לפני כמה חודשים התפרסמה בעולם ידיעה מרעישה: "זאב הבלהות" חוזר לחיים. חברת ביוטכנולוגיה והנדסה גנטית הכריזה על לידתם של שלושה גורים בריאים, לא פחות.
אפילו השם הזה, זאב בלהות, נשמע מאיים. כשבוחנים את הגודל, את הפרווה המפוארת ואת הניבים בפה, קל להבין מדוע משך הטורף האימתני את דמיונם של סופרים ושל אנשי פנטזיה. מ"משחקי הכס", דרך "מבוכים ודרקונים" ועד להקת גרייטפול דד שהקדישה לו שיר - כולם התפעמו מדמותו הייחודית. הבעיה היחידה היא שזאב הבלהות נכחד מכדור הארץ לפני כ־10,000 שנה. ואולי דווקא בשל כך הפך לחיה כמעט מיסטית.
כבר ב־1988 גרם השילוב של מיסטיקה ומדע לכמה מדענים לנסות להחיות את זאב הבלהות ולהשיב אותו מן הנכחדים אל מחוזות האדם. אלא שמה שנראה בעבר כסרט מדע בדיוני הולך והופך כעת למציאות - הרעיון להחיות מחדש את הדודו, להחזיר את הממותה המפוארת, אולי אפילו להשיב לחיים את הדינוזאורים, "בשביל הילדים".
בשנים האחרונות טכנולוגיות מתקדמות מאפשרות לחשוב ברצינות על החזרת חיות נכחדות אל עולמנו. המתלהבים ישאלו כמה זמן ייקח עד שהפרק הבא של "פארק היורה" יצולם בלי יצורים שנרקחו במחשב, ומנגד אנשי המוסר יחזרו ויזהירו - שהרי משחר ההיסטוריה ועד למעבדות העתיד, האדם תמיד רצה לשחק אותה אלוהים.
גם בישראל יש כאלה שהרעיון להחזיר את ארץ התנ״ך ואת חיות הבר של תקופת המקרא קוסם להם. שכן מהי פרה אדומה ביחס לשור הבר המיתולוגי, ואם נביאים כאלישע השתמשו בדובים ככיסאות פלסטיק, למה שילדי ישראל במילניום הנוכחי לא יברחו מהדובים גם ברחבי הכרמל ויישובי הגולן?
אז לפני שנזכה לראות במהרה בימינו תחיית מתים של בעלי חיים "סלבס", נפגשנו עם אנשי החברה להגנת הטבע האחראיים באוויר, ביבשה ובים על האיזון בין הקיים לבין הנעלם. ביקשנו לתהות על מצב החי השברירי בישראל ולהבין את הקשר בין החיות למקום. לשאול מה כדאי לעשות רגע לפני שאנחנו מחזירים לשטח את שור הבר, את הדוב החום הסורי או את הנמר האנטולי (הוא נמר הגליל) - כולם מיני חיות שנכחדו לאורך השנים מארץ ישראל. ובקיצור, להבין מה קורה כשאדם וטבע נפגשים, ואיך אנחנו משמרים את החיות שנמצאות סביבנו כאן ועכשיו - לפני שייכחדו חלילה גם הן מהנוף של כולנו.
ים: המדינה הכחולה
"אם אני חיית ים", אומר אלון רוטשילד, מנהל תוכנית הים של החברה להגנת הטבע, "אז חם לי. פולשים לי לבית, דגים אותי, שמים לי כבל תשתית, הורסים את בית הגידול שלי - והאמת? אין לי לאן לברוח".
חיפה, בת גלים, פינת חמד ישראלית. כומר ביזנטי מחנה את הרכב, מחליף את בגדי הקדושה בחליפת גלישה והולך אל הים הכחול. אני יושב עם רוטשילד במסעדה איטלקית. "רק לא דגים", אני מבקש, ואלון שמח להיענות: "גם אני לא אוכל אותם יותר".
