מישהו הפסיק את הזרם: למה נהר הירדן גוסס?

מי שנסע הקיץ צפונה כדי להשתכשך במימיו השוצפים של הירדן לא ידע אם להזיל דמעה או לשלוח תלונה, כשנתקל בזרזיף קלוש ועכור שבקושי הרטיב את קרסוליו. אין כל זכר לרפטינג רוגש ולרעש של זרימה סוערת. הירדן של קיץ 2025 שקט ועצוב. החקלאים, הדגים, בעלי החיים בסביבה, וגם אנחנו, המטיילים, משלמים על כך מחיר כבד.

"יודע מה יקרה אם לא יהיה חורף רציני בשנה הקרובה?", שואל אותי ידין כהן בן ה־76, חבר קיבוץ כפר בלום. "לא יהיו עוד בעיות כי לא יהיה ירדן".

כבר 15 שנה שכהן מגיע בכל בוקר למשרדי מפעל הדן המזרחי, האחראי לחלוקת המים בעמק החולה, ובודק מה מצב הזרימה. "המצב בקאקט", הוא מודה כשאנחנו נפגשים. "הירדן בנוי על שלושה מקורות - החצבאני, הבניאס והדן, שנחשב לגדול המעיינות במזרח התיכון. עכשיו אם תראו מה זורם שם, תשאלו 'איפה המעיין? איפה הדן? היכן הנחל?'

"בשיא, זרימת הדן היתה כ־12 קוב בשנייה, היום אנחנו עומדים על 2.5 קוב. זה לא יורד עם השנים, זה יורד בשבועות. המקורות שעליהם דיברנו מושפעים מהמשקעים, ובחורף האחרון ירדה פחות ממחצית כמות הגשמים ואנחנו מרגישים את זה דרמטית בשפיעת המעיינות. בבניאס זורמים כיום 200 ליטר בשנייה, בימים טובים הגיעה הזרימה בו ל־5-6 קוב בשנייה.

"לפי כללי רשות המים, כאשר הזרם יורד מ־200 ליטר - גם מי שתייה אסור לשאוב. קיבוץ שניר ומושב נווה אטי"ב, ששואבים מים מנביעת הבניאס, יפסיקו ויביאו מים במכליות. וחכה, עוד לא הגענו לסוף הקיץ. זה עוד יירד".

האזור הצפוני, הכולל בין השאר את קריית שמונה ואת יישובי עמק החולה, נקרא "נעדר חלופה" מבחינת רשות המים. הוא לא כמו המרכז או הדרום, המחוברים למערכת הארצית. שם, את מי השתייה וההשקיה של 160 אלף הדונמים החקלאיים מספק בעיקר הירדן. אין שם עדיין שימוש במים מותפלים, וגם העזרה ממים מושבים (שפכים שאין בהם הפרשות אדם) היא שולית ביותר.

"2014 ואחרי זה 2016, 2017 ו־2018 היו שנים שחונות, אבל בעוד חודש אנחנו עומדים לשבור שיא שלילי של כמות מים במעיינות", אומר כהן. "לכן כל ההקצאות היום מחושבות. יש בקרה ושליטה, ואנחנו פותחים וסוגרים את הברז, מנסים לחלק את הכמויות. לחקלאי שרוצה להשקות, לפעמים אנחנו אומרים 'אל תפתח עכשיו, תפתח בערב'. מנסים לתזמן כדי שיישאר לכולם. בשנים טובות, מתי שרצית היו מים".

"לטבע יש צרכים"

כהן לוקח אותנו לשטח שמאחורי משרדו, הסמוך לקיבוץ עמיר. פרדס שרובו הושמד לאחרונה, ומה שנשאר מצהיב. "גדלה פה אשכולית אדומה", מספר החקלאי הוותיק. "לפני עשרה ימים ניסרו את העצים, ולי זה ניסר בנפש, כי אחרי שניסרת - אין יותר פרדס, הוא נגמר כמו חלק גדול מהחקלאות בסביבה.

