עלייתה של הלהקה הכי ישראלית בעולם, והטוויסט ששינה הכל

ציפור מדבר

רבים וטובים פעלו כאן לאורך השנים תוך אימוץ פרסונה אמנותית שמנסה, שמא נאמר מתיימרת, להגדיר מוזיקלית מושגים נזילים כמו "אתניות" ו"כנעניות". אהוד בנאי, עידן רייכל, מוקי, דין דין אביב ואברהם טל, למשל. ככל הידוע, איש מהם לא מצא קודם לכן קלטת מאבן חושן בחצר ביתו, ובה אוסף להיטים של הרכבים כנעניים בולטים מימי הפריצה של חומות יריחו. ובכל זאת, הם הרשו לעצמם, ועודם מרשים, להציג את מרכולתם כסחורה כנענית אותנטית, יד ראשונה מיפיע, מלך לכיש.

"ציפור מדבר", שיצא בשנת 1990 כסינגל שלישי מאלבום הבכורה של אתניקס (אחרי "אין לאן ללכת" ו"מושיטה", שהתקבלו באדישות) הציע דרך אחרת לתמלול ולקומפוזיציה של אתניות וכנעניות. במקום לנסות להתחקות אחר צליל קדום ולהגיש אותו עם טקסט אינטרוספקטיבי בגוף ראשון, משל הוכתב לזמר המואר משמיים, זאב נחמה כתב לאלבום הבכורה של הלהקה הזיות פסבדו-תנ"כיות בגוף שני ושלישי ("כמו ציפור את חופשייה", "שניים שניים הם רוקדים על סלע", "מסתובבת סביב עצמך, ריקוד האש"), ויחד עם תמיר קליסקי הצמיד להן סינתי שנשמע כמו חצי להקת חתונות וחצי פט שופ בויז, עם שאריות של רוק וגל חדש מימי "מוסקבה", הלהקה הקודמת של הצמד.

כך נברא יצור דו-ראשי, שראש אחד שלו "כנעני עתיק", השני מערבי חדיש, ושניהם מתנועעים יחד על קרקע מוצקה, כמו האלים. אתניX. זה האיות התקני של שם הלהקה. אותיות הקודש, לצד X מערבי, שמסביר, במובלע, מה יש ללהקה לומר על יומרנות. דור ה-X, שהיה אז בשלבי התבגרות מוקדמים אבל כבר הבין מהי גלובליזציה, עף על זה כמו ציפור חופשייה שרוצה לגעת בשמיים. והשמיים של אתניקס אפילו לא היו קרובים לקו הסוף. מרגע זה והלאה, עם ישראל הלך שבי אחר קסמו של המדבר.

תותים

החל משנת 1992, אז יצא הלהיט הענק "תותים" מהאלבום "יללת תן", ועד לשנת 2016, כל מי שאי פעם נתקל בתותים בארץ - בסופר, בצד הדרך, בקינוח עם קצפת, בפאנטה תות - מייד התחיל לזמזם לעצמו, במודע או שלא, את הפזמון המשמח. כשישראלי פלוני היה אומר שהוא יוצא רגע לקנות תותים, תמיד היה לץ תורן ששאל בתגובה "במקום עוד מכונות של מלחמה?".

זו היתה תקופה שבה נחמה נתפס חזק מאוד לרומנטיקה מיליטנטית - הבסיס לרוב השירים של אתניקס בשנות ה-90 המוקדמות - ויצאו ממנו המון דברים משונים, כאילו הומוריסטיים אבל לא באמת (או שכן?), כמו "הרימון שלך לא פרי והוא מוכן אצלך ביד, אצלי במחסנית הם מוכנים אחד אחד". אבל הפאנץ' בפזמון - "בואי נקנה עוד תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה", מעין פרפראזה ל"עשו אהבה, לא מלחמה" - הפך את הכל להגיוני ואפילו לקצת סקסי. רקדנו את זה באירועים, הלכנו עם זה מכות במימדיון, והביקוש לתותים נסק.

מה קרה ב-2016? בחור צעיר וכריזמטי עם כיפה ואורגן בשם חנן בן ארי הוציא שיר אחר על תותים ( "החיים שלנו תותים"), השיר הפך ללהיט, וכך הועברו אל אותו בן ארי, אחר כבוד, זכויות היוצרים על הפרי האדום. מיותר לציין שהתותים של אתניקס היו נשארו הרבה יותר איכותיים וטעימים - שלא לדבר על העובדה שהחיים שלנו עכשיו ממש לא תותים, ושהלהיט האמוני של בן ארי הכין את הקרקע לזוועות קיצוניות כמו "תמיד אוהב אותי" ("עוד יותר טוב"). גם השם, ככל הנראה, יותר אוהב את התותים של אתניקס.

קטורנה מסאלה

זו לא היתה הפעם הראשונה שאתניקס שילבו זרועות עם זמרת גדולה מהחיים - שנה קודם לכן, בפסטיגל 1990, הם ביצעו עם ריטה את "אגדת השמש והירח" (שיר מצוין, שלא ממש מתאים לפסטיגל). אבל ב"קטורנה מסאלה", הלהיט החשוב ביותר בקריירה הארוכה של הלהקה, נחמה וחבריו הוכיחו שעם כל הכבוד לגל הרוק הישראלי שהתפתח במקביל, הם כאן כדי להישאר, לברוא מחדש את הפופ הים תיכוני, להקפיץ אותו לראש מצעד הפזמונים, ולהכין את הקרקע לשיתוף הפעולה שבזכותו יש היום את אייל גולן.

