לא היה עוזב את אשתו השנייה - צחי".
עם שובו לסורוקה פרש איתן כנפיים והפך לדמות מובילה בטיפול נמרץ ילדים. עמיתו־חברו ד"ר לזר מספר: "כשחזר, איתן החל לבנות את דרכו כמומחה. במקצועיות ובמקצוענות, יחד עם ידע רחב ואמפתיה אין־קץ לחולים ולבני משפחותיהם. הוא ריכז את קורס ההחייאה, עסק בחינוך רפואי, במחקר ובממציאנות. היה לו מרץ בלתי נלאה, והוא פילס דרך בין עשייה לעשייה ובין משפחתו האהובה לבין התנדבויות נוספות - ביחידת חילוץ ערד, במילואים ביחידה 669 ובחטיבה 551, וגם במד"א. איתן היה כמו להבת נר ענקית שאתה בטוח שתמשיך ותאיר עד אין־קץ".
ד"ר עימאד אלעמור, שהתמחה עם איתן ברפואת ילדים, ספד לו כך: "את התורנות הראשונה שלי במיון עשיתי עם איתן. מול כל הכאוס והלחץ הוא ידע להרגיע את כולם - הרופאים, האחיות וגם המטופלים. כשמו, איתן הוא היה. עם הרבה נחת ושלווה. תמיד ידעת שיש על מי לסמוך ולמי לחזור בעת מצוקה. הוא יחסר לכולנו כאיש יקר, אנושי, אמפתי ונותן. נשמה טהורה".
טיפל בפצועי העוטף
אבל לא הכל היה דבש זוהר. "ההתמחות ברפואת ילדים היתה אינטנסיבית מאוד", יעל חולקת. "איתן לא אכל ולא ישן כמו שצריך. היו תקופות שבהן הוא היה תשוש פיזית ונפשית, אבל במשמרות הוא נתן את כל כולו למען חיי הילדים שהיו תלויים בו. באותו חודש הוא עשה 11 תורנויות של 26 שעות, ותוסיף לזה את לחץ החיים הרגילים". היא אוחזת בשתי ידיה בכוס השתייה, פרקי אצבעותיה נמתחים ומלבינים כשהיא נזכרת בתאונה.
"זה היה יום שישי. סיימתי לארגן מוקדם את הבית לשבת ואמרתי שניסע לפיקניק בהר עמשא. זה היה יום מושלם, אי אפשר בכלל לדמיין שרגעים כאלה יהפכו לטרגדיה. בסוף הפיקניק הייתי עייפה ונמנמתי ברכב. ביקשתי מאיתן שיכניס את הילדים לאוטו. הוא הוריד את יהודה מהמנשא והניח אותו לרגע מאחורי האוטו, הכניס את שאר הילדים למושבים שלהם ונסע לאחור. ואז הרגשנו שיש שם משהו וראינו את יהודה שרוע על הקרקע, דרוס".
יעל משתתקת לרגע ארוך, כממאנת לשוב ולהיזכר.
"רק כשהגענו לבית החולים ויהודה שכב מחובר למכונת הנשמה, איתן התפרק בבכי קורע לב... זה היה רגע קשה. שוטר חיכה לגבות עדות, היתה שם גם עובדת סוציאלית, והורי מטופלים הביטו בנו. אתמול הוא היה רופא שמטפל בילדים, עכשיו הוא אבא שיושב על ספסל המטופלים־הנאשמים".
יהודה טופל ושרד את הפציעה, אבל אביו התקשה לסלוח לעצמו על התאונה. "תהליך ההחלמה של יהודה היה איטי ומסוכן. שנתיים אחרי התאונה איתן יצא למילואים, ויהודה הרגיש רע מאוד. למזלי, ידעתי מספיק דרך איתן כדי להבין שיהודה לא במצב טוב, ובבטן הריונית לקחתי אותו לבית החולים. הוא כבר לא היה יכול ללכת בכוחות עצמו. שם גיליתי שצדקתי באבחנה שלי ושהגענו למעשה ברגע האחרון - דלקת מפושטת הגיעה כמעט עד לגזע המוח. אם הדלקת היתה מתפשטת לשם, זה היה עלול להוביל למוות מוחי של יהודה".
