ערן (שם בדוי) לא שיער שאת שיחת הטלפון המטלטלת מבנו, שניצל מהטבח בפסטיבל נובה ועבר שירות מילואים פעיל בעזה ובלבנון, הוא יקבל דווקא כשהבן מבלה בעיירה הציורית אוזורה שבהונגריה, בליבו של עמק ירוק.
פאנל קב"ניות: לא כל טראומה תוביל לפוסט טראומה
"הבן שלנו נסע להשתתף בפסטיבל טראנס מפורסם. לפני הנסיעה הוא היה כל הזמן במודעות מלאה, לא איבד לרגע קשר עם המציאות. אבל בשיחה שקיבלנו ממנו הוא סיפר לנו על חוויות שלו עם חומרים שהוא לקח שם. אנחנו הורים שאפשר לדבר איתם על דברים כאלה. הוא בחור הכי נורמטיבי שיש. אחלה ילד. שירת בסיירת, שירות צבאי מלא".
הבן הצעיר גילה להוריו שהוא "לא ממש ישן" כבר עשרה ימים ברצף, דבר שהעלה מייד את חששם שמשהו נפשי לא טוב עובר עליו, אולי בהשפעת השירות הצבאי. "אשתי ישר עזבה הכל ונסעה אליו להונגריה. למזלנו, היא הגיעה ממש בזמן. ידענו שהוא ב'היי' של הסמים, ורצינו לתפוס אותו לפני הדאון הקשה שמגיע אחריו. היא נתנה לו כדור שינה והשכיבה אותו במיטה. אחרי שהם ישנו לילה שלם הם עלו ביחד לטיסה בחזרה לישראל. בארץ הוא נח, קיבל טיפול - והיום הוא מטייל כבר באוסטרליה".
בנו של ערן לא לבד. ישראלים ש"מאבדים את עצמם" או שמסתבכים בחו"ל על רקע משברי פוסט־טראומה כתוצאה משירותם הצבאי אינם תופעה חדשה. מלחמות, אינתיפאדות, פיגועים, מתקפות טילים - לאורך ההיסטוריה טמן "הטיול שאחרי צבא" בחובו סכנות רבות לצעירים שיצאו להתנסות לראשונה בחייהם בחוויית העצמאות והחופש הטוטאלי ממסגרות - לעיתים עם שימוש בסמים ובחומרים משני תודעה אחרים.
אדיר פישר, בכיר בחברה לאיתור וחילוץ: "בעבר היינו רגילים לקבל פניות על מטיילים בגיל 50-40, לרוב עם עבר פסיכיאטרי. היום זה קורה לחבר'ה צעירים שהשתתפו בלחימה, חלקם חוו טראומות וחלקם איבדו אנשים קרובים. כשליש מהמחולצים - נשים"
אבל נדמה שמאז 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל מתחולל צונאמי מעבר לים, עם עלייה בלתי נתפסת של יותר מ־500 אחוזים במקרי חילוץ מטיילים ישראלים מחו"ל על רקע משבר נפשי. גם בפרופיל המחולצים ניתן לזהות שינוי ברור, כפי שיתואר מייד.
אבל בעוד חברות פרטיות זיהו את העלייה החדה בביקוש ועיבו את כוח האדם שמטפל בסוגיה הרגישה, בדגש על מומחים בתחום בריאות הנפש, ובעוד עמותות ומתנדבים פועלים בשטח - המדינה נמצאת הרבה מאחור, ולטראומה הישראלית, כשהיא מעבר לים, אין ממש בית.
100 אלף שקל לחילוץ
הזקן הלבן, המבט הנוגה והשם המיוחד הפכו כבר מזמן לשם דבר בתחום החילוץ וההצלה ברחבי העולם. את "מגנוס איתור וחילוץ" הקים חיליק מגנוס ב־1994. מאז הוא וצוותיו השתתפו באלפי מבצעי חילוץ של ישראלים ברחבי העולם - מהרי האנדים, דרך אירועי טרור באירופה ועד לג'ונגלים של אסיה - וזכו להכרה עולמית ביכולת לפעול במצבי קיצון.