המנוע של השיר, בדומה לרוב החומרים המוקדמים של אתניקס, היה הסינתי הגאוני של קליסקי, לרבות הליין הפותח - ויחד עם השילוב בין נחמה לזהבה, הנשמה סוחררה משמיעה ראשונה. אין, לא היה ולא יהיה חיבור מהודק וחזק יותר בין מערב למזרח בישראל - חיבור שהיטיב להבהיר מה בדיוק היה לא בסדר, מבחינת המינונים, בפסטיבלי הזמר המזרחי של שנות ה-70, ואיך עושים את זה נכון.

"קטורנה מסאלה" הוא תמצית הנס העונה לשם אתניקס. להיט שחובבי מוזיקה מזרחית עד היום רוקדים ושרים לצד היפסטרים מתוחכמים, ושני הצדדים מרגישים שהוא "שלהם" - וצודקים. אין היום דברים כאלה. גם לא אצל אתניקס. קטורנה מסאלה הוא שיר של פעם באף פעם. קשה לראות היום עוד אחד כזה בא - וגם אם במקרה יבוא, הוא לא יהיה אקטומבה.

היא לא תשוב (הבלדה על עמליה וגל)

הצד הבינלאומי של אתניקס היווה עוגן מרכזי במוזיקה בתחילת הדרך, אבל עם הזמן הסינכרון עם מה שחם בחוץ הלך והתרופף, וגם נחמה, כמו שאר המוזיקאים בארץ מאז ומתמיד, הגיע לדברים באיחור. היא לא תשוב" יצא בשנת 1996 באלבום "פופ", במקביל לדעיכת גל הבריטפופ של 1994-1995. כן, אתניקס הרהיבו עוז וניסו לקפוץ גם על הרכבת (התחתית) הזאת - ומוזיקלית, למרות העיכוב הקל, הם לגמרי הצליחו.

"היא לא תשוב" הוא חצי Country House של בלר וחצי "בלדה לעוזב קיבוץ". אפשר אפילו להגדיר אותו כסוג של הומאז' לקלאסיקה של כיף התקווה הטובה מ-1970, לנוכח הדמיון המבני והמלודי בפזמון ("היא לא תשוב", "הוא עוד ישוב"), והנרטיב המרכזי בטקסט של שני השירים: גם עמליה ג'ונס, כמו עוזב הקיבוץ, "חולמת לחזור לנהלל". נחמה שילב בזה, כהרגלו, משפטים שאף אחד אחר לא היה מעלה על דעתו להוריד אל הכתב כשיר פופ, כמו "לעמליה ג'ונס עכשיו יש חווה, אלפי ראשי בקר, אבל אין אהבה", כך שבסופו של דבר יצא מזה שיר שהוא לגמרי אתניקס. מצד שני, נראה שהיא (הרוח הלונדונית-קיבוצניקית בשיר) באמת, למרבה הצער, כבר לא תשוב.

ב.מ.וו שחורה (חופשי ומאושר)

שנתיים אחרי "היא לא תשוב", ב-1998, במקביל ליציאת אלבום הבכורה שאתניקס יצרה לאייל גולן, נחמה וקליסקי ניסחו מחדש את הצליל של הלהקה: פחות מערב, פחות רוק, פחות דאנס, פחות חו"ל, והרבה יותר שמח ומזרחי. אתניקס הפכו ב"חופשי ומאושר" המקפיץ וההומוריסטי להרכב פופ ים תיכוני על מלא - מה שלא בא לידי ביטוי רק בדרבוקות ובסלסולים, אלא גם באופי הטקסט: האסוציאציות הצבאיות נעלמו לטובת מלים "רגילות" על בחור שאוהב בחורה, ומביע את זה כמו ב"שכונה".

הלחנים והטקסטים של אתניקס התיישרו מאז על קו ישראלי-מזרחי, המינון של הסינתי הלך וירד, ובמקום מופרכות מהנה כמו "נוגע בי כמו גנרל עם תת מקלע עשוי קרטון" (מתוך "מלונדונוורי כמו במרסנד" מאלבום הבכורה), קיבלנו שמאלץ כמו "חכי לי ואחזור, מחר אני בבית". אף על פי ש"חופשי ומאושר" כשלעצמו היה להיט מוצדק ונהדר, הוא סימן אובדן של חלק קריטי מהאתניקסיות של אתניקס. אמנם הלהקה הצליחה להתאים את עצמה באופן מדויק לטעם הישראלי שהשתנה, אבל הלהבה והלהב דעכו.

והנה, זמן קצר אחרי שהב.מ.וו השחורה של אתניקס עזבה את השכונה נכנסו אליה "סמי וסומו" של טיפקס עם ה"דיסקו מנאייק", ותפסו לה את החנייה. נחמה וקליסקי, מן הסתם, לא יעזו לחזור. סמי וסומו יכפכפו אותם.

ראיון מיוחד עם אתניקס - בשבוע הבא ב"ישראל שישבת"