אל תגידו לא ידענו: המוסלמי הזה מאיים, ומתכוון לכל מילה

דווקא בימים שבהם האסלאם יוצא מהארון ומראה את פניו בכל מקום שאליו הצליח להסתנן, טורחים גם בבריטניה וגם בצרפת להקים ועדות שיחקרו את האסלאמופוביה, אותה תופעה מומצאת שנולדה כמענה לאנטישמיות האמיתית - ושנועדה לסתום את הפה למי שהבחינו כבר מזמן שפניו של האסלאם העולמי אינן לשלום, אלא להשתלטות.

הפחד מהתפשטות האסלאם מוחשי ומתרחש ממש כרגע, לאחר שהרדים אותנו ברגשות אשמה מזויפים, שמא אנחנו רואים צל הרים כהרים. ובכן לא, ההרים גדולים ממה שניתן היה לשער

שנים מאביסים אותנו אנשי הפרוגרס הממאיר במחשבה שחשש מפני האסלאם הוא כמו חששות בלתי מבוססים אחרים, המקבלים את הסיומת "פוביה". קלאוסטרופוביה, פחד ממקומות סגורים, הוא בהחלט פחד לא רציונלי שרבים לוקים בו וסובלים על כלום. ניקטופוביה הוא פחד מחושך, ומי מאיתנו לא חווה אותו בילדות, או אפילו ממש עכשיו, ואף שיש בסיס מוצק לפחד הזה, בדרך כלל האדם השרוי בעלטה יוצא מזה בשלום. ויש פוביות עוד יותר מופרכות, כמו טריפופוביה, הפחד מפופיקים, גלובופוביה, הפחד מבלונים, והכי טוב בעיניי - אנאטידאפוביה, לא סגור איך אומרים את זה בדיוק, אבל זה פחד שברווז עוקב אחריך.

אז אסלאמופוביה היא לא פחד מברווז שעוקב אחריך. למה? כי אין דבר כזה אסלאמופוביה. הפחד מהתפשטות האסלאם הוא אמיתי, מוחשי ומתרחש ממש כרגע, לאחר שהרדים אותנו ברגשות אשמה מזויפים, שמא אנחנו רואים צל הרים כהרים. ובכן לא, ההרים הם אכן הרים, גדולים ממה שניתן היה לשער, והם הופכים את המישורים הפתוחים של אירופה למקומות שלא ניתן לחיות בהם עוד מרוב הרריות.

חלאל עמוק

אני צופה בסרטון של איזה מוסלמי אדום זקן צבוע עומד מול חנות בשר בטקסס ומפגין נגד מכירת חזיר. הוא אומר למצלמה: בקרוב לא יהיה פה שום דבר ממה שהם מוכרים, הכל יהיה חלאל, ואם לא מוצא חן בעיניהם - הם יכולים לעזוב. וזאת תמצית כל הסיפור. בחסות האסלאמופוביה הדמיונית הם נכנסו, השתקעו, התרבו, ועכשיו רוצים להשתלט על הכל.

הם יודעים איך לשחק למערבים החלושים והמבולבלים בראש, ותחת הדגל המכוער של "פלשתין", שהוא בעצם דגל הח'ליפות המוסלמית הגלובלית, הם דוחקים החוצה את בעלי הבית ולוקחים הכל. יש עוד רבים במערב שקונים את זה, מפחדים להיות מואשמים באסלאמופוביה ומעדיפים לעוור את עצמם, לנקר את עיניהם שלהם, רק שלא יגידו שהם פוביים. אבל מה לעשות, הם חולים. פוביה קשה מהאמת. מקווה שיחלימו כשהראש שלהם עוד מחובר לגוף.

גראס

לא יודע אם אתם יודעים או זוכרים, אבל אני אחד מהאנשים שפעלו לפני יותר מעשור כדי להכשיר את הגראס לשימוש רפואי. הסרט שלי "גראס באישור רופא", לצד הפעילות שלי בכנסת, עשו הרבה למען הנושא הזה, שנראה לי בשעתו חשוב מאין כמותו.

חלפו שנים. ישראל נמצאת תחת ענן קנאביס סמיך. אני לא מכיר מרחב ציבורי שבו לא מריחים את החומר הזה. ויש הצדקות: הרבה פוסט־טראומה, הרבה מתח באופן כללי, מדינה שצריכה שאכטה להירגע.

ודווקא עכשיו, כשמזימתי צלחה, וגם אנשים שיש להם רישיון חוקי יכולים להשיג בקלות וללא פחד את הסם הקל הזה, מתגנב לליבי חשש כבד.

נראה לי שפתחנו יותר מדי. יותר מדי אנשים מעשנים וויד (ככה קוראים לזה היום), וודאי שהכמויות שהם צורכים מופרזות לגמרי. אני שומע על בני עשרה רבים שמעשנים קבוע ולא יודעים שעישון מתחת לגיל 24, הגיל שבו המוח מפסיק להתפתח, מביא לתוצאה מרה במיוחד - ירידה קבועה לכל החיים של 8 נקודות איי.קיו. זה לא מעט. בבתי הספר לא מדברים על זה, זה מנורמל לגמרי, ודור שלם או מחציתו נהיים טיפשים בגלל מחדל הסברתי קשה (עוד אחד).

ואלה לא רק בני טיפש עשרה. גם צעירים רבים, המונים, אימצו את העישון כהרגל קבוע לחיים, מבוקר עד ליל. לא רק בסוף שבוע, לא רק קטנה בערב, אלא מהבוקר. וההשפעות ניכרות בכל.

אם נדמה לכם שהקושי למצוא עובדים היום בישראל לכל עבודה כמעט, ממלצרות ועד זבנות, קורה בגלל תופעות לוואי של הקורונה - אתם לא בכיוון. זה הגראס.

הקנאביס הופך צעירים לערימות של עצלנות. לא דחוף להם להתקדם בחיים, כי השאכטה תמיד נמצאת שם לנחם ולספק מרחב מוגן מפני מחשבות על החמצה של התקופה הכי חשובה בחיים - תקופה ההזנקה, שנות ה־20 וה־30.
כשאני הולך למחלקות שיקום, קשה לנשום בהן בגלל צפיפות מולקולות הגראס באוויר. ואם עד לא מזמן חשבתי שזה מעולה, שלפחות יש משהו להקלה, היום מתברר שההשפעה המיטיבה היא מוגבלת והנזקים לא פשוטים. רבים מעשנים כמויות אדירות של הירוק הזה, והנתונים המצטברים, כך לפי מומחים שאני מדבר איתם, לא מצדיקים את הנזק בעישון מופרז.

נדרש עתה מחקר מעמיק שיקבע אם המדיניות שאני הייתי שותף ליצירתה מחזיקה עשן. אי אפשר לשחרר ולשכוח, אלא אם כן לוקחים שאכטה ענקית - ואז מה זה כבר משנה.

בקטנה

אם תשלחו לי ווטסאפ עם תפוח בדבש, לא אענה. זה לא ממתיק את יומי ואת שנתי. זה סתם מעצבן. במקום לשלוח מאות ברכות סתמיות, תשקיעו בכמה מילים אישיות, לי ולכל מכריכם. שנה טובה, יחזקאל.