ככה זה כשאתה ראש ממשלת ישראל השנייה. לא זו שמול ההגמוניה, אלא זו שמול היבשה. "החצי הכחול", מכנה רוטשילד את שטח המים הריבוניים והכלכליים של ישראל. תלוי איך מודדים את זה, אבל לפי המחמירים, מדובר ב־25 אלף קמ"ר - שטח שגדול יותר מתחום היבשה של ישראל עצמה. "הרבה ישראלים לא תופסים כמה הים שלנו גדול ואיזו אחריות יש לנו עליו", אומר רוטשילד.
רכבל עולה ויורד אל הר הכרמל מעלינו, תיירים מירושלים ומגרמניה באים לחפש את אליהו הנביא. רוטשילד מביט בים מהורהר, וגבותיו מתכווצות. "אתה יודע שהכרמל לא נגמר בקו המים? יש לו עוד 300 מטרים של חורש - שמתחת למים הוא בעצם גני ספוגים ומורדות. בכל פעם שאני יוצא לים אני מתפעם מחדש מהמחשבה שרוב שטחה של ישראל הוא בעצם בים - לא ביבשה.
"זאת מדינה ימית הרבה יותר ממה שרובנו חושבים, ורק בשנים האחרונות אנחנו מתחילים להבין את זה באמת. אין ספק שבמדינה שנהיית צפופה יותר ויותר, הים הוא מרחב העתיד שלנו. המשאבים, האנרגיה, המזון, תיירות הפנאי - הכל ילך ויתמקד בו. לכן החובה שלנו עכשיו היא לשמור עליו ולא להרוס אותו למען רווח קצר טווח".
אלון רוטשילד: "ידעתם שהכרמל לא נגמר בקו הים? יש לו עוד 300 מטרים של חורש - שמתחת למים הוא גני ספוגים ומורדות. הים הוא מרחב העתיד שלנו, לכן חובתנו לשמור עליו ולא להרוס אותו לרווח קצר טווח"
האיום המרכזי על עולם החיים התת־ימי הוא דיג הרסני ולא מבוקר. "ספינות מכמורת הן איום אדיר על הים", מסביר רוטשילד. "הן גוררות רשתות ענק על קרקעית הים, גורפות כל יצור בדרך - מדגים עד אלמוגים, ויותר מחצי מהדברים שהן דגות הם משליכים בחזרה לים - לרוב מתים או פצועים. בסוף המכמורות משאירות שדות חרושים של קרקעית פגועה".
ה"נמרים" של הים
ב־2016, אחרי מאבק ממושך, הצליחו רוטשילד ועמיתיו להעביר חוק שסגר 40% מהים בפני דיג מכמורת. "זאת היתה הצלחה גדולה, אבל המאבק לא נגמר - עדיין נותרו 16 רישיונות פעילים, ואנחנו נאבקים להוציא אותם מהמערכת. הפתרון פשוט: פיצוי למפעילי הספינות ושיקום הים. אם רק ניתן לו הזדמנות - הוא יודע להתאושש".
בד בבד, המערכת האקולוגית של הים התיכון נתונה לאיום ייחודי נוסף: פלישת מינים זרים. "הפתיחה של תעלת סואץ במצרים אפשרה למאות מינים מהאוקיינוס ההודי למצוא את דרכם לים התיכון", מסביר רוטשילד. "שינויי האקלים מספקים להם בית חם במקומות אחרים, חלקם הופכים לדומיננטיים מאוד ומפירים את האיזון העדין של המערכת הקיימת. ולפעמים למינים המקומיים אין דרך להתמודד איתם".
אחד המינים הפולשים המשמעותיים ביותר הוא הסיכן - דג שמחסל את האצות המקומיות, שחיוניות למערכת האקולוגית של הים. "שליש מגזי החממה שאנחנו פולטים מעובד ומנוטרל בים", מסביר רוטשילד. "האצות ממלאות תפקיד מרכזי בתהליך הזה. כשהן נעלמות, היכולת של הים לתקן ולמנוע מהגזים לחזור לאטמוספרה נפגעת. זו פגיעה עולמית - לא רק מקומית".
