לא האמנתי שהוא נוכל. כמעט חתמתי - ואז ראיתי את התחקיר בטלוויזיה

שמתם לב שכל ילדה וכל נערה מתופפת בציפורניה על כל משטח, קשה כְּרַך, ומשמיעה קולות טפיפה, נקישה, תקתוק, השד יודע איך קוראים לצליל הזה? גם אתכם זה מעצבן ברמות, או שרק אני מתמודד עם שתי מתבגרות שכל היום עוברות בין חפצים ונוקשות עליהם בציפורניהן הארוכות מדי, ובקושי מכיל את המפגש בין רגישות הרעשים שלי לצורך המלאכותי שלהן לנקוש?

קוראים לזה ASMR, וזה טרנד משוגע ברשתות החברתיות. מיליוני בנות מעלות סרטונים שלהן מייצרות צלילים של מגע בין ציפורן למשטח, וזה משום מה מייצר אצלן סוג של רגיעה, ועצבים ברמה של להתפוצץ כאן ועכשיו אצל השאר. כילדים, היינו כוססים ציפורניים עד המרפק ולא היה עם מה לתופף כלל, אבל עכשיו יש, וזה בכל מקום.

ואם אתם מחפשים עדויות להשפעת הרשתות החברתיות, אז האופנה הזאת היא דוגמה מצוינת. הרי לפני עשר שנים אף אחת לא חשבה שהשימוש הראוי לחפצים הוא תיפוף עליהם בציפורניים, אבל עכשיו כולן עושות את זה כאילו כך היה מימים ימימה.

אני מכיר מטפלת משפחתית שמדווחת לי שהורים מגיעים אליה לקליניקה ואומרים שמשהו לא בסדר עם הילדה, ושהם מודאגים שמא לקתה באיזו תסמונת כפייתית כלשהי.

המטפלת שואלת אם יש גם עניין של צילום פתיחת אריזות של מוצרים וגם של תיעוד של אכילה בקלוז־אפ, כך ששומעים את הקראנץ'. ההורים מופתעים - איך ידעת על כל השיגעונות הפוקדים את הבית? והיא עונה - "מצטערת, אתם לא מיוחדים, זה הטיקטוק שמשנה לבנות שלנו את המוח".

יום אחד הציפורניים יפסיקו לנקוש, האופנה תחלוף ומשהו אחר יגיע במקומה, משהו עוד יותר חסר פשר, שיבליט פי מאה את פער הדורות. ואנחנו נשב על הספסל מול המרכז המסחרי ונגיד "זוכרים שפעם היו נוקשות על כל דבר בציפורניים? אילו ימים יפים היו אלה. מי ייתן ונזכה שישובו", ונתופף על ההליכון תיפוף אחד אחרון.

פעמון

בכל פעם שאני מפרסם עוד סרטון ויראלי על חשיבות הכושר, אני מקבל המון תגובות, ושם לב במיוחד לשתיים טיפוסיות. האחת אומרת: "אני מכיר מישהו בן 97 שמעשן מגיל 6 ולא הרים מימיו משהו יותר כבד מכדור פינג פונג, והוא בריא וחי טוב וברוך השם מאריך ימים. בקרוב ירוץ את מרתון מדגסקר בלי הכנה".

התגובה השנייה, החביבה עלי, היא: "בדיוק שמעתי על מישהו שהתאמן, רץ והרים משקולות, ובגיל 61 חטף התקף לב ומת עם החלב על השפתיים".

האמת? הם צודקים. יש אנשים שמתאמנים כל החיים ומתים כשהם עדיין צעירים, ויש אנשים שלא עושים כלום וחיים כמעט לנצח. גם אלה וגם אלה מתיישבים יפה בתוך מה שנקרא "עקומת הפעמון", שכשמה כן היא, מזכירה בצורתה פעמון, או מגבעת.

בשוליים של העקומה הזאת יש את המקרים היוצאים מן הכלל, אלה שלא התאמנו וחיים לנצח ואלה שכן התאמנו ומתו מוקדם, אבל באמצע העקומה נמצאים רוב האנשים, כנראה גם אתם ואני, ושם מוצאים את מאריכי הימים משום שהקפידו להתאמן, ואת מקצרי הימים בגלל ששמו קצוץ. המחקר קובע: אנשים מתאמנים חיים בממוצע עד 11 שנים יותר מהיושבנים, והרבה יותר טוב.

האנשים האלה, שמנסים לבאס את החיים לאנשים אחרים שטורחים הרבה כדי להיות בריאים וחזקים, דינם כעמלקים שעליהם נאמר בתורה "עמלק... אשר קרך בדרך...", כלומר קירר אותך, הוריד לך כשאתה היית באמצע משהו שאתה רואה כשליחות, והוא בא ואומר "לא, זה לא שווה, זה לא יעזור, זה לא יקרה. תראה, הנה כולם מתים מסביבך".

אבל אין להתחשב באלה ויש לדחות את הדוגמאות שהם מביאים, כי בסוף, למרות המקרים יוצאי הדופן בשני צדדיו של הפעמון, רוב הסיכויים שגם אתם וגם אני משפיעים על גורלנו יותר מן הגורל האכזר והאקראי. ונכון, יש אנשים שלא עבדו דקה מימיהם וזכו בלוטו ויש אנשים שעבדו כל החיים כמו חמור וירדו אל הקבר עם חובות, אבל רוב האנשים, אם הם עובדים - יש להם, ואם הם לא עובדים אין להם, ואותו דבר בכושר. תעבדו - תחיו טוב, לא תעבדו - השם יעזור. צלצלו בפעמון ותעירו את עצמכם.

תאוות בצע

קיבלתי ממישהו הצעה עסקית מעניינת, ים כסף. התייעצתי עם חברים, אמרו לי הבנאדם נוכל. לא האמנתי, רציתי לחתום. ים כסף. בקושי שחררתי, אבל שנייה לפני חתימה ביטלתי. כאב לב. והנה הוא אתמול בתחקיר עם שלל נוכלויותיו. ניצלתי מתאוות הבצע שלי בגלל חברים טובים ולמדתי שוב - לא להאמין, לבדוק לעומק. שלא נופיע בתחקיר בטלוויזיה.