ישבנו בשעת ערב מוקדמת בסלון של טל פרידמן במרכז תל אביב ושתינו קפה חזק, שהכין באחד מאינספור מכשירי המקינטה שהוא מחזיק בארון המטבח. זה היה יום הבחירות השניות לשנה הזאת, הטלוויזיה שידרה ללא קול פרשנויות וראיונות פוליטיים, ופרידמן בקושי העיף בה מבט. בבוקר הצביע למחנה הדמוקרטי, אבל עזבו אותו ממניפסטים פוליטיים.
בצהריים השתתף פרידמן בצילומי הפרומו לסדרה הקומית החדשה "אבא משתדל", שאותה יצר (עם רן דברת) בהשראת חייו האישיים, והוא גם משחק בה בתפקיד הראשי. במרכז הסדרה (ימי שני ב־22:00, כאן 11) משפחה לילדה עם צרכים מיוחדים. לפרידמן ולאשתו איריס, שניהם בני 55, שלושה ילדים: את אייל (25) ותמר (20), שניהם ממוצא אתיופי, אימצו כתינוקות, וליאור (12) הוא בנם הביולוגי. בילדותה אובחנה תמר כלוקה באוטיזם ובפיגור וכחולת אפילפסיה.
במהלך צילומי הפרומו העלה פרידמן סטורי לאינסטגרם עם ג'וי ריגר, שמשחקת את בתו בסדרה. התגובות שקיבל הפתיעו אותו.
"היו שם התקוממות או כעס של אנשים על זה שמדובר בחיקוי של הבת שלי, תמר, ושזה לא מכובד, לא יפה ואפילו פוגע. פתאום קיבלתי בומבה בראש. אני איש כזה שרץ קדימה נורא מהר, ולפעמים שוכח שאנשים סביבי צריכים איזה רגע או שניים כדי להבין אותי ולזרום עם מה שאני עושה".
יש לא מעט דמיון בין ג'וי לתמר. בהבעות הפנים, בהתנהגויות, אפילו בלבוש.
"בסדר, דמיון זה לא חיקוי. ג'וי לא מחקה את תמר בסדרה. הדבר האחרון בעולם שאני צריך הוא להתבזות פה בחיקויים. אחת הסיבות שעזבתי את 'ארץ נהדרת' היא שעושים שם בעיקר חיקויים. אז חיקוי של הבת שלי? עוד יגידו לי עד כמה זה דומה או לא דומה לתמר, ואז אלוהים, לאן הגעתי? אם יש משהו שלא אתן שיקרה, זה פגיעה במלאכית שלי.
"יש הרחקה ברורה ומודעת בין הדמויות. לדנה, הדמות של ג'וי, אין אפילפסיה, היא לא שחורה, וגם לא מאומצת אימוץ בין־גזעי. אני בכלל לא מרגיש שאני צריך לפרט מה יש ומה אין.
"בלי קשר, אי אפשר להעמיס כל כך הרבה על דמות אחת, בטח לא בעונה ראשונה של סדרה, גם אם במקרה שלי הכל קיים במציאות. רן (דברת) הגדיר את זה מצוין: הדמות צריכה להישמע כמו קונצרט של רביעיית מיתרים, לא של התזמורת האנדלוסית.
"רציתי להראות איך משפחה עם ילדה כזאת מתפקדת. איך נוצרים יחסים מרתקים וחיוביים בין ילדה מיוחדת לבין ההורים שלה, האחים שלה והסביבה".
כשהסדרה היא בהשראת החיים שלך, השוואות כאלה צפויות להגיע.
"זאת לא סדרה על טל פרידמן ומשפחתו, וגם לא על טל פרידמן בסיפורו המשפחתי המרגש. אוי ואבוי לי ליפול במלכודת של טרנד הסדרות על קומיקאים ולכתוב סדרה שבה הכל סובב סביבי. אני לא אוהב את המציצה העצמית הזאת.
"עשיתי בכוונה הרחקה מהחיים שלי. זה לא אני שם. זה יוסי וייס, סוכן של מדריכי טיולים בחו"ל, שמפוטר מהעבודה אחרי שבמשך 15 שנה היה בא הביתה פעם בחודש לכמה ימים. פתאום הוא מוצא את עצמו בבית, מובטל, לא יודע איך להתנהג עם הילדה שלו, ובכלל עם החיים, ובכל פעם מחדש מתגלה כדביל חסר אונים. בסך הכל הוא די אידיוט, ומהבחינה הזאת אנחנו דווקא דומים".