כאן נכנסים לתמונה הלוקוסים (דקרים) - טורפי־העל של הים התיכון. "הלוקוסים, 'הנמרים של הים', שומרים על האיזון. הם אלה שמבקרים את המינים הפולשים ומונעים מהם להשתלט לחלוטין על המערכת", אומר רוטשילד. "אבל כשצדים את הלוקוסים הגדולים - את הזכרים הדומיננטיים - אין מי שיילחם במינים הפולשים. כך המערכת יוצאת מכלל שליטה, ואנחנו מקבלים תהליך מדבור של שוניות הסלע ומרבדי האצות".
אבל האדם תמיד שם את עצמו במרכז, אני אומר לרוטשילד, אתה מצפה שאנשים יפסיקו לאכול חריימה?
"רק כ־2% מהדגים שנצרכים בישראל מקורם בדיג מקומי בים התיכון", הוא מסביר. "היתר מגיע מיבוא או מגידול ימי. אז האם כדאי לנו להקריב את המערכת האקולוגית שלנו בשביל 2% מהצלחת? זאת שאלה שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו".
ואם כבר חריימה, רוטשילד מספר לי על המוזרות של דגי הדקר, הלוקוסים. "כל הלוקוסים נולדים נקבות. כשהן גדלות ומגיעות לבשלות מינית בגיל 8 שנים בערך הנקבות הגדולות ביותר הופכות לזכרים, ואלה תופסים טריטוריה ומולידים דורות חדשים, ממלאים את הים בדגים".
אני מהרהר בקסם הקיום והיוזמה הנשית שהטבע מדגים לנו: נקבה הופכת לזכר כדי שהמין לא ייכחד מהעולם. בעודי משתאה, רוטשילד ממשיך: "אבל אנשים צדים דווקא את הלוקוסים הגדולים, את הכי יפים. ומה קורה אז? הנקבה הבאה בתור נהיית זכר. וגם אותה צדים ודגים. וכך זה נמשך".
תאוות החריימה האנושית לדג ה"טרנס" גורמת למין להצטמק ולהיעלם, וכך הופכים דגי הלוקוס ללוקוסונים שהולכים וקטנים מדור לדור. "יחד עם המשרד להגנת הסביבה הצלחנו להגדיר אחד מהמינים של הלוקוס כדג שאסור לדוג אותו בכלל, אבל עדיין, יש עוד כמה מינים שלא מוגנים".
דג חי שווה יותר
כראש ממשלת ישראל התת־ימית, חשוב לרוטשילד שלא נראה רק את אימת הים הריק. "יש לנו גם הצלחות גדולות", הוא אומר. "ב־2012, כשרק התחלנו לקדם את תחום שמורות הטבע הימיות, פחות מ־0.3% מהים היה מוגן. כיום, אחרי עשור של עבודה מאומצת עם רשות הטבע והגנים ומשרדי הממשלה, הצלחנו להגיע לכ־8% שטח מוגן. זאת מהפכה של ממש. היעד הבא שלנו הוא לשלש את זה ולהגיע ליעד בינלאומי של 30% משטח הים כים מוגן".
בין שמורות הים בולטות שמורת ראש הכרמל התת־ימית ושמורת ים אבטח מול חולות ניצנים, וכעת מתקדמים לקראת הגנה על אזורי הים העמוק, שבהם חיים אלמוגים נדירים.
"השמורות הללו הן לא רק מרחב אקולוגי מוגן", מדגיש רוטשילד. "הן גם נכס כלכלי. צוללנים מהארץ וגם מהעולם באים לכאן לראות לוקוסים ענקיים בגודל של מטר. יש מחקרים שמוכיחים שדג חי שווה הרבה יותר מדג מת בצלחת. תיירות צלילה איכותית יכולה להכניס למשק הרבה יותר מדיג הרסני, שמותיר אחריו ים מת וחוסר איזון אקולוגי".