"איתן היה כמו מלאך. תמיד היו סביבו סימנים שהמוות קרוב. כשהיה חייל, הוא אמר לי שימות במלחמה. תמיד התאמן לרגע שבו הוא יתבקש. הוא נהרג בגיל 45 בכושר מצוין. במחנה שורה אמרו לי שכשראו את גופתו הם חשבו שהוא בסדיר. הוא נשאר חתיך גם במותו"
בדרך לא דרך, איתן הצליח להגיע לבית החולים, התיישב על הרצפה ליד יהודה ושוב בכה. יהודה עבר ניתוח מסובך, החלים, אך נותר עם פגיעות נוירולוגיות מסוימות ושמיעה באוזן אחת בלבד. "היום הוא ילד בריא וחכם שעומד לחגוג בר מצווה. התפילין של איתן מחכות לו, וביום האזכרה השני לנפילתו יהודה יניח את התפילין בסורוקה, בנוכחות הצוות שטיפל בו".
באירוע התאונה המצער נשתלו הזרעים שיצמחו בהמשך לפרויקט ההנצחה הייחודי "נאמני איתן". "הפרויקט נולד כבר אז, מתוך ההבנה כמה עומס מוטל על הרופאים וכמה מתיש נפשית הצורך שלהם להתמודד מדי יום עם מקרים קשים מאוד. ההבנה שכולם זקוקים לתמיכה, גם הרופאים וגם המטופלים, ושמי שנפגעת מהטראומה מלבד המטופל זו גם המשפחה התומכת, שמשלמת מחיר כבד".
יעל אומרת שכבר אז חשה שגורל נורא אורב בהמשך הדרך. "אני זוכרת שאחרי התאונה עם יהודה עמדתי ליד מיטתו ואמרתי לעצמי, יהודה יחיה - אבל איתן ימות".
את מתארת רגע קשה מאוד. באמת חשבת שזה המחיר? האב על הבן?
"אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הבנתי שם מה שהבנתי כשהכרתי את איתן - שהוא כמו מלאך, שהוא טוב מדי. טוב גם ביחס לרופאים אחרים. וחוץ מזה, סביב איתן תמיד היו סימנים שהמוות קרוב. כשהוא היה חייל, הוא אמר לי שימות במלחמה. הוא תמיד התאמן לרגע שבו הוא יתבקש.
"כשטסנו לארה"ב, הוא סיפר למג"ד שלו שגם שם יש לו תיק מילואים מוכן ליד הדלת. היינו רצים ביחד, כתרפיה, ואיתן תמיד התאמן גם בריצה לאחור - כדי לפנות מקום לאחרים. כשהוא נהרג הוא היה בן 45 ובכושר הטוב ביותר בצוות שלו. במחנה שורה אמרו לי שכשהם ראו את הגופה שלו, הם חשבו שהוא בסדיר ולא איש מילואים. היתה לו גופה של חתיך, גם במותו".
יעל מחייכת חיוך שבור.
בשבת שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, איתן קם מוקדם לתפילה. כשחזר בישר ליעל: "פרצה מלחמה". עוד לפני שקראו לו, כבר התארגן, לקח את תיק המילואים שהוכן מראש, נפרד מיעל בפעם האחרונה - ונסע ברכב לכיוון סורוקה. כחלק מצוות בית החולים, הוא טיפל בכמות הפצועים העצומה שזרמה מהעוטף. עוד באותו היום נקרא למילואים ביחידתו, והוקפץ לשדרות ולכפר עזה, שם טיפל בפצועים ובנפגעי חרדה.