גם כשהוא מדבר על ההתמודדויות האישיות והמורכבות ביותר, פרידמן נשאר עם חיוך על הפנים. את סיפוריו החשופים ביותר הוא לא מלווה בנימה דרמטית, אלא גולש בכל כמה דקות להומור, כי "לא צריך להתעקש להפוך את החיים לכבדים".
עד לפני שנתיים וחצי שיחה כזאת כלל לא היתה אפשרית: הוא מתח גבול קשיח בין חייו המקצועיים לחיי המשפחה. רק במסגרת הסדרה התיעודית "להיות אבא" בערוץ 10, שאותה הוביל והיה שותף ליצירתה (עם הבמאית יסמין קיני), הוסר הגבול ונעלם.
"לא הייתי פותח כלום עד היום, אם זה לא היה באמת משתלב בעשייה שלי. הסדרה ההיא, שעסקה כולה באבהות, היתה הזדמנות מתאימה, עם השותפים הנכונים, לפתוח את הדלת ולהכניס את כולם אלי הביתה".
למה הקפדת כל השנים שהדלת תהיה נעולה? לא מדובר בסוד.
"בכלל לא סוד. יש הורים ששומרים בסוד התמודדויות כאלה ולא מעוניינים לפתוח אותן. אני לא שופט אותם, אבל רואה את הדברים אחרת. גם מבט אחד עלי ועל הילדים שלי מספיק כדי לספר את הסיפור.
"אני מעולם, אבל מעולם, לא התביישתי בתמר. ב'להיות אבא' היו הורים שהודו שהם התביישו. אני במודע ובמתכוון לא רציתי לפרסם את הסיפור שלי ולהתראיין עליו. אני שונא שאנשים משתמשים בדברים שלא קשורים לעבודה שלהם כדי לקדם את עצמם. למה קומיקאי שעושה 'ארץ נהדרת' ועושה סטנדאפ, או מופיע עם הלהקה שלו, צריך לשתף בדברים כאלה? אם זה לא חלק אורגני מהעבודה שלי, למה שאחשוף את המשפחה שלי, את הילדים שלי?
"אחרי שאימצנו את אייל, הציעו לי כל כתבה אפשרית בכל מקום אפשרי. מרגע שתמר הצטרפה כבר הופעלו לחצים, שעם השנים הפכו לכבדים. ניסו את כל דרכי השכנוע. הציבו אולטימטומים - אם אתה לא מדבר על זה, לא כותבים עליך. אין כתבה. סבבה, אז אין כתבה. לא צריך.
"חברות מסחריות הציעו לי הרבה כסף כדי להביא את הילדים לאירועים, להשקות של מוצרים לילדים. רבים עושים את זה. לא אני".
מאז "להיות אבא" תמר מופיעה אצלך בפייסבוק ובאינסטגרם, ויש לך הרצאה על המסע המשפחתי. משהו נפתח לגמרי, גם בך.
"כן, כנראה, בלי תכנון או ידיעה שזה מה שיקרה. אחרי הסדרה הכל נפתח, והמשכתי להעלות תכנים משלי עם תמר. הרגשתי שיש לי דרך להראות ילדה מיוחדת, שעם כל המגבלות, היא עדיין אדם מדהים ומלא הומור. ילדה כובשת ומצחיקה בטירוף.
"ההומור שלי לגמרי מפגר, נונסנס, וזה מתחבר לתמר בקטע הכי בריא בעולם. יש סרטונים שבהם אני שואל אותה: 'תמר, שמעת שמגי אזרזר התארסה?', והיא שותקת ואז אומרת, 'שמעת את הציפור?'
"אני מאוד שולט בסרטונים. תמיד דואג לסדר אותה קודם, שתיראה יפה בצילום, לשמור על מינון ותמיד להיות איתה. היא אוהבת את זה, אחרת לא הייתי מעז.
"תמר מעוררת המון רגשות, עד כדי כך ששולחים לה מכתבים ומתנות. זה טהור, ואני לא רוצה ללכלך את תמר בכלום.
