היה לי ברור: מדינה כזו יפה עדיף לחצות ברגל

לחצות ארץ כמו סקוטלנד ברגל זה כמו לחיות חיים שלמים בזעיר אנפין: "נולדתי" על שפת האוקיינוס האטלנטי ומשהו מת בי ונמוג כשהגעתי אל הים הצפוני, אחרי 12 ימים שבהם התערבבו אלו באלו רסיסים של עונג צרוף, סבל וכאב. המסע שלי התחיל מול אכסניית הנוער בעיר הציורית אוֹבָּן. אמנם זו כבר הפעם השלישית שאני חוצה כך את סקוטלנד ברגל, אבל עדיין בקושי ישנתי בלילה. המסלול שאותו תכננתי השנה היה מאתגר במיוחד, ובארץ ההפכפכה הזו - הכל יכול לקרות.

במהלך חודש מאי בכל שנה מאז 1980 חוצים כ־400 איש ברגל את סקוטלנד ממערב למזרח, באתגר ה־TGO. ישנן 14 נקודות התחלה לחופי האוקיינוס האטלנטי, וצריך להגיע אל העיירה מונטרוז בתוך פחות משבועיים. מותר לחצות גופי מים גדולים בעזרת מעבורות או סירות, אבל רק לרוחב, לא לאורך.

זה אתגר מחנאות, ולכן מצופה מה"אתגריסטים" שיבלו את רוב לילותיהם באוהל. בסקוטלנד יש חוק בשם "הזכות לנדוד", המאפשר להקים אוהל כמעט בכל מקום, כולל בשטח בבעלות פרטית. החוק הזה, בשילוב עם הלבביות של הסקוטים, הנופים הפראיים ומזג האוויר המשתנה תדיר - הופכים את סקוטלנד לגן עדן מושלם לטרקרים מנוסים.

בימי ההליכה הראשונים אתה שקוע עדיין בשרעפי הציוויליזציה שהשארת מאחור. מחשבות ודאגות מנמרות את המראות המרהיבים שנגלים לפניך בכתמים של פחד, אשמה וחרדה. אבל אט־אט, הטבע במלוא הדרו חודר עמוק לכל נימיך, ואתה מתמזג בתוואי הארץ שבה אתה נבלע

בימי ההליכה הראשונים אתה עדיין כולך שקוע בשרעפי הציוויליזציה שהשארת מאחור. מחשבות, תהיות ודאגות מנמרות את המראות המרהיבים שנגלים לפניך בכתמים שחורים של פחד, אשמה וחרדה. מחשבות על המשפחה שהשארת בבית, קליינטים, פרויקטים, מחויבויות - וכמובן המלחמה הבלתי נגמרת והחטופים שעדיין נמקים במנהרות חמאס בעוד אתה תר את המרחבים הפתוחים אלפי מילין מעזה. אבל אט־אט, מונוטוניות ההליכה והטבע במלוא הדרו חודרים עמוק אל תוך כל נימיך ומתערבבים בך עד שאתה מתמזג לחלוטין בתוך תוואי הארץ שבה אתה נבלע.

מפליא תמיד בעיניי הדיסוננס הזה, בין אורח החיים ה"מודרני" על פני כדור הארץ של מרבית אוכלוסיית העולם לבין הדחף הקמאי שלנו, כמתוחכמת שבחיות, לנדוד ולחזור אל הטבע הפראי ואל הנופים. כשלמדתי אדריכלות ותכנון ערים, הרי למדתי איך לכלוא בצורה הכי יעילה ואסתטית את אחיי בני האדם בתוך "מכונות מגורים" - קומות על גבי קומות של דירות המצטרפות לכדי בניינים שמתקבצים לכדי רחובות, שכונות, ערים, קונגלומרטים אורבניים המחוברים אלו לאלו בכבישים מהירים. ואנחנו חיים בתוך הסביבה המלאכותית המנוטרת והממוזגת הזו מרבית ימי חיינו, ורבים מאיתנו מסתפקים בדשא המצהיב של הפארקים העירוניים ובירוק העונתי של עצי השדרה או כיכרות הכבישים המעוצבות כדי להרוות את צימאונה וכמיהתה של נפשנו אל הבר ואל המרחבים הפתוחים.