אבל האיומים על הים לא פוסקים כשמדברים על שדה תעופה שייבנה בעתיד בים, או על אי "עזה 2". רוטשילד לא מתרגש במיוחד: "אלה איומים קונקרטיים שהם באזור אחד תחום. אותי הרבה יותר מטרידים הדיבורים על טורבינות רוח בגובה 200 מטר בתוך הים. אתה יכול רק לדמיין איזו פגיעה ענקית זה יביא למערכת הימית? וגם לציפורים הנודדות?"
אלון מביט בים וגבותיו שוב מתכווצות. הוא שוקע בהרהורים, עד שהמלצר מביא לנו את הסלט. כעבור כמה ימים אני פוגש את חברי שלומי, מורה מיוחד למדעים ולכל דבר יצירתי - ודייג בשעות הפנאי עם בטן מלאה על כל ההגבלות והמגבלות שדייגי החכות חווים. "אני לא דג בשביל ספורט או כדי לצלם תמונות באינסטגרם", אומר שלומי. "אני דג כדי לאכול, ונמאס לנו שבכל פעם מתייחסים אלינו כאל איזה מטרד, לא מתחשבים וסוגרים לנו עוד ועוד חופים".
רוטשילד שולח לי הודעה, מבהיר שיש מסמך מדיניות שלם שהוא ואנשיו כתבו על הנושא. "אבל אתה יודע מה? מה שבאמת מטריד אותי זה דייגי המכמורת ולא דייגי החכה".
כשאני מספר את זה לשלומי, אני חש איך הדברים מהדהדים בתוכו. אחרי כמה דקות מהורהרות הוא חושב בקול: "בטוח שגם לים יש קו אדום, בסוף גם כדור הארץ צריך לנשום".
אוויר: מסדרון בשמיים
"אם הייתי ציפור, הייתי מסתכל על הישראלים בנתב"ג וחושב - הנה עוד מין נודד", אומר מידד גורן, מנהל מרכז צפרות רמת נגב של רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע. "כולם נוסעים לברצלונה וחוזרים, לא כולם מכירים זה את זה, לא כולם טסים יחד - אבל הם באותו הנתיב. זאת בדיוק נדידת ציפורים. זה רק נראה לנו כתופעה אחת, אבל בפועל מדובר במאות אלפי נדידות שונות ובמקביל".
המועצה האזורית רמת נגב לעת ערב. קרון דרכים מציע טורטיות ארץ־ישראליות וסודה מתאילנד לנוודי כבישים. שני נערי מדבר מגודלי שיער מתווכחים מי נגן הבס הכי טוב בעולם, כמה מג"בניקים מתווכחים על כדורגל.
בשלב מסוים השיחות מתערבבות - המדבר מרחיב אפשרויות. אני מבקש מקיאטו, לשחזר לי קצת איטליה, וטל מקדש ברנע צוחקת - "רק תזכיר לי איך עושים את זה?". בסוף הקפה יוצא לה מצוין. חזק ומר־מתוק, כמו המדבר הכתום שמסביב.
מידד גורן, שהוא גם צפר במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, מרים את עיניו לשמיים. "ישראל היא צוואר בקבוק מאוד חשוב בנתיב הנדידה של ציפורים", הוא מסביר. "מצד אחד הים, מצד אחר המדבר הקשוח. מיליארדי ציפורים עוברות דרכנו במסדרון צר - אין עוד מקום כזה".
מידד גורן: "לאחרונה הופיעה עוזנייה צעירה בעין עבדת - פרט מערב הסעודית. אתה יודע איזו התרגשות היתה לראות מין שחי פה פעם ועכשיו איננו? אולי יום אחד, כשיהיה שלום, נוכל להחזיר את המערכת הזאת"
הנדידה היא תופעה עוצמתית ומורכבת. "יש ציפורים שנודדות לבד, כמו בז שחור או עפרונים, ויש ציפורים שנודדות בלהקות - עגורים, שקנאים, חסידות", מסביר גורן.