החברה סייעה במבצעים מורכבים במוקדי אסונות טבע, פיגועים ואסונות תעופה, אבל גודש כזה לא ראו שם מעולם. "מאז 7 באוקטובר אנחנו נתקלים במסה אדירה של צעירים שזקוקים לחילוץ נפשי", אומר אדיר פישר, סמנכ"ל השיווק בחברה, "עלינו מ־40 חילוצים בשנה על רקע נפשי ל־250. מה שעוד השתנה הוא הפרופיל של המחולצים.
"בעבר היינו רגילים לקבל פניות על מטיילים בגיל 50-40, בדרך כלל בעלי עבר פסיכיאטרי.
"היום אנחנו רואים שזה קורה לחבר'ה הצעירים, בני 30-20. 80 אחוז מהם חיילים משוחררים או מילואימניקים. חלקם השתתפו בלחימה פעילה, חלקם חוו טראומות ישירות וחלקם איבדו אנשים קרובים או פשוט מתמודדים עם מציאות קשה מאז המלחמה. הפילוח מצביע על כך ש־70 אחוז מהמחולצים הם גברים ו־30 אחוז נשים.
"אחת הבעיות היא שהיום אין שום חברת ביטוח שמכסה חילוץ על רקע נפשי. המשפחה צריכה להיכנס לחשבון הבנק שלה ולהעביר סכום של בערך 100 אלף שקל, במזומן. אלה סכומים שיכולים להפיל משפחות, וזה עוד לפני שהתחילו לשקם את הבן או את הבת שחולצו. ראינו מצבים שבהם שני חברים מאותה יחידה חוו משבר אקוטי. אחד מהם, שבא ממשפחה עם כסף, חוזר הביתה - ולשני אנחנו יכולים אולי לנסות לעזור במקום שבו הוא שוהה, אבל לא יותר מזה".
כלומר, הטפטוף שהיה מוכר מאז ומתמיד הפך בשנתיים האחרונות למבול.
"נכון, התופעה מוכרת כאמור מאז ותמיד, מלבד המספרים שהשתנו. זה יחד עם העובדה שלא כל המשברים סובבים כעת סביב שימוש סמים. אלה טובי בנינו, חבר'ה צעירים שמתמודדים עם טראומות קשות.
"היה לנו לא מזמן אירוע של לוחמים משייטת 13, שלחמו בעזה וגם יותר רחוק משם וטסו ביחד לחופשה בתאילנד, להירגע. אחרי שבוע, אחד החבר'ה בצוות, בחור בן 24, ניפץ את השמשות בכל המכוניות ברחוב של המלון שלהם. הוא סיפר אחר כך שהרגיש שהוא נמצא בחאן יונס. זה בחור שעמד להיכנס שם לכלא. והוא לא נטל סמים. אבל אף גורם לא מקבל על זה אחריות. למדינה יש מענה בשבילך רק אם 'איבדת את זה' כאן, בארץ. אבל אם זה קרה לך בחו"ל - אין מי שיעזור".
לטייל עם שבר בלב
מירית זמיר משחזרת בראשה כל הזמן את השיחות האחרונות שלה עם בנה, אורן ז"ל. ב־8 באוקטובר אורן, לוחם לשעבר ביחידה לסילוק פצצות ביחידת יהל"ם בחיל ההנדסה, יצא מהבית ללא צו 8. אחרי שהשלים 161 ימי מילואים ברצף, ביום הראשון לשובו הביתה הוא הזמין כרטיס טיסה לדרום אמריקה. "הוא אמר לי, אמא, אני חייב לנסוע מפה. אני לא יכול להישאר בארץ ולראות עוד 'הותר לפרסום'. הוא איבד 16 חברים והיה בהמון הלוויות".
מירית זמיר, שבנה נהרג בנפילה מהר: "אני מסבירים לחיילים שסטטיסטית, חלקם צפויים לעבור בטיול עיבוד של החוויה שעברו בשירות. בחו"ל יש שקט, ואז הכל צף. אחרי לחימה עצימה הם מרגישים סופרמנים, בגלל כל מה שחוו, ולכן מאבדים פרופורציה לגבי סכנה"
אורן טייל במשך שבועיים בגואטמלה. הוא פגש חברים, צילם וחגג שם את יום הולדתו ה־26. אחר כך נסע לפרו והגיע לעיירה נידחת בשם חוארז, בצפון המדינה. "הוא היה צריך להתרגל לגובה הרב לפני שיוכל להמשיך לטרק, אז כדי להעביר את הזמן הוא התנדב למען ילדים מעוטי יכולת במרכז קהילתי שם. כזה היה אורן. כולו אהבת חינם ונתינה".