מיזם "נאמני איתן" מבקש להכניס לבתי החולים ליווי רגיש, מקצועי ומותאם־קהילה, שיהפוך את רגעי האובדן והניכור שחוות משפחות שיקיריהן נמצאים במוות מוחי לרגעי הזדמנות ופיוס שיעניקו חיים לאחרים. המשפחה תוכל לסמוך על המלווה שיעזור לה לקבל החלטה נכונה
ב־9 באוקטובר לפנות בוקר זוהה מחבל באזור רכבת שדרות. אל הצוות שסרק כדי לאתר אותו הוחלט להצמיד חוליה רפואית. איתן היה בה. הצוות רדף אחרי המחבל והרג אותו, אבל קבוצת מחבלים נוספת, שהתחבאה באותן השעות בעמדה אסטרטגית החולשת על צומת הנגב, בין שדרות למפלסים, החליטה לקום ולפעול.
יעל מתארת את רגעיו האחרונים של אהובה: "הראשון שנפגע מאש המחבלים היה רס"ר אביחי אמסלם ז"ל, והוא נהרג במקום. סרן יובל הליבני ז"ל הספיק לצעוק 'נפגעתי' בטרם נהרג. איתן הבין שהכוח נכנס למלכודת אש. הוא השיב אש לכיוון המחבלים וסיכן את עצמו כדי שחבריו ייחלצו משטח ההשמדה. הוא חיפה עליהם ומשך את האש אליו.
"לאורך לימודי הרפואה שלו איתן תמיד היה מרותק מהלב. הייתי צוחקת עליו: 'למה לא בחרת להיות קרדיולוג?' או 'למה להתעסק בטראומה במקום באקמו (מכשיר שמדמה פעילות לב; ד"פ)?'"
הזיכרונות גואים ביעל, והיא מחזיקה את הדמעות ברטט עפעפיים. אחרי שהיא נושמת עמוקות, היא חותמת את סיפור חייו של בעלה, אבי ילדיה, בן זוגה: "כמה סמלי שהכדור שפגע בו חצה את ליבו לשניים. ככה הוא חי, ככה הוא מת. איתן היה תמיד כולו לב".
הפסקול הצרפתי מתזמר את הגורל, ופרנסואז ארדי שרה בקול נוגה: "כך בכל מקרה איני רוצה, יש תגובות חסרות צורה, אתה חייב להסביר לי קצת יותר טוב איך להיפרד ממך, איך לומר שלום בפעם האחרונה".
מיזם אנושי מתבקש
שנתיים לאחר מכן, יעל נאמן יושבת בבית הקפה, מקשיבה לצלילים, נעה בין הזמנים שהיו לבין חייה הנוכחיים כ"אלמנתו". "זה לא היה בתסריט שלנו. תמיד חשבתי שבגיל מסוים איתן יגיע ליציבות - הילדים יגדלו, וזה יהיה הזמן שלנו ליהנות אחרי השנים הקשות. רציתי לעוף קדימה בעצמי. איתן עורר קנאה. הוא לקח את הפוטנציאל שלו ומימש אותו עד הסוף, בכל תחום - וגם אני רציתי לממש את הפוטנציאל שלי. אפילו אחרי מותו הוא השאיר לי להשלים את כל הפרויקטים שלו".
בתקופה שלפני נפילתו של איתן, בית החולים התמודד עם חמישה מקרי מוות מוחי בילדים. כל מקרה שכזה מטלטל את הצוות הרפואי, שכן מצד אחד עומד הצורך לנצל את חלון הזמן הקצרצר שנפתח לתרומת איברי ילד שמת מוחית כדי להציל בעזרתם ילדים אחרים, ומצד שני ניצבת משפחתו המיוסרת של הילד, שבאופן טבעי מעוניינת להאריך את חייו כל עוד לא הוכרז מת באופן סופי. לכל המעורבים מדובר ברגע קשה ומורכב מאוד.