ההבדל בין ציפורים גדולות לקטנות מרתק. "הגדולות עפות ביום, גולשות על זרמי אוויר חם. הן תלויות בשמש ובתרמיקות, ולכן חייבות לטוס בנתיבים מוגדרים. הציפורים הקטנות, לעומת זאת, נודדות בלילה. הן מנווטות לפי הכוכבים, שומרות אנרגיה ונמנעות מטורפים. הן עפות בלילה ונחות ביום. זה עולם אחר לגמרי".
אך נדידת הלילה מסוכנת במיוחד: "הציפורים נמשכות לאורות מלאכותיים, מתבלבלות, מתנגשות בבניינים גבוהים, בעמודים, באנטנות. זיהום אור הוא אחד האיומים הכי חמורים על נדידת לילה".
מעבר לכך, כל ציפור היא פלא ניווט בפני עצמו. "לציפורים יש ראייה יוצאת דופן, זיכרון גנטי וזיכרון צילומי שמאפשרים להן לחזור בדיוק לאותו המקום שבו הן בקעו. אבל בני האדם משבשים להן את החיים. יש ציפור ממושדרת (שהתקינו עליה משדר; ד"פ) שהגיעה למדגסקר, ובדרך חזרה, במקום להגיע לנגב היא נחתה בגלל טעות בניווט בערב הסעודית והסתובבה שם. 1,000 קילומטרים הם לא מרחק גדול עבורה".
איומים רבים יש על הציפורים הנודדות. "תחשוב על הבז השחור, שירש מאבותיו את הניווט הגנטי למקום שאמורים להיות בו אוכל ומרחב ואפשרות חיים בסוף הנדידה. ואז הוא מגיע, מצפה למצוא אגם פורח, ובמקום זה מוצא שדה בצורת מתייבש וקווי מתח חשמלי גבוה שמכסחים דורסי ענק. בכל פעם שהם פורשים כנפיים, הם נוגעים בקו נוסף ומתפחמים. תחשוב על זיהום ורעש, על הרס בתי גידול, על טריפה על ידי חתולי רחוב, על התפשטות מינים פולשים - כמו המיינות שפוגעות בדוכיפת, הציפור הלאומית שלנו.
"אז בוא, לפני שאתה מנסה להחזיר לטבע את הדודו, בוא תראה איך אתה שומר על הקיים".
סניטציה של פגרים
ואם כל תלאות האדם האגביות לא מספיקות, למזרח התיכון יש איום נוסף על הציפורים הנודדות - תרבות הציד. "ההערכה היא שבין 20 ל־30 מיליון ציפורים ניצודות בכל שנה לשעשוע, לבישול, או סתם לציד כמסורת", אומר גורן. "יש מפה של הציד באזור, וככל שמתקדמים מזרחה המפה מאדימה. יש ציד המוני בלבנון, במצרים, בקפריסין".
ברור, אני אומר לו, מובן שלך זה מפריע, כי אתה צפר, אבל מה אכפת לי מכל מסתנני התולעים האלה? הן אורחות כאן. למה זאת בעיה שזה עולם הולך ונעלם?
"אתן לך דוגמה", הוא עונה. "למדבר היתה מערכת סניטציה מעולה. חיה מתה במדבר, הופכת לפגר - באה העוזנייה, פותחת את העור. בא הנשר, דוחף את ראשו ומנקה. בא הרחם, מנקה את הפינות. בא הפרס, זורק את העצמות מלמעלה כדי לשבור אותן ולאכול את מח העצם. אבל כיום חלק מהמינים האלה נעלמו. הפגרים לא מפונים, והמשמעות של זה לבריאות של כולנו מובנת לך - זה אומר מחלות שנפוצות.
כדי לסייע לציפורים מוקמים אתרי עצירה יזומים.
"בפארק בניצנה, למשל, הקמנו תחנה כזו, עם מים, קינים, צל - תחנת דלק לציפורים", מספר גורן. "לפני שבועיים הופיעה עוזנייה צעירה בעין עבדת - פרט מערב הסעודית. אתה יודע איזו התרגשות זאת היתה? לראות מין שחי פה פעם ועכשיו איננו? אולי יום אחד, עם שלום ושקט עם סעודיה, נוכל להחזיר את המערכת הזאת.