"בעקבות הסדרה פנו אלי המון, כמעט ברמה סטוקרית, כדי שאבוא להרצות. כשהתחלתי בהרצאה לפני שנה, לא ידעתי לאן זה ילך. לא ידעתי שזה יהפוך לדבר קבוע. קראתי לה 'דברים שלמדתי מהבת שלי', והתגובות הפתיעו אותי. לא חשבתי שזה ייגע עד כדי כך באנשים, ובעיקר ייצור הזדהות.
"לא משנה אם זה קהל של אנשי חינוך, חברת הייטק או מועדון אוהדי בית"ר ירושלים; כולם מזדהים עם קושי להיכנס להיריון, אתגרים בהורות, ניהול משברים, קורבניות, ויתור, אופטימיות ואהבה לילדים שלנו.
"אני לא רוצה לצאת צדיק. אני לא מיוחד ולא נמצא בשום שליחות חברתית. איריס ואני אימצנו את אייל ואת תמר כדי למלא חלל. במשך שנים ניסינו להביא ילדים, עברנו טיפולים ולא הצלחנו. הצורך הפך לגדול.
"קיבלנו החלטה לאמץ ויצאנו לדרך. לא מגיעה לנו טפיחה על השכם. אומרים לי שתמר בת מזל שאימצנו אותה. לא, אנחנו בני המזל שתמר היא הבת שלנו".
טל פרידמן, השבוע // צילום: רונן אקרמן
ידעתם ברגע שראיתם אותה שמצבה לא טוב.
"ראינו תינוקת במצב לא טוב. המבט לא ממוקד, סובלת מאסתמה של העור. ידענו שיש לה בעיה, ידענו שיש לנו זכות לסרב או להתחרט, אבל יותר מכל, ידענו שאנחנו מאמצים אותה. הרגשנו מייד שהיא הבת שלנו.
"עד גיל 4 או 5 המצב שלה היה מאוד מבלבל. העיניים נפקחו לרווחה כשהאור נכבה. היא היתה מתקרבת למסך הטלוויזיה עד שהאף שלה נגע בו. היתה לה היפוטוניה (מתח שרירים נמוך; נ"ל), והיא פחדה מכפתורים כי הם 'מסתכלים עליה'. עד היום היא מפחדת, ואסור לי ללבוש חולצות כפתורים.
"בגיל 5 אבחנו אצלה אפילפסיה, פיגור בינוני ואוטיזם קל. איריס פרצה בבכי והרגישה שחרב עליה עולמה, ואני שמחתי. אנחנו יודעים מה יש לתמר ועכשיו אפשר לטפל. כזה אני.
"נצטרך כל החיים לטפל בה. עשר השנים הראשונות היו סיוט, ועד היום זה מאוד לא פשוט. גם בהמשך זה לא יהיה פשוט. אבל תמר ממכרת. היא מופלאה.
"גם האחים שלה הם כוכבי על. אסור לשכוח את האחים בשום אופן. אמרתי לך שאני בשוק מהורים שמתביישים בילדים כמו תמר, ועם זאת יכול להבין אותם. את האחים, שרואים בזה פדיחה ובעיקר מתוסכלים מכל המצב, אני הכי מבין. זאת אחת ההתמודדויות הכי גדולות של משפחה עם ילד מיוחד".
איך זה אצלכם?
"לא תמיד קל לאייל ולליאור. זה נפל עליהם, הם לא בחרו בזה. זכותם המלאה של אחים לילד מיוחד לדרוש תשומת לב ואהבה במידה שווה. זה מגיע להם ביג טיים. אז יש כעס, יש בושה, יש התרחקות. אני מנסה להכיל את כל זה ולפעמים לא מצליח ומתעצבן, אין מה לעשות.
"ליאור נולד אל תוך שנים קשות עם תמר, אחרי שהיא אובחנה. איתו קרה דבר מדהים בשנתיים האחרונות. הוא התחיל לקבל אותה. הוא התבגר והבין שיש כאן עסק עם ילדה שגדולה ממנו בגיל, אבל בעצם קטנה ממנו".
היה רגע מסוים שבו הרגשת את השינוי קורה?