אחרי שבועיים בעיירה יצא אורן לטרק הנחשק בהרי האנדים, Cordillera Huayhuash, שנחשב לאחד היפים בעולם, אבל גם אחד המאתגרים, עם מעברים קשים שיכולים להגיע לגובה רב של 5,000 מטרים, תנאי מזג אוויר הפכפכים, עליות ומורדות חדים ומעט מאוד יישובים ובני אדם בדרך.
מירי המודאגת ניסתה להניא את בנה מהחלטתו לצאת למסע. "הוא אמר לי שהוא לא רוצה לטייל בחברת ישראלים, כי הוא לא אוהב שהם מדברים איתו על עזה ועל המצב הפוליטי בארץ. עוד פעם לטחון את זה? הוא רצה שקט. מצד שני, ישראלי, יהודי, יוצא עזה - לא כדאי לו לטייל עם זרים בתקופה הזאת.
"הוא הסביר לי מאיפה הוא יוצא לטרק, אמר לי שזה מסלול מלא מטיילים, והדגיש שהוא ישן בכל פעם בחניון לילה עם אנשים. הוא תיאר לי את זה כאילו מדובר בדיזנגוף בתל אביב. לא באמת הבנתי כלום, ובכל זאת אמרתי לו, 'אורן, אולי זה מסוכן?' הוא ענה לי: 'אחרי שהייתי בעזה?' בדיוק היתה אז בישראל מתקפת הטילים הראשונה מאיראן, והוא אמר לי, 'אצלכם מסוכן יותר'. מה את יכול להגיד לילד שאומר לך דבר כזה?"
המשלחת חיפשה ימים
להוריו מסר אורן שהמסלול יארך 12 יום, ושהוא יהיה בו ללא קליטה סלולרית. "הוא לא לקח איתו טלפון נייד לווייני. אחרי 12 יום הוא לא יצר קשר והתחלתי לדאוג", מספרת מירית. "אבל חשבתי שאולי אני סתם היסטרית. את לא חושבת על הדברים הכי גרועים.
"כעבור יומיים צלצלתי למשרד החוץ ולחברת הביטוח. אמרתי שאני לא יודעת אם צריך לדאוג, ושאני לא רוצה לדפוק לבן שלי את הטיול. אבל הם אמרו שזה אכן נשמע לא טוב. פרסמנו תמונה שלו בקרב המקומיים, וכשזה לא עזר, הוחלט להוציא משלחת חילוץ מישראל. החברים שלו מהיחידה רצו להצטרף ולעזור בחיפושים, אבל הסבירו להם שזה בלתי אפשרי בגובה כזה".
בשל תנאי השטח הקשים, החיפושים אחרי אורן הלכו והתארכו. לדברי האם מירית, "היינו במצב שהכסף עמד להיגמר. אורן עשה את פוליסת הביטוח הכי יקרה, אבל כל יום חיפושים עולה 20 אלף דולר. הגענו לעשרה ימי חיפוש והמשלחת לא מצאה כלום. אמרתי לבעלי, שנסע לפרו: 'אתה לא חוזר בלעדיו. או שאנחנו מוכרים את הבית או שנעשה גיוס המונים'. ניסינו להישאר אופטימיים".
בתום שבועיים של חיפושים מצאו האלפיניסטים, למרבה הצער, את גופתו של אורן. "הודיעו לי את הבשורה ביום ראשון בבוקר, לפני ערב יום הזיכרון. בגלל הפרשי השעות שמעתי על זה לפני בעלי, שישן באותו זמן בפרו.
"התברר שאורן צעד במסלול לא שגרתי, אני לא יודעת למה. בדרך לחניון הלילה הוא טעה ב־300 מטרים בעלייה לרכס, החליק ונהרג. אולי הוא לא הבין שהוא התבלבל. הוא היה צריך להמשיך עוד קצת לפני תחילת העלייה וכנראה איבד שיווי משקל והחליק למטה".