"אנשים לא רואים את הנשר שמעל הראש שלהם, אבל אם תראה להם - הם יתחברו. אם לציפורים לא יהיה איפה לעצור, הן פשוט לא ישרדו את המסע. אם הציפורים לא ישרדו את החורף כאן, הן לא יחזרו צפונה. וזאת כבר מערכת עולמית שנפגעת. לגמרי אפקט הפרפר - ולנו בישראל יש אחריות לאומית ובינלאומית על המסדרון הזה".
ובסופו של דבר, הכל מתחיל בחינוך. "אני עובד עם תלמידים, מראה להם שחור־זנב שמאכיל את גוזליו. תנועות הזנב והכנפיים מרגשות אותם מאוד. ככה הם מתחברים. כשאנשים יכירו את הציפורים ואת העולם המורכב שלהן, הם יחוו אותן אחרת - ויתחברו אליהן יותר".
יבשה: מאבק עירוני
"אם אתם רואים טוסיק לבן קופץ בין הגבעות, תדעו שזה צבי", צוחקת הדס מרשל ברוך, רכזת שמירת טבע בחברה להגנת הטבע.
פאתי מודיעין. פארקים עירוניים ומתקני כושר, המולת ילדי בית ספר. מעבר לכביש, משהו שנראה כ"טבע חופשי" ומתגלה כעולם שמעבר לעולם. הדס והאקולוג אלי חביב הם אנשי החברה שעוסקים במאבק היומיומי על שמירת הטבע גם מחוץ לגבולות השמורות.
"כדי לשמור על המינים האלה, צריך לדעת לטפל גם בשטחים הפתוחים שמחוץ לשמורות הטבע והשטחים המוגנים", חביב מדגיש. "מעבר להרס ולקיטוע, יש איומים רבים מחוץ לשמורות שעלולים להשפיע באופן דרמטי על מצב האוכלוסיות. למשל הרעלות, ציד לא חוקי, דריסות, התחשמלות והתנגשות עופות ברשת החשמל.
הדס מרשל ברוך: "אם רואים טוסיק לבן קופץ בין הגבעות, זה צבי. כבישים יוצרים קיטוע במרחב, וכדי למזער נזקים מקדמים מעברים אקולוגיים עיליים ותחתיים, אך זה לא פתרון קסם. נדרש תכנון נכון מראש"
"אבל המאבק המרכזי הוא על שמירת שטחים פתוחים גדולים, שמורים ורצופים, לתפקוד המערכת האקולוגית. כשמינים נעלמים, זאת כבר דוגמה קיצונית. זה כמו רכבת שפספסנו את כל התחנות שבהן עוד היה אפשר לעצור ולמנוע את זה. לכן חשוב לפעול בזמן ולא לחכות לרגע שבו כבר אין דרך חזרה".
כשאני מסתובב עם השניים, מה שהעין המקרית קולטת כשטחים פתוחים שבין לבין - נופי שיחים, מרחבים עשבוניים ואזורים פתוחים - מתגלה כבתי גידול ייחודיים. "בכל פעם שעולה לדיון תוכנית ייעור, למשל, צריך לזכור ששטחי הבתה (עשבים) והשיחייה מאכלסים מינים מאוד ייחודיים, שחלקם בלעדיים רק לשטחים האלה", אומר חביב. "כל הפרה עלולה לגרום לשינוי בהרכב החברה ולפגיעה במינים ייחודיים שבסכנת הכחדה".
מתח שצריך לנהל
רבים מהמינים שבהם עוסקים בשמירת טבע הם סמנים למצב הטבע. קחו למשל את הצבי הישראלי - סמל לאומי של שטחים פתוחים. "הצבי הוא סמן לאיכות השטח", מסביר חביב. "אם הוא נעלם, כנראה יש פגיעה רחבה יותר בכלל המערכת האקולוגית".