"כן. לפני שנה הוא ראה את תמר בהתקף אפילפטי, ופתאום כאילו הכל הפך מובן. היא הלכה מיוזמתה לתלות כביסה בחוץ, ומהנביחות של הכלבה הבנתי שיש בעיה ורצתי אליה החוצה. השמש גרמה לה להתקף קשה מאוד. צעקתי לליאור, שהיה בתוך הבית, שיביא בוקולאם (תרופה להפסקת התקפים אפילפטיים שניתנת במזרק לפה; נ"ל), והוא טס להביא את התרופה בתוך 20 שניות.
"ואז הוא עמד לידי וראה איך אני צובט אותה, בודק שהיא בהכרה, מטפל בה עד שהעוויתות פוחתות, והיא נרגעת, וההתקף חולף. באמצע ההתקף שלה הצלחתי לחייך אליו כדי להרגיע אותו. להעביר לו שזה חלק מהחיים, ושאנחנו בשליטה.
"תכלס, היה לי מזל. זה יכול להגיע למקומות לא טובים. היא יכולה לבלוע את הלשון, להיחנק.
"כשחייכתי אליו, ראיתי בעיניים שלו שהוא פתאום מבין. ממש מבין. אפשר לכעוס ולהתעצבן ולהגיד שנמאס לחיות ככה. לגיטימי. אבל כשאתה רואה את אחותך במצב כל כך קשה, אתה מקבל פרופורציות. זה רציני כל הסיפור הזה. זה אמיתי, לא סתם דיבורים.
"ליאור גם הבין את מה שעוד יותר קשה לקלוט. שהיא בעצם אחותו הקטנה. בפועל, היא לא בת 20 אלא בת 4, כשהוא כבר בן יותר מ־12. צריך זמן ובגרות להפנים את המורכבויות האלה, וליאור שם.
"לפני כמה חודשים יצאנו שלושתנו לטיול ביער ליד הבית. ליאור בדרך כלל לא מצטרף לטיולים של תמר ושלי, אבל הפעם הוא בא. זרקתי לו שתמר מתחילה לעשות תנועות עם העיניים, והוא מייד רץ הביתה להביא את התרופה. הבין שחששתי מהתקף, וביוזמתו דאג שתהיה תרופה בטיול, אבל הכל עבר בשלום".
• לכל הכתבות של "שישבת"
בטלוויזיה המושתקת אצל פרידמן בסלון משדרים פרומואים למשדר הבחירות בערוץ 12, שמובילה נבחרת "ארץ נהדרת", זו שהיה ממייסדיה. לפני חמש שנים פרש, אחרי 11 עונות, ואמר שמיצה. הוא אף פעם לא נשאר באותה משבצת מקצועית יותר משנים ספורות. בשנה האחרונה קפץ מדי פעם לבקר בתור דונלד טראמפ, רון חולדאי, רותי ברודו, או בקאמבק נוירוטי ל"אומלטה".
בדירה הזאת הוא גר עם איריס לאחר נישואיהם, לפני 30 שנה בדיוק. אחר כך איריס לא רצתה להמשיך לחיות בתל אביב, וב־1998 הם עברו לטבעון, "אבל הדירה הזאת נשארה, כדי שאוכל לכתוב ולהתפתח מקצועית. אני חושב שזה סידור טוב גם לאיריס, למרות שהיא צריכה להאכיל את התרנגולות והחתולים והכלבים כשאני לא נמצא. כל האובססיות שלי.
טל פרידמן וג'וי ריגר בסדרה "אבא משתדל" // צילום מסך: באדיבות "כאן 11"
"מגיל אפס הייתי מביא הביתה חיות פצועות, מתוך דחף שאני לא יכול להסביר. ההורים שלי לא היו בעניין. הם נתנו לי להשאיר אותן בבית, בקריית אתא, לשבוע־שבועיים, ואז למצוא להן פתרון. חיכיתי להיות גדול כדי להביא חיות הביתה.
"לאיריס זה נורא קשה. היא לא יכולה לראות פרווה. היא לגמרי OCD, חייבת כל הזמן לנקות, ויש לה אוסף של שואבי אבק. יש לנו חתול, לבנדובסקי (על שם הכדורגלן הפולני של באיירן מינכן, שליאור מעריץ), שהוא לא לגמרי בסדר וסובל גם הוא מפיגור. מצאנו אותו דרוס, טיפלנו בו, והוא היה ישן איתי במיטה כי רציתי להרגיש את הגוף שלו.