אחרי מותו מירית מצאה טקסט שכתב בנה בטיסה מפנמה לגואטמלה, ב־20 במארס 2024, תחת הכותרת "להיות לוחם". מדובר בטקסט מטלטל, שמספק הצצה לכל הסתירות והסערות בנפשו של בחור צעיר, רגיש וטוב לב, שנקלע למלחמה העקובה מדם שמתחוללת כאן בשנתיים האחרונות.
"כשקראתי את הטקסט הבנתי את המצוקה שהוא היה שרוי בה. הבנתי למה הוא השתנה מול העיניים שלנו, למה בערבי שישי הוא לא רצה להישאר לשבת, למה לא הצליח להירדם. הוא לא יצא לטיול כשהוא בפוסט־טראומה, הוא היה בלב הטראומה. הוא יצא לטיול עם שבר בלב".
את הטקסט שכתב אורן הלחינו אנשי אולפן "קבינה", מרחב קהילתי שמציע תוכני יצירה והעשרה למתמודדים בתחום החוסן ובריאות הנפש. בימים אלה אמו משמיעה את השיר באוזני חיילים שעומדים לפני שחרור.
"אני מסבירה להם שזה מצוין שהם יוצאים לטייל, להתפרק ולהירגע. רק שמבחינה סטטיסטית, חלקם צפויים לעבור שם עיבוד של החוויה שהם עברו. בחו"ל סוף־סוף יש שקט, ואז הכל צף. אחרי לחימה עצימה הם מרגישים שהם סופרמנים, בגלל מה שעברו. הם מאבדים פרופורציה לגבי סכנה, כי הם היו בלב הסכנה".
זעקות עם פלאשבקים
אי אפשר לטעון שהמדינה לא מכירה את התופעה ואת ממדיה. לפני שנה בדיוק, ב־4 בספטמבר 2024, ערכה ועדת הבריאות של הכנסת, בראשות ח"כ יונתן מישרקי (ש"ס), ישיבה בנושא. כבר אז הוצגו בפני חברי הוועדה נתונים מדאיגים על עלייה של מאות אחוזים במקרים של ישראלים שזקוקים לחילוץ נפשי. הנתונים שהוצגו שיקפו עלייה של 400 אחוזים בפניות. "מה שבעיקר מטריד אותנו בעניין הזה - זה הפרופיל", אמר לחברי הוועדה גלעד גור לוי, מנהל המחלקה להתערבות במצבי שבר נפשי ב"מגנוס איתור וחילוץ".
"אנחנו מזהים פרופיל שלא פגשנו אותו ב־15 השנים האחרונות. צעירים וצעירות עד גיל 28, שרבים מהם סיימו לחימה לפני חודש, בלי רקע נפשי, והם נמצאים במצב סוער. אנחנו קוראים לזה 'שבר נפשי פסיכוטי בחו"ל'. מצב שבו הבנאדם רץ לפתע ברחובות עירום, הורס דברים. אבל אנחנו חברה פרטית. הרי אין שום גוף של המדינה שמממן או מסבסד חילוצים".
חיליק מגנוס עצמו פנה לליבם של הח"כים: "כבוד היו"ר, יש לי פתרון", אמר, "הרי אם אתה אוסטרלי שנפגע במנאלי, אתה מקבל סיוע מהביטוח הלאומי באוסטרליה דרך השגרירות האוסטרלית בניו דלהי. כך אנחנו צריכים לפעול. חבר'ה ישראלים, כשהם משרתים בצבא, הם הילדים של כולנו. אז גם בהודו הם נשארים הילדים שלנו".
אפקט המלחמה: כ-29% מילדי ישראל מציגים תסמיני פוסט טראומה חמורים // צילום: עדן חדן
יעל שושני רום, עובדת סוציאלית קלינית, ממנהלות "המעגל", מרחב תמיכה וריפוי חינמי באי קופנגן שבתאילנד, סיפרה: "הרבה משורדי האירועים מרגישים שהם לא יכולים להירפא בארץ. המציאות היא טריגר. כולנו יודעים כמה קשה לחיות בישראל. הם מרגישים צורך להימלט כדי להצליח להרים את הראש קצת ולנשום אוויר. והם התחילו לנסוע במספרים מאוד־מאוד גדולים - חיילי מילואים, לוחמים משוחררים, שורדי המסיבות. הם קוראים לזה 'טיול אחרי צבא 2'".