ה"סקרי" מטיל האימה

הלכתי מהר ונחוש ביום הראשון. עמדתי בזמנים שהגדרתי לעצמי, למרות התחלה צולעת ומהוססת בטרמינל המעבורות של אוֹבָּן, שגרמה לי כמעט לפספס את המעבורת הקטנה שלי אל האי ליסמור (200 תושבים). חוץ מטרקטור ענקי שנשא שלוש פרות משועממות בתוך נגרר, היה עליה רק עוד נוסע אחד: בחור סקוטי צעיר שמשפץ בית חווה הרוס שרכש. כשאמרתי לו שאני מישראל, הוא פער עיניים גדולות ושרק: "וואו, כל הדרך מארץ הקודש - היישר אל ליסמור!" הוא הכיר את אתגר החצייה, ונראה שהוא שמח מאוד על העובדה שבאים מרחוק כל כך כדי לחצות את סקוטלנד ברגל.

האי הקטן הזה, שנמתח מדרום לצפון, שימש לי מקפצה אל אזור פראי שידעתי ש"יגמול" אותי מהר ובחדות מהאזורים המיושבים יחסית של מערב סקוטלנד. אני כולי חדור מוטיבציה ודרוך כמו קפיץ. גומא את כל 29 הקילומטרים עד לנקודה שסימנתי לי על המפה כמקום אידיאלי להקמת האוהל.

השעה היא רק ארבע אחר הצהריים. יש עוד יותר מחמש שעות אור, ואני חסר סבלנות. מזג האוויר הנפלא גורם לי להחליט "לגנוב" חלק מהעלייה להר שמתוכננת למחר כדי לנסות למצוא מקום לינה בין שני אגמים קטנים בשני שלישים הגובה. זה אומר עוד שני קילומטרים ועלייה של 640 מטר. אני מחליט לנוח קצת ולאוורר את כפות הרגליים בחורשה יפהפייה למרגלות ההר במשך חצי שעה בדיוק. שעתיים אחר כך, אני כבר בין שני האגמים. הנוף הנפרש לעיניי קשה לתיאור - תועפות על גבי תועפות של יופי ואופק שכל כולו שרשראות הרים בגוונים כחלחלים הנמוגים אל השמיים.

בסקוטלנד יש חוק "הזכות לנדוד", המאפשר להקים
אוהל כמעט בכל מקום, כולל בשטח בבעלות פרטית.
חוק זה, בשילוב עם הלבביות של הסקוטים, הנופים
הפראיים ומזג האוויר המשתנה תדיר - הופכים את
סקוטלנד לגן עדן מושלם לטרקרים מנוסים

אני מקים את האוהל שלי במקום בטוח יחסית מהרוחות. מרתיח מים בגומחה קטנה מתחת לסלע גדול, ואוכל את ארוחת הערב שלי על שפת אחד האגמים אל מול השמש השוקעת לאיטה מאחורי הפסגה שמולי. רוב החששות והפחדים שעלו בליבי באכסניה בליל אמש, ואחר כך במעבורת, כבר נמוגו מכוח המאמץ ותחושת ההישג. אני מרגיש בשיא היכולת. כל האימונים וההתכוננות הביאו אותי לרגע הזה. אני מנפח את המזרן ונכנס אל שק השינה. הרחשים סביבי הם לא יותר מהרוח המנשבת מעדנות על עשב יבש ואדוות המים המתנפצות אל חופי האגמונים. אני נרדם עוד לפני שהאור נעלם לגמרי.

אל פסגת ההר אני מגיע בבוקר המחרת, ומשם הירידה לוקחת אותי אל עמק יפה. הרים נישאים מכל עבריי ומולי - סטוב דאב - הפסגה התלולה מאוד שעליה אני צריך לטפס כדי לרדת מצידה השני. קווי גובה צפופים על מפה טופוגרפית הם דבר אחד, אבל לראות את ההר הזה נישא יותר מ־900 מטר מעליך ולאמוד את תלילות העלייה - זה כבר דבר אחר בתכלית. השעה כבר אחת בצהריים, אני עוצר בנקודת הצל האחרונה - קבוצת עצים הנטויה מעל סדרה של מפלי מים קרירים. אני מוריד את התרמיל ומפלטר לעצמי שני ליטרים של מים כמעט קפואים.

בות'י הוא "מוסד" סקוטי ידוע: בקתות לא מאוישות שבהן ניתן לשהות בחינם ומבלי להזמין מראש, על בסיס כל הקודם זוכה. תמיד תיתקל בהן באמצע שום מקום בואך "איפה אני לעזאזל", והן בעצם בתים נטושים של רועי צאן ששופצו בהתנדבות למצב סביר

בהתחלה, העלייה נינוחה למדי. אין ממש שביל, וההליכה מתבצעת על דשא נעים שלא היה מבייש שום קיבוץ בעמק המעיינות. ההר אמנם תלול מאוד, אבל הקצב שלי יחסית מהיר, ובכל פעם שאני מסתובב אחורה אל העמק שבו הלכתי אני צריך לעצור את הרצון העז שלי לצלם עוד תמונה. בגלל הראות הטובה, הנוף מסחרר ממש, אבל הדרך עד נקודת הסיום עוד ארוכה. בשליש האחרון לעלייה הדשא נפסק באחת, ואני מוצא את עצמי בתוך עינוי נוראי. מעשה שטן ממש.