"אחרי כמה זמן הוא התחיל להשתין במיטה בלילות, ואיריס אמרה, עד כאן. הוצאנו אותו מהבית, אבל הוא עדיין איתנו ותמר קוראת לו 'לבנדובסקי הדפוק שלנו'. בקיצור, אנחנו מסתדרים איכשהו".
נשמע שאיריס ואתה מאוד שונים.
"גם דומים וגם מאוד שונים, בהרבה מובנים. איריס היא מורה ליוגה ומלווה אנשים בסוף חייהם. קטע שאני לא מסוגל להבין אותו. היא מנגנת בנבל לחולים סופניים, על סף מוות. קהל שבוי שאין לו לאן לברוח.
"זה כל כך שונה ממני, שאני אוהב ומנגן את המוזיקה הכי קיצונית וקשוחה. אני רק מתקשח עם הזמן והולך למקומות יותר ויותר קשים, מבחינת מה שהאוזן שלי מחפשת. להקות כמו יוב ומלווינס. את הגיטריסט של מלווינס, באז אוסבורן, אני מעריץ. בחור עם אפרו, שנראה כמו יצפאן עם פאה. איש מדהים שהולך עם האמת האמנותית שלו עד הסוף. אני סוגד לאנשים כאלה".
זה שנים שפרידמן מממש את אהבתו למוזיקה עם להקת "החתולים השמנים", שבקיץ האחרון חיממה את ג'ון בון ג'ובי בהופעתו בתל אביב. בחודש שעבר עלתה בתיאטרון תל אביב הצגה בכיכובו, "רוק בבית הספר", על פי סרט הקולנוע בכיכובו של ג'ק בלאק, שעובד למחזמר בברודוויי. פרידמן מגלם רוקיסט כושל, שהופך למורה בבית ספר ומקים עם תלמידיו להקת רוק.
"זה ענק לעבוד עם ילדים. אני מדמיין אותם כאילו הם חברים שלי בבית ספר. חוזר לכיתה ו' וממש מרגיש אותם. אני רואה את המצוקות שלהם.
"והאמת היא שהם עשו לי בית ספר. 30 ילדים באים בכל יום לחזרות ויודעים כולם את הטקסט. כולם. אני עומד מולם, וכלום. רק חודש לפני שההצגה עלתה התחלתי להשתלט על זה.
"ההצגה הזאת היא קרב־רב באולימפיאדה. לנגן, לשיר, לשחק במחזה, לעשות קומדיה ולהוביל. אני כמעט לא נח במשך שעתיים".
איך אתה היית בגילם?
"מבחינת ההרגשה שלי? חלש, דפוק וקצת מפגר. תמיד. אחותי הגדולה אריאל היתה תלמידה מצטיינת, אמא שלי פרופסור לקולנוע, אבא מהנדס, ואני עם הפרעת קשב מטורפת, יורק דם".
הפרעה לא מטופלת.
"הפרעות הקשב שלי מחרידות, אבל תרופות אני לא לוקח כי הן יהפכו אותי לאדיש. אני חייב את הגיצים בראש ופיתחתי טכניקות עבודה, בעיקר כדי ללמוד טקסטים בעל פה.
"בסדרה הייתי צריך ללמוד המון חומר בעל פה. הצלחתי להתמודד יפה עם שמונה עד עשר שעות צילום, ובשעתיים האחרונות עבדתי עם פרומפטר. עם כל הבעיות שלי, אני עובד מאוד מהיר ומדויק".
אתה קורא לעצמך מפגר?
"בואי נדבר על זה. מעולה. אני קורא לעצמי מפגר המון. גם תמר אומרת על עצמה, 'איזה מפגרת אני'.
"יש משמעות למילים, אני יודע. אבל יש גם יותר מדי התחשבות במילים מסוימות. כשאתה אומר על עצמך 'וואי, איזה דבר מפגר עשיתי', זה ממש בסדר. אני מקבל את זה לגמרי, במשמעות הזאת. אבל אם יעברו ליד תמר ברחוב ויצעקו לה 'יא מפגרת', זה דבר אחר לגמרי. זה מעליב. זה פוגעני.
"הפיגור של תמר הוא לא בושה ולא קללה. הוא נכפה עליה. זה לא אסון, זה אפילו כיף לפעמים, תראי אותנו בסרטונים. ובעיקר, זאת התמודדות. לא צריך ללכת יותר מדי על ביצים, כי זה מחשיד.