כך גם הצבוע. "יש כל הזמן אירועי הרעלה. לפעמים הם קטלניים. כשצבוע נעלם - זה חמור. זה אומר שמשהו קרה והשתבש. כל יצור שנעלם יוצר תגובת שרשרת, שמשפיעה גם על בעלי חיים אחרים, על הצמחייה, על בית הגידול כולו".
"חלק מהבעיה הוא בהרס בתי הגידול של בעלי החיים, דבר שקורה בעקבות פיתוח לא מתואם", מסבירה הדס. "כבישים יוצרים קיטוע. לכל כביש יש את ההשפעה שלו. כדי למזער נזקים מקדמים מעברים אקולוגיים, עיליים ותחתיים - אבל זה לא פתרון קסם. נדרש תכנון נכון מראש".
ולא כל מין אפשר או צריך להשיב. "הסטארט־אפ הישראלי ימציא פטנטים, אבל אי אפשר להשיב מין בלי להבין את כל המערכת. אם מישהו יבוא ויגיד 'אני רוצה להחיות אריות' - ברור שלא כדאי. גם בהחזרת מינים צריך זהירות, מחשבה ארוכת טווח והבנה מה נכון לאותה סביבה", אומר חביב.
השאלה של טבע עירוני הולכת ונעשית קריטית לדורות הנוכחיים והבאים של ישראל. "יש את הטרגדיה של הטבע עצמו, ויש את השאלה באיזו סביבה אנחנו רוצים לחיות ומה נשאיר אחרינו לדורות הבאים", אומר חביב.
אלי חביב: "הסטארט־אפ הישראלי ימציא פטנטים, אבל גם אם מישהו יבוא ויגיד 'אני רוצה להחיות אריות' - ברור שלא כדאי. גם בהחזרת מינים צריך זהירות, מחשבה ארוכת טווח והבנה מה נכון לאותה סביבה"
והדס מוסיפה: "קח את גבעות מודיעין כדוגמה: מצד אחד בתים, מצד שני טבע. יש פה מתח שצריך לנהל אותו. לא הכל מאבק. צריך לדעת איך לשמור על המאזן הזה".
גם עקרון האיזונים חשוב. "כשאנחנו יושבים בוועדות תכנון, אנחנו לא מתנגדים לכל פיתוח", מבהיר חביב. "אם נתנגד לכל פיסת אדמה - לא נהיה אפקטיביים. אנחנו רוצים להשפיע בצורה חכמה וממוקדת".
ובסופו של דבר, האחריות היא של כולנו, ויש כאן אינטרס ציבורי רחב. "צריך לראות איך שומרים על מה שיש ואיך מוצאים את האיזון בין צורכי הפיתוח לצורכי הטבע. איך אנחנו מונעים את היעלמות המינים ואיך הופכים את השמירה למשימה ציבורית של כולנו, כחברה הישראלית - גם לצד הפיתוח שלה".
לא טיול בפארק
אני חוזר אל מחוזות חיי. מדי פעם הדי המלחמה מבקעים את השמיים. זה נראה כמעט הזיה לדבר על היכחדות החיות במרחב, כשאנחנו, בני האדם, בתוך מלחמה שסופה עוד לפנינו. המחשבות על הציפורים הנודדות מתערבבות עם אזעקה על טיל נודד מתימן.
אולי יום אחד באמת נחזיר את הדודו ואת הנמר הערבי שלא נצפה כבר שנים משוטט בארצנו, אולי אפילו ניצור בערבה פארק יורה מקומי. אבל בסוף היום אני חושב על קפסולת הזמן שבה אנו חיים, על הדקר שעדיין שוחה מול חופי הכרמל, על הבז השחור שחולף מעל ראשינו בדרכו למדגסקר, ועל הצבי שעדיין מדלג בין גבעות השפלה. ואני תוהה על הלהט האנושי הגדול כל כך להשיב חיות שנכחדו, כשיש בנו הרבה פחות התלהבות לשמר ולשמור על מה שכבר קיים.