יחזקאל ליפשיץ, מנהל רשות המים: "זו לא שמיכה קצרה, אלא מפית שהיינו צריכים לחלק לצורכי חקלאות וטבע בגלל החורף השחון. עקב הגשמים המועטים, חקלאים ברמת הגולן ובגליל העליון ייבשו עשרות אלפי דונמים של חיטה"

"פעם היו כאן 65 אלף דונם כותנה, היום אין דונם אחד. אלפי דונמים של אספסת. היום, בכל האזור מגדלים 200 דונם. אם אין מים, באמצעות מה תגדל? אין מזוכיזם כמו להיות חקלאי. לוקחים את הכסף ושותלים באדמה. בכפר בלום, החקלאות היתה בעבר הענף המוביל. היום היא לא מתחרה בתיירות".

עם מעט המים שהירדן מספק מנסים להסתדר בחברת ג"ג, המאגדת את השירותים לחקלאי הגליל ומספקת להם כלים חקלאיים. עופר גרשוביץ, המנהל את הקואופרטיב, מראה על מסך ענקי את כלל השטחים המעובדים כעת בעמק החולה. רבים מהם צבועים בחום מעיק. משמע, לא מגדלים בהם דבר הקיץ.

"אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות וחוסר יכולת לקבל החלטות כלכליות, כי האופק לא ברור", הוא מסביר אחרי שמוריד את עיניו מהמסך. "הבצורת היא עוד מסמר בארון. לקחו את המים שלנו ושלחו חלק לכנרת, שיהיו מים לטבע, חלק שלחו למטעים בהר, וחלק השארנו לתיירות. זה לא חשמל שאתה יכול לקנות כמה שאתה רוצה, ואצלנו מים זה כמו חשמל. בניתי מפעל בעשרות מיליונים, מה אני אעשה כשאין חשמל? אתה מתחיל להיאבק על המעט שיש".

ליד גרשוביץ יושב אלון שושני, המטפל בשטחי קיבוץ כפר סאלד ומנהל את השטחים החקלאיים של מושבי ההר, המחזיקים גידולי שדה באזור אגמון החולה. "בערך 40 אחוזים מהשטחים שאני מגדל בכל שנה יבשים לגמרי כעת", הוא אומר. בעצב.
"יש גידולים שוויתרנו עליהם, יש פרדסים שמתייבשים. אם הקצאת המים מוגבלת, אתה משקה את הרווחיים יותר, ואת הפחות אתה מייבש. השנה זרענו הכל, אבל מעט.

במקום 30 אלף דונם תירס, זרענו 20 אלף. גם עגבניות זרענו פחות. כשאין מים בנחל, זה פוגע לא רק בחקלאות אלא גם בעבודה. מה אתה עושה בעובדים הקבועים? מוציא אותם לחל"ת".

ביולי השנה יצאה רשות המים בהחלטה דרמטית מבחינת האזור - זרם המים בירדן יופחת לטובת השאיבות לחקלאות. את זה אפשר לראות היטב בגשר הפקק, שנמצא מעל קיבוץ גדות ובו סכר וכמה נקודות שאיבה של הקיבוצים. המים שעוברים משם ועושים את דרכם לכנרת מועטים, כמעט לא מורגשים, סדר גודל של קוב בשנייה, לפעמים אפילו פחות.

"זו לא היתה שמיכה קצרה, אלא מפית שהיינו צריכים לחלק לצורכי חקלאות וטבע בגלל החורף הדרמטי שהיה", מסביר יחזקאל ליפשיץ, מנהל רשות המים. "עקב הגשמים המועטים, חקלאים ברמת הגולן ובגליל העליון ייבשו עשרות אלפי דונמים של גידולי שדה, ומכיוון שלא רצינו לפגוע בפרדסים ובמטעים, שאם תפסיק את השקייתם הם יתייבשו, המשכנו לספק להם מים.

"במקביל, נמשכה זרימה מסוימת במורד הירדן, שבעבר, בשנות בצורת, היתה אפילו חלשה יותר. זה לא רצוי, אבל זה המצב. מצד אחד אתה לא רוצה לפגוע אנושות בחקלאות, ומצד אחר גם לטבע יש צרכים. שני הצדדים לא קיבלו את מה שרצו. מבחינתנו, עשינו את הדבר המקצועי והנכון ביותר".