מיזם "נאמני איתן" מבקש להכניס לתוך בתי החולים בישראל ליווי רגיש, מקצועי ומותאם־קהילה, אשר יכול להפוך רגעי אובדן וניכור שהמשפחות חוות לרגעים של הזדמנות, הבנה ופיוס - ואפילו מתן חיים לאחרים. ההנחה היא שכאשר המלווה מגיע מתוך הקהילה - חרדי, דרוזי, מסורתי או חילוני - המשפחה המתלבטת תוכל לסמוך עליו שהוא יעזור לה לקבל את ההחלטה הנכונה. "כאן, דווקא הדמות שמגיעה מחוץ למערכת יכולה לבנות אמון", יעל מסכמת.
נאמנה למשימה, יעל גייסה את אוניברסיטת בן־גוריון כתומכת במיזם. "אנחנו מכשירים את אנשי הדת האלה באוניברסיטה, כדי שיוכלו לתווך למטופל, בשפה שלו, את ההחלטה של הצוות הרפואי", היא מדגישה. לדבריה, היא זקוקה כעת לשותפים נוספים - רשויות רווחה ואנשי דת שימפו דמויות מפתח שיוכלו ללוות; עובדות סוציאליות ש"יפתחו דלתות" ברגע הקשה; ומנהלי בתי חולים שיאמצו את המודל.
הלהט של יעל, ודחיפות השליחות שהיא משקיעה במיזם, היו משכנעים גם את באי בית הקפה. ואכן, ככל שחושבים על כך, כך קשה להבין כיצד דבר מתבקש כל כך, כמו סיוע תרבותי, רוחני וערכי לאדם שנמצא בשעותיו הקשות ביותר מול יקירו הנוטה למות, הוא לא מובן מאליו בשגרת בתי החולים.
"האהבה שלנו לא מתה"
הבוקר הופך לצהריים, ופסקול בית הקפה משתנה. בין הביסים, אנשים סלולריים מנהלים פרויקטים בקול. מוזיקת שגרה ודרמות נעורים מחליפות את הרומנטיקה הצרפתית. הכל מסמן שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
"תמיד חשבתי שבגיל מסוים איתן יגיע ליציבות, הילדים יגדלו, וזה יהיה הזמן שלנו ליהנות. איתן עורר קנאה, כי הוא לקח את הפוטנציאל שלו ומימש אותו עד הסוף - בכל תחום. גם אני רציתי לממש את שלי. אפילו אחרי מותו הוא השאיר לי להשלים את כל הפרויקטים שלו"
"בשנה האחרונה לחייו איתן התחיל פתאום להגיד לי דברים משונים כמו 'הגשמתי את כל החלומות שלי בחיים, העברתי את המשנה החינוכית שלי לילדים ואני יכול ללכת'", יעל נזכרת. "אמרתי לו: 'מה נסגר איתך? אתה בקושי נמצא בבית, איך העברת?' בדיעבד אני יודעת היום שהוא צדק. כל אחד מהילדים לקח חלק ממנו, אבל ממני איתן לקח הכי הרבה - את האהבה שלנו". ולרגע היא נעצרת, מהרהרת, ואז מוסיפה: "מה פתאום, האהבה לא מתה. היא נצחית".
אני תוהה אם האהבה שנשארה איתה עוזרת לה להשלים עם מותו של איתן. היא מחייכת: "אם הייתי מחזירה את החיים לאחור, בידיעה כיצד הסרט הזה ייגמר, הייתי עושה אותו הדבר בדיוק. במהות שלי אני אדם מאוד מאמין. אני חושבת שקשה לשרוד את העולם הזה בלי אהבה ומשמעות, ואני מאמינה שלכל זה יש תכלית. לחיים ולמוות של איתן ולזה שאני נמצאת כאן - לכל אלה יש משמעות היסטורית".