לדברי שושני רום, "קיבלנו מסר משליחי חב"ד, שהיה חד־משמעי וחזר על עצמו: 'נמצאים כאן אנשים במצבי מצוקה קשים. המשטרה מביאה אותם בלילה לבתי חב"ד, לוחמים שמתעוררים בזעקות ועם פלאשבקים, ואין לנו יכולת מקצועית לעזור להם'".
אי אפשר לעמוד בקצב
"אני לא מאשים את המדינה", אומר טל טוסק, ממייסדי עמותת "המקום", שמפעילה בהודו מרחבי סיוע רגשי למטיילים ישראלים נפגעי טראומה. "במשרד החוץ עושים המון, אבל הם לא מסוגלים לעמוד בקצב של מה שקורה בחו"ל". גורמים במשרד החוץ מסרו ל"ישראל היום" שהתופעה מוכרת להם היטב, אולם מטעם דוברות המשרד לא נמסרה שום תגובה לטענות שעולות בכתבה.
טוסק הקים את העמותה עם תמר פרידמן, קב"נית במילואים, וחזי שוחט, עובד סוציאלי המתמחה בשכול ובטראומה - "שני תחומים שהמניה שלהם עלתה", כהגדרת שוחט. העמותה מוקדשת לזכרו של סרן רון אפרימי ז"ל, לוחם חיל ההנדסה הקרבית שנפל בינואר 2024 בקרב ברצועת עזה.
בסיוע אמו של רון, ג'ודי אפרימי, הנחיתה העמותה עובדים סוציאליים בריכוזי מטיילים ישראלים, שבהם הם מציעים זיהוי מוקדם וטיפול רגשי ראשוני, שיחות אישיות, טיפול במוזיקה ובתנועה, ובמקרה הצורך אף טיפול פסיכיאטרי מרחוק - בשיתוף Beyond שיבא תל השומר.
לדברי ראשי העמותה, החזון הוא לפתוח מרכזים כאלה בכל מקום שיש בו ריכוז של ישראלים שעלולים לחוות מצוקה. זה לא מוגבל רק למזרח הרחוק או לדרום אמריקה. חודשי הקיץ הם עונת הפסטיבלים באירופה והרבה ישראלים טסים אליהם. שם באמת יש הרבה סמים, והצעירים האלה הולכים לאיבוד לגמרי. יש חילוצים גם בקליפורניה".
איך עלה הרעיון להקים את העמותה?
"באפריל 2024, אחרי התמרון הראשון ברצועה, שחררו קצת מילואים, וזה הורגש היטב ברחבי המזרח הרחוק", משחזר שוחט. "טסתי לשבועיים לצפון הודו, לקאסול ולדרמסאלה, לסיור שטח, לבדוק היתכנות של הדבר הזה".
ומה גילית?
"הצורך היה מטורף. ברגע שסיפרתי מי אני ומה אני עושה, הלו"ז שלי התפוצץ. לא הייתי יכול להסתובב ברחוב. חיפשתי דרכים עוקפות. כמות הפניות הצביעה על צורך מובהק. בארבעה חודשים עברו אצלנו 4,000 איש, רובם מילואימניקים בין סבבים. הם תכף חוזרים לעזה, אז הם יחזרו לעבודה? הראש שלהם לא שם, אז הם טסים להודו. בעונה הקודמת בגואה פגשנו 1,000 שורדי נובה. גם השנה אנחנו צופים כמות דומה. בתחילת נובמבר נחגג בהודו חג הדיוואלי, ונהוג להצית בו זיקוקים. בימים האלה אנחנו מקבלים הרבה פניות כתוצאה מהזיקוקים האלה".