"באחת ההרצאות מישהו התחלחל מזה שאני מכנה את תמר מפגרת. אז איך להגדיר אותה? 'ילדה שסובלת מעיכוב קוגניטיבי'? לא, היא מפגרת. היא כמו ילדה בת 4, בפיגור גדול לעומת כולם כמעט. זאת עובדה.
"בשבוע שאבחנו את תמר כמפגרת ואוטיסטית וחולת אפילפסיה, בגיל 5, התראיינתי אצל עודד בן עמי על זה ששלי יחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה. את שניהם חיקיתי ב'ארץ נהדרת', עודד העוגייה וחלי יחימוביץ'.
"בראיון סיפרתי לעודד שהייתי בשוק מחנה יהודה, ואז קלטתי שהתבלבלתי ואמרתי, 'אוי איזה מפגר אני, הייתי בשוק הכרמל'. בתוך יום מכתב תלונה לרשות השנייה. אבא לילדה מפגרת כתב שמאוד פגע בו שטל פרידמן השתמש בשידור במילה מפגר, בהומור ובצחוק.
"אח שלי, למה אתה נפגע? גם לי יש ילדה מפגרת. צאו מהקטע, זה לא חשוב. העניין הוא לטפל בילדה המפגרת, לשמור עליה, להיות איתה, לאהוב אותה, להגן עליה".
בתפקיד דודו הגדול בסרט "המחשמלים" // צילום: ורד אדיר
להגן עליה מהסביבה שיכולה להיות חסרת סובלנות ולא רגישה לאנשים כמו תמר, כולל בשימוש במילים.
"להשתמש בזה כגנאי זה דוחה ואכזרי. אבל המילה היא לא מילה גסה. פיגור הוא מגבלה רצינית, כמו אוטיזם. אני גם אומר על עצמי שאני אוטיסט. לפעמים אני מרוכז בעצמי, מרוכז בדבר אחד, ולא לגמרי מתקשר. אז אני אומר שאני אוטיסט, מה קרה? מה לומר על תמר, ש'היא ממוקמת בנקודה הזאת והזאת על הספקטרום?' די, עזבו אותי. זה רק יקל על כולנו".
פרידמן מככב בימים אלה בשני סרטים ישראליים מטורללים למדי. ב"המוסד" הוא מגלם סוכן מוסד ותיק. ב"המחשמלים", שיעלה בשבוע הבא לאקרנים, הוא משחק את "דודו הגדול", שהיה חבר בלהקת רוק דועכת, פרש ממנה ובנה לעצמו קריירה עצמאית. בקרוב יחזור לטלוויזיה בעונה החדשה של "מועדון לילה" בקשת.
בתוך כל אלה, יש מקום אחר לגמרי לסדרה החדשה שיצר. "הסדרה היא מפעל חיים", הוא אומר, "רן ואני כתבנו אותה במשך שנתיים, פה בדירה שלי. היא עברה תלאות, כי נכתבה במקור עבור ערוץ 10, ואחרי ש־10 התאחד עם 'רשת', מצאנו לה בית חדש ב'כאן'.
"הסדרה היא החוויה הכי בוגרת וכיפית שהיתה לי אי פעם מקצועית. במשך שנים ראיתי את מולי שגב מביים (את 'ארץ נהדרת'; נ"ל), ואת עודד דוידוף מביים (את 'אבא משתדל'), ופתאום זה אני שצריך לתת תשובות לשחקנים כמו רבקה מיכאלי, ג'וי, מיכל ברנשטיין (בתפקיד אשתו), ליא קניג, ירון ברובינסקי. והקטע הגדול הוא שיש לי תשובות לכל, כי אני כתבתי את זה.
"שחקנים תמיד אומרים שהיה כיף על הסט. הם משקרים. זה לא כיף. זאת עבודה לא קלה, וסט צילומים הוא לא תמיד מקום נעים. אבל במקרה הזה, באמת, כולם ממש רצו לעבוד ונהנו לעבוד. היתה רומנטיקה על הסט. לא היה מקרה אחד של צעקות או לחץ. וזו הפעם הראשונה בחיים שלי שבה כל הצוות, באמת כולם, התבאסו כשנגמרו ימי הצילום".