אתם לא חוששים לעתיד הירדן?
"אנחנו מכינים תוכנית אב במשק המים ל־50 שנה קדימה. במסגרת זו מובאים בחשבון עשרות תרחישים שונים לפחיתת המשקעים. השנה הזו היתה מחוץ לכל הסטטיסטיקות. השירות המטאורולוגי והשירות ההידרולוגי חזו שנה שחונה, אבל לא עד כדי כך. מה שעוד היה ייחודי בחורף האחרון, שהגשם ירד בפרקי זמן קצרים ועוצמתיים וביניהם היו פערים גדולים - דבר שפגע בהעשרה הטבעית של מקורות המים. הסיכוי שזה יקרה שוב נמוך, אבל אי אפשר לדעת".

"אפס מודעות למצב"

דנה טבצ'ניק, ראש תחום נחלים בחברה להגנת הטבע, מתקשה להירגע. "אי אפשר לייבש את הנחלים", היא מזהירה. "נחל, בניגוד לחקלאות, לא יוכל לחזור. כשאנחנו הופכים נהר איתן לנחל אכזב, זה אומר שהאקלים, האקולוגיה ובתי הגידול המסתמכים עליו יהפכו אט־אט למדבריים. נאבד את הריאה הירוקה היחידה שנותרה. לא טסתי לחו"ל כבר כמה שנים, ומבחינתי לברוח לירוק זה לצפון. אין לנו הרבה אופציות מעבר.

ידין כהן, כפר בלום: "בשיא, זרימת הדן היתה כ־12 קוב בשנייה, היום היא בערך 2.5 קוב. בחורף ירדה פחות ממחצית כמות הגשמים, ומרגישים את זה באופן דרמטי בשפיעת המעיינות. זה לא יורד עם השנים - זה יורד בשבועות"

להרוס נחל זה גם סביבה, אקולוגיה. רכיכות וחסרי חוליות ייכחדו, ויש להם תפקיד קריטי בשרשרת המזון ובניקוי הנחל. בנחל שאינו מתוחזק ומתייבש יש גם ריבוי יתושים וזיהומים".

אבל אין מים לחקלאות.
"חקלאים צריכים לקבל פיצוי כלכלי על הפרנסה שאבדה, אבל מי שמטייל בשטח רואה בעיניו את המצב. מה יקרה אם יגיעו לירדן מינים פולשים או אצה רעילה? זה קרה בכנרת ויכול לקרות גם פה. ברגע שהטבע נמצא במצב אקוטי, מגיעים מינים שלאחר מכן קשה להיפטר מהם. אצה רעילה בירדן תמנע לנצח את שאיבת המים לחקלאות, אז מה עשינו? תחשבו רגע לטווח הרחוק. קחו שנה-שנתיים, קבלו פיצויים, ותוכלו אחר כך לגדל את הגידולים. לא יקרה כלום".

החקלאים מכירים את העמדה הירוקה. "אנחנו בשיח לא טוב עם החברה להגנת הטבע, שעושה קמפיין פופוליסטי", אומר עופר ברנע, מנכ"ל החברה לחקלאות הגליל העליון. "בושה איך שהם מתנהלים. דווקא בזמן הזה, כשכולם עובדים יחד ומבינים את האתגר, הם פועלים בנפרד. זו לא שנה רגילה, שאומרים 'קח פחות'. יש מוצר בחוסר שצריך לנהל יחד, אבל החברה להגנת הטבע עושה קמפיין 'תנו מים לנחלי הצפון'. אני הראשון שבעד, אבל לא מסבירים שאם אחד מקבל - לאחר אין. אני אומר להם 'רדו מזה, כי אנחנו נצא עליכם'. תמיד הם יסומנו כמי שלא יודעים לעבוד עם כולם".

הטבע במצוקה.
"אנחנו לא נגד הטבע, אבל צריך היגיון ואיזון שכולם יכולים לחיות איתו. הם מציגים תחזיות, מהלכים אימים, מביאים דוגמאות מהעולם. אני מת על מושגים כמו 'רכיכות במורד הירדן לא ירגישו טוב, תכאב להן הבטן'. אתם יודעים מהחורף שעומדת להיות בצורת ושהולכים להפחית את כמויות המים, אז האם עשיתם עבודה מעבר לתחזיות המאיימות? משהו תכליתי? כלום.