הפסגה מורכבת ממה שנקרא "סקרי" (Scree), שזה בערך הדבר הכי נורא שאתם יכולים לאחל לעצמכם על איזשהו הר. במיוחד אחד תלול כמו סטוב דאב. זו בעצם מאסה של אבנים קטנטנות, כמעט חצץ, שכל דריכה בהן מובילה לשקיעת הרגל ולדרדור אחורה. מאוד־מאוד קשה להתקדם בתוך זה. אתה מרגיש כמו מייקל ג'קסון בזמן ביצוע "הליכת ירח". השמש הקופחת והרוח הנגדית ההולכת ומתחזקת רק הופכות את העינוי לנוראי יותר.

כשכולי נוטף ומתנשף, אני מגיע אל רוג'ום (תל עפר ואבנים) ענקי המסמן את הפסגה, ושם נגלה לי מראה סוריאליסטי לחלוטין: שני בחורים, בחולצות מכופתרות ובכובעים עם שוליים רחבים מדי, מצטלמים בכל מיני תנוחות מוזרות ממש. זה כל כך לא קשור למקום ולזמן, שאני לא יכול שלא לגחך - וזה הרגע שבו הם מבחינים בי ומפסיקים מייד את התנוחות אל מול הנוף הסקוטי. כשאני קרוב מספיק, אני שואל אותם מאיפה הם, והם עונים - מבעד לעננת בושם כבדה: "מדובאי". אני אומר להם שאני מישראל, והם נראים יותר המומים ממני.

הם פה בטיול כדי "להתאוורר", ועל ההר הזה טיפסו מהשביל המסודר שמתחיל במגרש חניה מתוקתק בצידו השני. אנחנו מדברים על סוגי שוקולדים ועל דיונות חול בדרכנו מטה. כשאנחנו מגיעים לאוכף בין סטוב דאב לסטוב קואר - אני מחליט לרדת ישירות אל החניון והכביש ולא לטפס על הפסגה השלישית שתכננתי לאותו יום. אני תשוש עד כדי רעד, וגם אם מדובר בפחות מ־200 מטר טיפוס, אני יודע שיש לי עוד כברת דרך לא קטנה עד הבקתה שבה אני אמור לישון הערב. אני מחליט שהפסגה הזו תחכה לפעם הבאה שבה אהיה בסקוטלנד.

נקטר אלים בכוס מים

אל בקתת לגאנגראב אני מגיע בשמונה בערב בדיוק. היא מפורסמת כ"בקתה הכי מצולמת בבריטניה" - קוטג' לבנבן ויפהפה למרגלות הר עצום שנראה כמו סכום כל ציוריהם של ילדי הגן בעולם: ארובה מעשנת, שני חלונות, חורשה קטנה ליד, גשר ונחל מפכה.

בתוך הבקתה כבר יש אנשים. ואני, אחרי קרוב ל־2,000 מטרים של עלייה והליכה מאומצת, בקושי מסוגל לעלות במדרגות לקומה שבה נמצאים חדרי השינה. אני מניח את התרמיל באחד החדרים על הדרגש העליון, ובאותו הרגע נכנס פנימה בחור גבוה, מזוקן, נוטף מים, עירום כמעט לגמרי חוץ ממגבת סביב חלציו - והוא מחזיק פחית בירה של חצי ליטר ביד. "היי! אני אליסטר!" הוא אומר במבטא סקוטי חביב. "איך קוראים לך?"

אני מקים את האוהל שלי מול שקיעת השמש בפסגה ומרתיח מים בגומחה מתחת לסלע. הרחשים מסביבי הם הרוח המנשבת בעשב היבש ואדוות המים המתנפצות אל חופי האגמונים. אני נרדם לפני שהאור נעלם כליל

אני עונה לו. וכשהוא שואל מאיפה אני, ואני עונה "ישראל", אני מביט בפניו לראות אם יזוע או ינוע דבר מה - אבל מבחינתו זה כאילו אמרתי שאני ממינסוטה או ממיזורי. הוא מייד פוצח בסיפור על היום הנפלא שבילה בהרים עם החברה שלו (שעסוקה בבישולים בקדחתנות במטבח למטה), ואז פתאום הוא אומר: "אתה קולט שיש פה מקלחת חמה?!" האמת היא שלא ממש קלטתי, אף שבאופן די ברור הוא הרגע יצא ממנה. עד כדי כך אני תשוש. "גו פור איט!" הוא מדרבן אותי. "ואני אחכה לך בחוץ עם בירה ונקשקש".