ג'וי הכינה את עצמה לתפקיד בעזרת תמר?
"היא באה אלינו הביתה, היתה עם תמר בחדר שלה, טיילה איתנו ביער, הלכה איתה לבית הספר, הכירה ילדים שלומדים איתה. היא למדה איך תמר מתנהלת בחיים, לקחה חומרים ממנה ומעוד הרבה מקורות אחרים, והפכה את הכל למשהו שהוא שלה. משהו לא ייאמן. חטפתי סטירות לפנים כשראיתי אותה משחקת".
תמר צפתה בסדרה?
"תמר ראתה קצת חומרים ואמרה, 'ג'וי עושה כמוני'. היא לא יכולה לראות את זה לאורך זמן. לא כי היא מסתייגת, אלא כי יש לה את החומרים שלה וסדר היום שלה. כמו 'סוס פרא', הכישלון הכי גדול של דיסני, שתמר מכורה אליו. העורך של הסרט הזה לא ראה מאית ממה שתמר ראתה. היא צופה בזה 80 פעם ביום.
"אצלה סוסים זה כמו משפחה. יש לה את סוסי, בובה שכבר אין לה רגליים, ויש את חבר של סוסי ואת ההורים שלו. היא עושה איתם העמדה לשיר הנושא של 'סוס פרא', עוד פעם ועוד פעם.
"היא רואה גם 'אסטרו בוי', עוד כישלון קולנועי. היא שרה שיר של נורית גלרון מ'חמישה בלונים'. 'בול בל בול בל בול בלון'. או 'דובונים אנחנו'. כל מיני שירים שאני שומע מהחדר שלה. במקום להצטלם בבגד ים באינסטגרם, כמו בנות בגילה, היא רואה את 'דורה'.
"כמו ילדה בת 4. ילדים בני 4 הם מצחיקים, כי אין להם טקט, והכל אמיתי ונקי. מה שמצחיק בסיטואציות עם ילדים כאלה הוא התגובות של הסביבה, לא הילדים עצמם".
וזה מה שקורה בסדרה?
"בדיוק. בשום אופן הבדיחה לא תהיה עליה. המקור של רוב הטמטום, הדפיקות, השטויות והטעויות בסדרה הוא הדמות שאני מגלם. הוא מייצר את מה שמצחיק.
"מדובר בטמבל אובססיבי, שחייב שהבת שלו הכי תאהב אותו. באחד הפרקים ילד מהכיתה שלה בא לבקר אותה, ואני נתקף קנאה ופחד שהיא תתאהב בו. אני מתחרה על ליבה מול ילד אוטיסט. מנסה לחקות את התנועות והקולות שהילד משמיע, וזה הופך רק אותי לבדיחה.
"גם זה די קיים במציאות שלי, הפחד שתמר תפסיק לאהוב אותי. היא היחידה שאוהבת אותי באמת. בזכותה אני יודע מה זו אהבה ללא תנאי. כל עשר שניות היא אומרת לי, 'אבא, אני הכי אוהבת אותך בעולם'. כי היא בת 20 אבל בעצם בת 4, ולכן יש לה תסביך אלקטרה".
אתה חושב שיהיה לה קשר זוגי?
"אני לא חושב על זה. אני תקוע בפחד שאם יבוא גבר צעיר, שבטח יהיה דומה לה, היא תיתן לו תשומת לב, וככה אקבל פחות אהבה ממנה. כזה מגוחך אני.
"גם בסדרה, חוץ מהילדה האוטיסטית והמפגרת, כמעט כולם מגוחכים. באחד הפרקים ילדה רגילה רוצה לשחק עם דנה, מחבקת אותה ומצטלמת איתה. אני, כלומר יוסי וייס, נורא מתרגש מזה. כי ילדות כאלו, כמו תמר שלי, לא משחקות עם חברות. הן משחקות כמעט תמיד רק עם עצמן.
"אבל אז אמא של הילדה הזאת מגיעה ומצטלמת עם דנה, ואיכשהו נוצר מצב שהן מתחילות להביא אנשים אלינו הביתה, שיצטלמו עם דנה כדי להראות אחר כך לכולם כמה יפה הם מקבלים את השונה. זה מגוחך".
גם אתה קצת ברחת כאבא, כמו שיוסי וייס ברח?