כרגע ראשי "המקום" בארץ, ומכאן הם מנסים לטפל בעוד מקרה חדש שהגיע לפתחם. מנהלים שיחות טלפון, התכתבויות, התייעצויות עם כל גורם אפשרי, בניסיון לסייע לחייל מילואים מיחידה מובחרת, רגע לפני חילוץ.
למה הוא צריך שיחלצו אותו?
שוחט: "הוא לא בטוב כבר תקופה. הגיע להודו לפני חודש. ניסינו לחבר לו סיוע טיפולי, אבל קשה לו מאוד לקבל עזרה. הוא מאוד חשדן. הוא סובל מפרנויה על גבול הפסיכוזה. יש לו אישה וילדים, אבל הם עזבו אותו. הוא בהתנהגות סיכונית חבל על הזמן. עשה המון סמים, רוכב על אופנועים במהירויות. זאת הידרדרות של בן אדם.
"יש לנו קשר עם סלין ממשרד החוץ (סלין אלקוקין, קונסולית ישראל בניו דלהי, מ"ש). ביקשנו שתעזור, שתמצא לו רופא טוב, אבל הוא לא סומך על אחרים. מי שלא נלחם לצידו לא יכול לדבר איתו בכלל. עכשיו הוא עלה לצפון הודו, והמצוקה שלו הגיעה דרך הרב של בית חב"ד. כל סיפור הזה קשה. קשה לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו".
טל טוסק, עמותת "המקום": "זה כמו בווידוי המצמרר בסטנד-אפ של אודי כגן - חבר'ה באים לבתי חולים עם תלונה על 'סלמונלה' או על 'מחלת גבהים', ושם אומרים להם שמדובר בלחץ נפשי. והם לא מבינים למה דווקא במקום הכי רגוע ושקט בעולם הם בסטרס"
ויש גם סיפורי הצלחה. שוחט מספר על "שני בני זוג שטסו לירח דבש בהודו. הם הגיעו לדלהי, ותוך כדי נסיעה במונית, הגבר, שסיים שירות מילואים, קיבל פלאשבק למלחמה, כי דלהי יכולה להזכיר מאוד את עזה. הוא קפץ מהמונית וברח. בני הזוג הגיעו אלינו לדרמסאלה, ושם חיברנו אותו דרך זום לפסיכיאטר משיבא, שהנפיק לו מרשם והשגנו לו כדורים. אחרי חודשיים הזוג המשיך בטיול, עוד חצי שנה".
"מגיע לצעירים להתפרק"
הראיון עם שוחט וטוסק מתקיים ביום שבו התפוצץ ברשת המונולוג המצמרר של הקומיקאי אודי כגן, על הלם הקרב שהתפרץ אצלו בטיול אחרי השירות הצבאי במבצע חומת מגן.
"מה שהוא מתאר זה בול", הם מגיבים, "ראינו את זה קורה כל כך הרבה פעמים. חבר'ה באים לבתי החולים, פעם עם תלונה על כביכול סלמונלה, פעם על מחלת גבהים - ובבית החולים אומרים להם שמדובר בסטרס. והם לא מבינים למה דווקא במקום הכי רגוע ושקט בעולם הם בסטרס".
טוסק: "אנחנו רואים בנסיעה לחו"ל את הסכנות ואת האתגרים, אבל לצד זה, יש פה גם הזדמנות. בישראל חיים מצו לצו, מאזעקה לאזעקה. כשיוצאים מהארץ נפתח חלון למשהו אחר, שכאן קצת קשה לפתוח - חלון לריפוי. יש בזה הזדמנות לצמיחה, יכול להיות דבר טוב - אבל זה צריך להיות מנוהל. מהצעירים אני לא מצפה, מגיע להם להתפרק ולעבד את מה שעברו, אבל צריך להיות שם מישהו לעזור להם.
"ולהורים אני אומר: ברור שמשהו עובר על הילד שלכם. אם יש לכם ילד שהיה במלחמה - קרה לו משהו. גם אם הוא לא היה במרכז עזה, או במנהרה, תהיו בטוחים בזה. יכול להיות שהוא לא יכול לדבר איתכם על זה, אולי הוא עדיין לא בשל - אבל בשביל זה אנחנו קיימים".
לתרומות לעמותת "המקום": https://giveback.co.il/project/81864
Morshimony9@gmail.com