אני עושה כעצתו ונכנס למקלחת. המים רותחים ונעימים. הפינוק הזה כל כך לא צפוי, עד שהוא מציף בי תחושות עונג שאני מתקשה להסביר עד עכשיו. המים החמים קולחים מעלי, ואני מהרהר בעיקרון "הלוקסוס היחסי" של ההרפתקן והפילוסוף הצרפתי סילבן טסון - כל מה שאמר נכון: אין מלון 5 כוכבים מפואר ומפנק בעולם שיוכל להתחרות במקלחת חמה פשוטה אחרי יום טרקינג מפרך ומתיש.

בעוד אני חושב את המחשבות האלה, אני מתחיל להסתחרר ממש. מרגיש שקירות המקלחת סביבי סובבים וסוגרים עלי. אני מתיישב על הרצפה ונשען אחורה תחת זרם המים החמים עד שהסחרחורת תעבור. ואיכשהו אני מצליח לקום משם, להתנגב וללבוש חולצה נקייה וגטקעס. ברגע שאני מגיע למטבח, אליסטר כבר שם עם בירה עבורי, אבל כל מה שאני רוצה זה מים. הוא ממלא עבורי כוס בירה במים קפואים מהברז, וזורק פנימה טבלת אלקטרוליטים בטעם לימון - ההרגשה היא שזה כמו נקטר האלים. אני שותה ארבע כאלה, בזו אחר זו, לפני שאני מרגיש שאני מסוגל לדבר עם מישהו בכלל.

דרך צבאית ישנה

לאורך בוקרו של כל יום המחרת אני הולך נגד כיוון ההליכה המסורתי של הווסט היילנד ווי (WHW), שהוא אחד מהטרקים הפופולריים בעולם. מדובר בהליך מייגע של אמירת "היי" במשך מאות רבות של פעמים לקבוצות על גבי קבוצות של אנשים שרובם נראים משועממים, עייפים או מוסחי דעת, ואני מבין היטב למה: רוב המסלול הוא בעצם דרך צבאית ישנה ורחבה יחסית הפולחת כמה עשרות קילומטרים של היילנדס. הדרך הזו מאוד מונוטונית והמדרך קשה. אמנם הנוף מרהיב לאורך רובה, אבל אחרי כמה קילומטרים אתה כבר "מבין את הקטע" ומתחיל להשתעמם.

הפופולריות העצומה של הטרק הזה נובעת מהשילוב בין נקודות התחלה וסיום קלות לגישה ובין העובדה שבעצם, רוב הנעים על השביל בעצם הולכים מצימר מפונפן אחד למשנהו. חלק גדול מהם גם משתמשים בשירותי העברת ציוד בין נקודות הלינה. ללכת בלי, להרגיש עם. מבחינתי, זו חוויה דומה להליכה ברחובה של עיר כשמביטים בחלונות הראווה מבלי להיכנס לחנויות. רק כשאתה סוטה לתוך הבתה וה"שטח" הסקוטי הייחודי כל כך, רק כשאתה מטפס לפסגתו של הר או מדשדש בתוך אדמת ביצה ללא שביל בכלל - אתה מתחיל להבין את מהותה של הארץ הזו. מתברר שגם לטרקים ישנם "אזורי נוחות".

קפיצה מבות'י לבות'י

אני שמח לסטות סוף־סוף מהשביל החבוט ולהמשיך אל נקודת הלינה הבאה שלי: הבות'י של גורטון. בות'י (Bothy) הוא "מוסד" סקוטי ידוע: בקתות ובתים לא מאוישים שבהם ניתן לשהות בחינם ומבלי להזמין מראש, על בסיס כל הקודם זוכה. הגדולים שבהם יכולים לאכלס 20 אנשים ויותר, והקטנים - בקושי שניים. הם תמיד באמצע של שום מקום בואך "איפה אני לעזאזל", וכולם הם למעשה בתים ישנים נטושים של רועי צאן, ששופצו למצב סביר על ידי אגודות מתנדבים סקוטים.

על הדשא בבקתה יושבת בחורה שנראית עצבנית.
כשאני מספר לה מאיפה אני - פניה משתנים מייד.
היא אומרת "אה! לחיים!" ומספרת שיש לה דודה
בירושלים, ושהיא ביקרה בישראל כבר פעמיים.
"אהבת?" אני שואל. "תלוי מי בשלטון", היא עונה

בדרך אל הבות'י אני מבחין בשלוש דמויות קטנות שהולכות כקילומטר וחצי לפניי. כשאני כבר מגיע אל הבקתה, על הדשא מול אחד החלונות יושבים שניים - בחור גבוה ובחורה יפה בשיער שחור שנראית עצבנית. הם שואלים אותי מאיפה אני, וכשאני אומר "מישראל", משהו בפניה של הבחורה משתנה והיא אומרת "אה! לחיים!" ומספרת לי על דודה שלה מירושלים, ואיך היא ביקרה בארץ פעמיים. "אהבת?" אני שואל אותה. "תלוי מי בשלטון", היא עונה לי.