"אני נמצא שלושה־ארבעה ימים בשבוע בתל אביב. לפעמים חמישה. כנראה משהו מרגשי האשמה שלי יצא בכתיבה. היו הרבה מקרים שהייתי בא הביתה לטבעון, אחרי כמה ימים של היעדרות, נעמד מול הדלת ושואל את עצמי, 'אתה נכנס הביתה או לא?'
"היו שנים שבהן היו לתמר התקפי זעם איומים ונוראים. יותר קל לי להתמודד עם יום צילום מאשר עם הצרחות של תמר. בשום אופן לא נטשתי. לא עזבתי. אבל גם כשהייתי בבית עם המשפחה, היו הרבה מקרים שלא הצלחתי להתמודד עם מה שקורה והסתגרתי בחדר שלי, בזמן שאיריס מנהלת את המצב.
"בסופו של דבר, אני חושב שחילקנו בינינו יפה את הדברים. בניהול משברים גדולים ובניית אסטרטגיה לעתיד יש לי חשיבה נכונה. אבל כשתמר צורחת כל הלילה, איריס היא שלוקחת את המצב לידיים ואת תמר עצמה לידיים".
טל פרידמן // צילום: רונן אקרמן
שאלת את עצמך לפעמים "למה זה הגיע לי?"
"זה בזבוז זמן. היינו בתוך ההתמודדות. ברור שלפעמים אני שואל את עצמי מה עשיתי בחיים שהביא אותי לפה. אבל זה מבזבז אנרגיה על קורבנוּת. אני חושב שדברים נוטים להסתדר.
"לא צריך כל כך לדאוג כל החיים, אלא להתמקד בכאן ועכשיו. מחר אתה יכול כמעט להיחנק למוות מסטייק במסעדה, כמו שבאמת קרה לי, וכל מה שיזכרו ממך זאת לובה הקופאית הרוסייה. בעיניי, אם לא תעשה מזה דרמה ולא תיתן מקום ל'אוי ואבוי', ו'מה נעשה', ו'מה קורה לנו', ו'איך הגענו למצב הזה', האנרגיה השלילית תפנה מקום להתמודדות יעילה. אני מרגיש שאנחנו משפחה נורמלית.
"מבחינה מקצועית, יש לי קטעים קורבניים. אם תגידי לי, 'תקשיב, שמעתי שההצגה שלך מדהימה', אני אענה לך, 'נו, אנחנו לא יודעים אם זה הולך או לא. אני מתלבט, אני לא בטוח'. מה הסיפור איתי? למה לא להגיד תודה וזהו?"
כשאתה מסתכל על העתיד, מה אתה רואה?
"תמר עדיין בבית איתנו, כמו שהיתה תמיד. היא בכיתה י"ב 3. למה 3? כי זאת הפעם השלישית שהיא בכיתה י"ב, מהסוג שלה. היא לומדת כישורי חיים. לעלות לאוטובוס, לשלם, לקנות במכולת.
"אבל בגיל 21 המסיבה נגמרת, ומתחילה להיות בעיה לילדים ולילדות כאלה. בזכות זה שהיא תמר והיא כזאת נהדרת, היא תמשיך להיות סייעת בבית הספר שלה. זה מוגדר כשירות לאומי, שיימשך שנתיים, עד גיל 23.
"אנחנו גם מתחילים לשלב אותה בכפר תקווה (מסגרת דיור ותעסוקה לאוכלוסייה בוגרת עם צרכים מיוחדים, ליד קריית טבעון; נ"ל). היא שם כמה שעות בכל שבוע, עד שבשלב מסוים כנראה תעבור לשם. ברור לי שהעניין של דורה והסוסים צריך להשתנות, והרבה יותר נכון שהיא תחיה עם בני גילה והדומים לה.
"הייתי בכפר תקווה וראיתי, למשל, שבפינת החי החיות מרוצות מהחיים ומטופלות יפה. בעיניי זה סימן טוב, שבעלי החיים מבסוטים ולא מוזנחים. אני מחפש כל חיזוק שיהיה בסדר.
"אני מאמין שזה יעשה לתמר טוב, אבל לי זה ממש קורע את הלב. קורע לגמרי. אני מפחד עליה, וגם על עצמי. אני לא מסוגל לראות את עצמי חי בלעדיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו