לקראת ראש השנה, במחזוריות מוכרת, מתמלאים אמצעי התקשורת בשיחות, במתכונים ובהצעות לתפריטים מומלצים לארוחת החג. וכמו בכל שנה, יעלו על שולחנם של רבים מאיתנו מיני מזונות מוכרים. גולת הכותרת תהיה, כמובן, תפוח בדבש, ובסיומה של הארוחה - עוגת הדבש.
סדרת הכתבות "אלעד מסביר", והפעם: איך מזהים דבש אמיתי?
התנ"ך שופע אזכורים לדבש. הדוגמה הזכורה מכולם היא כנראה חידת שמשון - מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. הפתרון - מה מתוק מדבש ומה עז מארי - לקוח מההתנסות של שמשון ומציאת יערת הדבש בתוך גוויית האריה.
אבל החיבור בין דבש לטקסים דתיים אינו בלעדי ליהדות; כך למשל, האמברוזיה - מזונם של האלים האולימפיים היוונים - עשויה מדבש. גם בוודות ההודיות, דבש נחשב חלק מחמשת המרכיבים החיוניים לחיים בריאים. הבודהה, בעת התבודדותו לפני ההארה, היה מקבל דבש מקוף, ואכן המאכל נחשב בימינו מנחה מקובלת לנזירים הבודהיסטים.
אלפי שנות מתיקות
זה יותר מ-8,000 שנה שדבש הדבורים (עם כל הכבוד לדבש התמרים, החרובים ועוד) הוא הממתיק האולטימטיבי - ובמקומות רבים היחידי, לפחות עד עד להופעתו של הסוכר. החיבור בינו לטקסי ראש השנה נראה ברור ומובן, ובכל זאת מדובר במנהג שאינו קדום למאה ה-13. כבר בתקופות קדומות יותר היה מוקבל לאחל "שנה טובה ומתוקה"; אבל המנהג לטבול פרוסת תפוח בדבש, שהחלה בקהילות אשכנז, מוזכרת לראשונה רק אצל המהרי"ל (רבי יעקב בן משה לוי מולין 1427-1360), בשלהי המאה הארבע עשרה.
עד לעידן המודרני, הדבש וגם התפוח היו פריטי מזון יקרים למדי באזורים הצפוניים של אירופה, כך שהחיבור הזה אינו מובן מאליו. גם כיום, מאות שנים לאחר שהחל, נמצא לא מעט שאלות ותשובות בספרות הרבנית-הלכתית המבקשות להסבירו.
הנה כך למשל עונה הרב אהרון מוס לשאלה שנשלחה אליו על המנהגים הקשורים בדבש וראש השנה: "בחיים יש אתגרים רבים. כשאנו עומדים בפני אתגרים אלו, הם נראים מרים וכואבים בדיוק כמו העוקץ של הדבורה. אך אם נתחזק ונעמוד באתגרים בהצלחה, נגלה מימדים חדשים באישיותינו שאפילו לא ידענו על קיומם. כולנו חווינו זמנים קשים בחיינו, שלאחר מעשה אנו מביטים עליהם ואומרים: 'אלוקים, תודה שנתת לנו אתגרים – היכן היינו בלעדיהם?'. ולכן אנו אוכלים תפוח בדבש ביום הראשון של השנה החדשה. אנו מאחלים זה לזה שהתפוח יביא עימו מתיקות, ושהעוקץ של הדבורה יביא עימו מתיקות גדולה יותר!"
השאלה והתשובה ביחס למנהג הדבש בראש השנה, מבהירים שמדובר במה שנהוג לכנותו "טקס אישוש" - כלומר טקס שאנו מקיימים כדי להוריד את מפלס החרדה שלנו מהעתיד לבוא. וכמו בטקסים רבים אחרים, לאוכל יש תפקיד חשוב ומרכזי גם בטקסי ראש השנה. הם מבטאים רעיון עמוק המשותף לתרבויות רבות: החזרה הסמלית לתחילת הזמן. העולם, לפי תפיסה זו, נוצר בידי כוחות עליונים בזמן קדמון קדוש. כשאנחנו עורכים טקסים, אנחנו חוזרים באופן סמלי לאותה נקודת זמן מקורית ומתחברים לכוח הבריאה הראשוני, צעד המחזק אותנו ומחדש את עולמנו.
הטקסים עוזרים לנו להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלנו כבני אדם, הפחד מהסופם של החיים ושבריריותם. על ידי חזרה סמלית לנקודת הבריאה אנחנו "מאפסים" את הזמן ומתחילים מחדש. ולכן אין זה מקרי למצוא בברכות ראש השנה את הביטוי המוכר: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
ומה ימתיק לנו יותר את ההבטחה, אם לא אותו נוזל צמיגי עשיר בפרוקטוז (סוכר פירות) ובגלוקוז (סוכר ענבים)? הדבש כולו עדות לתמורות מפליגות, ואין זה פלא, שכן לעצם יצירתו דרוש תהליך של שינוי והתחדשות. הוא נוצר בתהליך המתרחש בגוף הדבורה, שנחשבת חיה טמאה, אבל בסופו של דבר מוגדר ככשר. בתהליך התמרה (טרנספורמציה) פלאי למדי, נוצר הנוזל הייחודי הזה שלא רק ממתיק את חיינו, אלא גם נושא בחובו שלל תכונות תזונתיות מבורכות. אלו מצאו את דרכן גם לשלל אמונות הקשורות בו - למשל, האמונה הקיימת בתרבויות רבות, שלפיה אכילת דבש בשלושים הימים שלאחר החתונה תבטיחו את הצלחת הנישואין ואת חייהם המאושרים של בני הזוג. לכן גם נהוג לכנות תקופה זו בשם "ירח הדבש".
הדבש לא מפסיק להפתיע אותנו. הרכבו, מרקמו, טעמו הייחודי ויתרונותיו התזונתיים הופכים אותו לחומר בלתי רגיל, ולא בכדי הוא משמש בן לוויה נאמן לחגים המתקרבים אלינו. שיבתו הנצחית של הדבש היא הבטחה לכך שהשנה הקודמת, על חולייה, תחלואיה ובעיותיה, תפנה את מקומה להתחלה חדשה, מאושרת ובעיקר -מתוקה.