אני מביט בקעקועים הקטנים שעל אצבעות שתי ידיה ועל קווצת השיער הצבועה שעל ראשה ומעדיף שלא להיכנס לשיחה הזו. קוראים לה זופקה, ולבויפרנד שלה קוראים פיליפ. שניהם בני 29, מוורשה. סטודנט לצילום ומעצבת גרפית ש"לא מודאגת מבינה מלאכותית". אני שואל אותם מה מצב המקומות הפנויים בבות'י, ומתברר שזה מה שמטריד את זופקה: הם ישנים בחדר אחד עם זוג גרמנים, אבל אותן שלוש דמויות שהגיעו לפניי השתלטו על החדר שבו ממוקמת האח.

אני פונה אל החדר, והדלת שלו סגורה, מה שלא אופייני לקוד ההתנהגות בבות'י. כשאני פותח אותה, נגלה לעיניי מחזה גרוטסקי: לצליליו הצורמים של רמקול JBL רוקד לו בחור כחוש וקירח באימונית עם גבות בלונדיניות. הוא יורה עלי משפטים בסקוטית־גלזגואית קצת מאיימת, בעוד חברו השמנמן והשתקן עסוק בשריפת סטייקים זולים במחבת אלומיניום חבוטה המונחת על גזייה ענקית. לצידם בחורה קטנה לבושה בפיג'מת פרווה סינתטית עם דוגמאות של הלו קיטי, ולרגליה נעלי בית שלפי הלכלוך שדבק בהן - ניכר שהגיעה איתן מהלך 8.5 ק"מ מהכביש. אני פונה חיש לאחור וסוגר אחריי את הדלת. הלילה אני אשן באוהל.

הגרמנים, בני 23, ג'ונתן ומטא, מופיעים פתאום. היא לומדת מדעי המוח והוא לומד יחסים בינלאומיים. שניהם בשלבי חיפוש עצמי קדחתניים, אבל כרגע הם עמוסים בעצים יבשים שמצאו באזור. הבחור באימונית פותח בפראות את הדלת, לוקח מהם את העצים, ממלמל תודה וטורק להם בפנים.

אני אוכל בחוץ בחברת הגרמנים והפולנים, שמספרים לי שהם נסחבים עם כמות מטורפת של ציוד. הם עושים "בות'י הופינג", שזו בעצם נדידה מבות'י לבות'י (אמצעי תחבורה מועדף: טרמפים). זהו הבות'י החמישי או השישי שלהם, הם כבר לא זוכרים. פיליפ סוחב איתו מצלמת פנטקס וינטג' ששוקלת שלושה קילוגרמים, ומצלם בפילם. הוא ניסה לצלם תמונה מגניבה של מטא מעשנת ג'וינט כשהיא מכורבלת בתוך שק השינה שלה, אבל היא כל הזמן פורצת בצחוק והג'וינט נופל מזווית פיה.

לא אחת, כשלפניי עוד קילומטרים רבים, אני מוצא את עצמי מניף אגרופים בזעם למרום וזועק "למה, אידיוט, למה???" אבל כל יום קשה נגמר תמיד בפינוק - כמו הוויסקי החופשי באכסניה שעל שפת אגם מרהיב

הגרמנים מפנטזים על מעבר ללייפציג, כי יש שם "וייב קומוניסטי טוב של פעם". אני שואל את עצמי אם הם בכלל יודעים מה זה אומר. אני מזכיר כלאחר יד את הקיבוצים בישראל, ומטא תולה בי מבט שכולו תימהון ופליאה. היא מעולם לא שמעה על דבר כזה. ג'ונתן כן. הוא אפילו חשב לבוא להתנדב לפני שנה וקצת, אבל אז פרצה המלחמה. הם כביכול חסרי כל דעה או מודעות פוליטית, אבל נוטים חזק מאוד לשמאל. מרוכזים מאוד בעצמם, אך לא מחפשים הגשמה עצמית. רוצים רק להסתדר באיזה ג'וב נחמד בעיר נחמדה ולטייל בזול. כולם היו טבעונים, אבל "עכשיו רק צמחונים", וכולם מבועתים מהרעיון להביא ילדים לעולם.

הלילה יורד כמו שמיכה עבה של עלטה, ואיתו כפור נוראי שרק גובר בגלל משבי הרוח. זופקה מכריזה שהיא מכינה תה, וכולם נכנסים פנימה. לאור נרות בצבעים ובגדלים שונים היא מוזגת מתוך קומקום אלומיניום חבוט תה אנגלי זול מתוק מאוד, ומשום מה זה נדמה לי כדבר הכי טעים ששתיתי מעודי. אני ממש לא טיפוס של תה, אבל כנראה לפעמים אתה צריך משקה חם ומנחם - ואתה אפילו לא יודע את זה.

הסקוטי מ"סיירת גולני"

בימים שחולפים ביעף אחרי הערב הכאוטי בבות'י אני פוגש לא מעט טיפוסים מעניינים יותר ופחות: בחור גבוה בצורה מוגזמת וגרום, חבוש כובע טמבל אפור, שמגיח משביל צידי באמצע גלן לאיון הפסטורלי. הוא נושא תרמיל ענקי, ועל חזהו תלוי בשרוך מין כיס שקוף שבתוכו שלל מפות שהדפיס בעצמו - ומצפן. הוא נראה כמו גרסה מבוגרת של פישנזון מ"אלכס חולה אהבה". קוראים לו טד, וזה האתגר ה־17 שלו. הוא בא כמעט בכל שנה. מה הוא עושה עכשיו? בפנסיה. מה עשה קודם? "אה, כמו כולם, עבדתי ב־IT". מהרגע שהוא מגיע ועד שהוא מחליט פתאום לנוח תחת עץ שקמה גדול לצידו של נחל - הוא לא מפסיק ללהג על עצמו בבליל בלתי נגמר של סיפורים חסרי פואנטה ומיני חידודים שמעניינים ומצחיקים רק אותו. זה ליטרלי ה"טד טוק" הכי משמים שחוויתי.

לעומתו, לורנה, בלשית סמויה בפנסיה מאזור פייף (Fife), מספרת לי סיפורים מרתקים על מקרי רצח זוועתיים שפתרה. אבל אז, פתאום, בתגובה לשאלה על הנכדות שלה, היא נאנחת ומפטירה שארצה שינתה את פניה. שהיא כבר לא יודעת מה בטוח לעשות או לומר. "הכל פתאום החל להאיץ אחרי הקורונה", היא אומרת. מאז נראה לה שהעולם "הולך ומשתגע". היא מביטה בי במבט רב משמעות ומודה שההתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר זעזעה אותה עד עמקי נשמתה: "לפעמים אני שוכבת במיטה וחושבת לפני שאני נרדמת, ואני מפחדת לדמיין איך ייראה העתיד של נכדיי. אני באמת־באמת לא יודעת. אני מרגישה שכלום לא בטוח יותר, ואין אפילו עם מי לחלוק את הפחדים הללו. האנשים או לא מבינים, או עושים עצמם לא מבינים, או שפשוט הם לא רוצים לדבר על זה כי הם מפחדים בעצמם".

בשיא החום, בכפר הציורי והיפהפה פורטינגאל, שבחצר כנסייתו צומח העץ העתיק בבריטניה - פתאום מופיע ענק. ענק בחולצה אדומה ותיק עצום, שמפציע ככה פתאום על השביל ומרעים בקולו האדיר: "כדאי מאוד שיהיה פה איזה מקום עם בירה מזו***, אחרת אני לא אחראי למעשיי!" אבל כל מה שיש שם זה מלון אר־דקו יוקרתי בשיפוצים ובתי מגורים - לא ברז ולא בירה.

הענק תכול העיניים פוער את עיניו ואומר: "מה?! מה?! איך זה יכול להיות??? איך???" ואז כמו נזכר פתאום בדבר ומוסיף: "היי, אני רוב!" ומייד לוחץ בחוזקה את ידי ואת ידה של לורנה. הוא שואל מהיכן אנחנו, וכשאני משיב שאני מישראל, פניו מאירות באחת: "הו, וואו! עשיתי פעם תרגיל משותף עם סיירת גולני, בסט פאקינג סולדג'רס אבר!" מתברר שהוא מייג'ור במשמר הדרגונים הסקוטי המלכותי. היה בכמה סבבים בעיראק ובאפגניסטן. החולצה האדומה שעליו היא משום שהוא מגייס כעת כספים למען בית החולים לילדים של אדינבורו, שהציל את בתו התינוקת ממוות בטוח לאחר שחור בליבה לא אובחן בזמן. כשהוא מספר על כך, קולו רועד ובעיניו לחלוחית.

את הדרך אל הפאב הכי קרוב אנחנו עושים דרך רכס מיוער ובמהירות שיא. באיזשהו שלב אנחנו מגיעים לקרחת יער שממנה נשקף נוף של כל עמק טיי והעיירה קנמור. אנחנו עוצרים שם לכמה דקות, לאסוף את עצמנו מהמאמץ. רוב מספר לי על החיים כאיש קבע בצבא בריטניה, על אביו שעשה כמה וכמה פעמים את האתגר אבל היום כבר זקן מכדי להמשיך, על הילדים שלו, ובעיקר על טקטיקה ועל היסטוריה צבאית. "זה רק אנחנו פה עכשיו, ואני יודע שאתה לא תלשין עלי לרשויות, אז אני מרגיש חופשי לומר לך שמה שאתם עושים שם בעזה זאת עבודת קודש". ואז מרעים שוב בקולו: "אלוהים יודע שאף אחד לא רוצה לחיות באיזו ח'ליפות מזו*** עם כל הפסיכים האלה!". כמו לורנה, גם הוא נשמע מודאג ממש מעתיד בריטניה.

סרגל מאמצים הגיוני

היום הכי קשה, ללא ספק, הוא היום שבו אני עולה ויורד משבע פסגות שטופות רוח ושמש בלב־ליבה של שמורת קיירנגורמס. רוב הדרך היא "דוך" על פני קילומטרים של שטח שאין בו אפילו שביל אחד לרפואה. מאז הניווטים בצבא אני נוהג לשנן בעל פה, ערב לפני, את הדרך שעלי לעשות למחרת. אני שונא לפתוח מפה או להשתמש באפליקציית ניווט, כי זה גורע לדעתי מהחוויה.

זה יום ארוך: 37 קילומטרים עם מאות מטרים של עלייה. בשלב הזה אני כבר בכושר שיא, אבל כפות הרגליים שלי נפוחות וכאובות מאוד. ברגעים כאלה אתה לא יכול שלא להרהר בדיסוננס הנורא שבין "האני המתכנן", שישב לו בטרנינג עם כוס קפה מהבילה בחורף ומתח קווים על מפה, לבין "האני המסכן" של עכשיו שנאלץ ללכת את כל זה. כשאני בונה מסלולים ללקוחות, אני תמיד מקפיד על סרגל מאמצים הגיוני, ימי מנוחה, דרכי מילוט. אבל כשזה נוגע אלי - אני אכזר, רע וחסר רחמים, מותח תמיד את הימים עד קצה היכולת האנושית.

לא אחת אני מוצא את עצמי באמצע שום מקום, כשעוד קילומטרים רבים לפניי, מניף אגרופים בזעם למרום וזועק "למה, אידיוט, למה???" אבל עצמי יודע שעצמי תכנן לי גם יופי של ישועות, וכל יום קשה נגמר תמיד בפינוק משמעותי, וסופו של היום הוא בבקתת לוכקאלטר (Lochcallater Lodge), שלשפתו של אחד האגמים היפים בסקוטלנד. שם מחכה לי פינוק בדמות ארוחה חמה ובר וויסקי סינגל מאלט חופשי. זוהי בקתה שמנוהלת כבר שנים על ידי ביל, קשיש אקסצנטרי שפיתח אובססיה לא בריאה לצבע הסגול. הוא וצוות מתנדבים מתפעלים את הבקתה, והם מאכילים ומשקים כל אתגריסט שרק נופל לידיהם - ממש משנותיו הראשונות של האתגר.

שדות לפתית וריח יוד

מה שהדהים אותי לאורך כל המפגשים הללו, עם כלל הסקוטים שנקרו בדרכי (וגם אתגריסטים מכל העולם), זה עד כמה מבחינתם ישראל היא רק נקודה כמו כל נקודה אחרת על המפה. נראה שבניגוד למה שאנחנו אולי מדמיינים, לרוב האירופאים, ובפרט הסקוטים, המלחמה בעזה היא רק אייטם אחד מני רבים בחדשות הערב. לטוב ולרע.

לאורך כל המסלול היתה רק פעם אחת, מוזרה וסוריאליסטית, שבה יצא לי להיכנס עם מישהי לעימות על המתרחש בישראל. וזו היתה ג'יין. ביום שלפני האחרון נקרתה פתאום בדרכי קשישה כפופה בסנדלים עם תיק אדום גדול, שהלכה על אותו הכביש שלאורכו הלכתי אני - אבל מהכיוון השני.

אחרי שגילינו ששנינו אתגריסטים, היא סיפרה לי שזה האתגר ה־19(!) שלה, והיא כבר בת 85. היא כמובן שאלה אותי מאיפה אני, וכשעניתי "מישראל" היא שאלה מייד אם קוראים לי איתי. התפלאתי מאוד. היא אמרה "ראיתי את מה שכתבת בספר האורחים באחד הבות'י, ועניתי לך". היה רק בות'י אחד כזה שבו כתבתי את שמי ומהיכן אני, וכתבתי שאני מקווה לשחרור מהיר של החטופים בעזה. "מה ענית לי?" שאלתי. "עניתי שקודם תשחררו את פלשתין", היא צעקה מעבר לכביש.

כל אותו הזמן עברו ביעף מכוניות בשני הכיוונים, וכל השיחה התבצעה בצעקות. שאלתי אותה אם אי פעם היתה בישראל, היא ענתה שכן, אבל ב־1964, "כשהייתי צעירה, טיפשה ויפה". היו לה טיעונים פלקטיים לחלוטין, וניכר שאת דעותיה היא אספה מהמילייה הבועתי מאוד של חברותיה לתה־אחר־הצהריים. היא סקוטית שניכר במבטאה שהיא ממעמד גבוה.

כך עמדנו קרוב ל־20 דקות, מטיחים זה בזה טיעונים, עד שפתאום, אחרי שסיפרתי לה איך נאלצתי לספר לילדיי על כך שלא ישובו לראות את מנהלת הצהרון שלהם (מפל אדם ז"ל), כי היא נרצחה בפסטיבל הנובה, ג'יין השתתקה ואמרה: "לא חשבתי על זה מהנקודה הזאת". היא נראתה קצת מבולבלת, ופתאום בטוחה בעצמה הרבה פחות. "אני רק רוצה שלום, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים". אמרתי: "גם אני רוצה, כל הישראלים רוצים, אבל זה לא עובר דרך הקמה של מדינת טרור כפרס על תקיפה ברברית".

בשלב הזה, מתוך דאגה שמא תידרס על ידי אחת מהמכוניות החולפות במהירות, עברתי לצד הכביש שלה. המשכנו לשוחח עוד דקות ארוכות, ובסוף היא אמרה: "תודה לך על שנתת לי נקודת מבט שלא הכרתי". התחבקנו והצטלמנו מחויכים לסלפי.

בלי כפתור לחילוץ

מאותו מפגש עם ג'יין ועד מפרץ לונאן המרהיב, שהיה נקודת הסיום של החצייה על שפתו של הים הצפוני, רוב ההליכה היתה נינוחה: הגבעות והשבילים הנמוגים התחלפו זה מכבר בגדרות אבן, בשדות אינסופיים של לפתית ובריח יוד של ים. המיית הכבישים המהירים, שהדהדה בין השדות, וגגותיהן המבהיקים בשמש של עיירות, העידו שהמסע מתקרב אל קיצו ואל החזרה לחיקה החמים של הציוויליזציה.

ועדיין, לכמה ימים, לכמה רגעים, הייתי שרוי באשליה שהעולם ריק, גדול, רחב ועצום לפחות כמו קו האופק הנגוז במרחק. אשליה שהתעלמה מהעובדה שהיה עלי לאורך כל הדרך מכשיר קטן עם אנטנה שחורה שבלחיצת כפתור SOS יכול היה לצמצם את המרחק ביני לבין מסוק חילוץ לאפס, בתוך דקות ספורות.

אבל האשליה הזו - היא־היא הקסם בהתגלמותו. אותו טריק מדהים שהמוח שלנו עושה: אותו מנגנון מופלא שגורם לנו להתכווץ בכורסה מול סרט אימה (אף שאנחנו יודעים שזה "רק סרט") הוא בדיוק המכניזם שמכניס את כל התודעה שלך לתוך עולם של פליאה, ריק ממחשבות, שניתן להגיע אליו רק אחרי שעות על גבי שעות של הליכה מונוטונית על פני ארץ שלמה. הליכה שמפיגה את החשש והפחד מההזדקנות, מהמוות וממאורעות העתיד.

אתה הולך והולך עד שאתה הופך להליכה עצמה, לתנועה, לווקטור, לקו דמיוני הנמתח ונמוג על מפה, והנה הרוח כבר מכסה על עקבותיך וכאילו לא הלכת פה מעולם; העשב הרמוס ישוב ויצמח, והמים ישטפו את צעדיך, ובעוד אלפי שנים ההרים אולי עדיין יהיו - אבל אתה כבר אינך והם אינם זוכרים. וכל הדברים ששמעת, וכאבים שחווית, שרעפים ותהיות ותקוות - חלפו בתוככיה של נפשך שנעה מהלכן של 12 יממות - מנקודה לנקודה על פני סקוטלנד. ואולי בעצם היתה זו סקוטלנד שנעה כל כולה דרכך. 

• איתי סליאר הוא מייסד פלטפורמת תכנון הטיולים HikeLikeMe.com