"הם אומרים 'באוסטרליה מי שקיבל החלטה, אחר כך יצאו עליו בתביעות משפטיות'. יש כאלה שמבינים ואומרים להם 'התבלבלתם', ויש כאלה שנבהלים. רשות המים מצאה איזון שגם מבחינתנו הוא מאתגר, אבל אנחנו לא באים לריב. מוצר שבמחסור מנהלים בהגינות".

טבצ'ניק לא חושבת שהיא מאיימת, אלא מציגה תמרור אזהרה אחרון. "החקלאים, עם כל הרצון הטוב, ואני מעריכה אותם ואת עבודתם, אין להם יכולת להסתכל בראייה רחבה", היא אומרת. "הם צריכים את המים עכשיו, אבל אנחנו מסתכלים על הנחל והוא ייעלם בקצב הזה, ואז מה הם יעשו? יכול להיות שהמצוקה גורמת להם להגיד שאנחנו מהלכים אימים, אבל בכל שנותיי בחברה להגנת הטבע לא יצאנו בקמפיין כזה, וזה אומר שאנחנו מאמינים שהמצב באמת יכול להרוס את נחלי הצפון".

נהר הירדן מזכיר זקן גוסס שכל אחד מושך אותו לצד אחר. "יש אפס מודעות למצב", משוכנעת טבצ'ניק. "אם לא היתה מלחמה, זו היתה שיחת היום. לפי הנתונים זו השנה השחונה ביותר ב־100 השנים האחרונות, ועוד שנה כזו ותהיה פה קטסטרופה. אבל המשבר הגדול יכול להוביל גם לברכה, להבנה שצריך לפעול עכשיו".

אז תוכניות יש, וגם מודעות לא חסרה. כבר ביוני 2018 התקבלה החלטת ממשלה 3866, שדיברה על תוכנית אסטרטגית להתמודדות עם תקופות בצורת בעתיד הקרוב. נאמר בה שיש להנחות את רשות המים לבחון תוכנית לחיבור האזורים המנותקים למערכת הארצית, לטובת יצירת אמינות אספקת מי שתייה והגדלת אמינות אספקת המים לחקלאות, לטבע ולתיירות באזורים אלו. הכוונה היתה למעלה הכנרת, לגליל המערבי, לעמקים המזרחיים ולרמת הגולן. ביקשו לבחון עלויות מול תועלות ולהציג בפני שר האנרגיה עד סוף אותה השנה.

עופר ברנע, חולתה: "אחרי מלחמה ושנת בצורת, כשכולם מחפשים עוגנים שמשנים מציאות, מה עוד צריך כדי שהמדינה תיכנס לאירוע? עם ישראל שנוסע צפונה רוצה לראות את הירוק, לא שדות יבשים ונהר גוסס. המדינה, איפה את?"

גם כעת מדברים על בנייה של מאגרי מים ענקיים בעלות של כ־400 מיליון שקלים. הכוונה למלאם בחודשי החורף באמצעות משקעים, ושהחקלאות תשתמש בהם בימי הקיץ ותימנע משאיבת הירדן.

"יש מאגרים שאגודת מים בגליל היתה אמורה להקים בשנת 2021, אבל הקמתם התעכבה, לטענתם, בגלל חוסר ודאות לגבי תעריף המים לחקלאות", מסביר ליפשיץ, מנהל רשות המים. "חששו שיקימו מאגר וששום חקלאי לא ייקח מהם מים. הסיבה השנייה היתה המלחמה, שלא אפשרה לעבוד באזור.

"לזכותם ייאמר שהם מקימים עכשיו בקצב מהיר את המאגרים והתשתיות, כך שהשנה הבאה וזו שלאחריה אמורות להיות שונות לגמרי בהיבט אגירת המים בחורף לטובת שימושים בקיץ. נוסף על כך, אושר השיפוץ של מאגר עינן של חברת מקורות, ואנחנו גם מתכוונים להביא מים לאזור מהמערכת הארצית.

"עם זאת, בימי הקיץ משק המים מאותגר, כי הצריכה הרבה יותר גבוהה, וכשאתה מחבר את האזור אתה צריך לייצר מים בהיקף מספק. אנחנו עלולים להגיע בקיץ למצב שבו אין מספיק לכלל הצרכים, כי גם כך המערכת בחודשים האלה מתוחה עד הקצה, ולשם כך מוקמים המאגרים. יכול להיות שנמלא את המאגרים במי גשם ומהמערכת הם יופנו להשקיה, ואז נשחרר את המעיינות ואת הירדן לטובת הטבע והשימושים הציבוריים. אני מתקשה להאמין שהשאיבה מהירדן תיפסק לחלוטין, כי צריך את כמויות המים האלה, אבל יוכלו להקטין אותה בצורה משמעותית".

אנשי הצפון סקפטיים בנוגע לתוכניות של מנהל רשות המים. הם מספרים שהמאגרים הגדולים לא ייבנו מהר כל כך בשל העלויות הגבוהות, ועל שיפוץ מאגר עינן מדברים כבר שנים. למי יש זמן להתעמק עכשיו בזרימת מים, כשמתעסקים בחטופים ובמלחמה שלא נגמרת".

"טוב שלוקחים כסף"

כשנוסעים לאורך הירדן, המראה אכן מזעזע. כשהמפלס יורד, הכיעור מתגלה. "אנשים מביאים איתם ספות, אוהלים וסוכות, וברגע שצריך ללכת הביתה אתה מגלה מחנה נטוש שלא פינו ממנו כלום", אומר גיא קולר, מפקח ברשות ניקוז ונחלים כנרת, שלוקח אותנו לסיור.

"אנשים שגדלו באזור והנהר היה ביתם מתבאסים ולא מגיעים אליו. יש לי חבר שגר באמריקה, והוא בא לחצבאני והתלונן שצריך לשלם בכניסה. לקחתי אותו לנחלים הפתוחים, הראיתי לו את הבלגן, והוא אמר 'טוב שלוקחים כסף מאנשים'. המצב לא תמיד היה כזה. היום הנחל נגיש ומפוצץ בזבל. בשנה שעברה, אחרי פסח, פינו כמויות מפלצתיות של פסולת".

"אנחנו לא יכולים לחלץ את הזבל מהמים, כי החול שם טובעני לאללה", מסביר לנו גלעד לחיאני, האיש שמאחורי "מים לבנים - מועדון קיאקים". "אתה לא יכול להכניס לשם שופל וגם לא לחלץ ידנית, כי החבית השקועה שוקלת המון. אנשים במרכז לא מבינים - זה לא נהר, זו ביצה.

עופר גרשוביץ, מנהל קואופרטיב החקלאות ג"ג: "אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות וחוסר יכולת לקבל החלטות כלכליות, כי האופק לא ברור. הבצורת היא עוד מסמר בארון. לקחו את המים שלנו, וחלק שלחו לכנרת, שיהיו מים לטבע"

"בשיא הבצורת ראיתי את האי שמולנו מבצבץ, כעת כולו בחוץ והפחד הוא שהמקום לא יתאושש. תראה, הנה חבר שלי (מצביע על בחור שנוהג בג'יפ בשביל שממול, א"ל), בטח הלך לחפש משוטים. במהלך העונה הרבה משוטים הולכים לאיבוד, וכעת זה זמן ממש טוב למצוא אותם".

אנחנו פוגשים את לחיאני, בן ה־39, במצד עתרת, לא רחוק מקיבוץ גדות, שם בשנים רגילות הוא נוהג לרדת עם הקיאק למים. כעת, אפילו סירת צעצוע אי אפשר להשיט שם.
"26 שנה אני חותר כאן", הוא מספר. "ב־2014 היתה בצורת, אבל המצב לא היה דומה. 2018 היתה קשוחה, והיו פי שניים מים ממה שיש כעת. לא הפסקנו לעבוד לרגע. עכשיו אי אפשר לשוט, כי הכל אבנים. לא יודע מה אעשה אם לא יהיה פה ירדן. אני רוצה לקוות שלא יוותרו על המשאב הנפלא, כי זה המקום האהוב עלי ומבחינתי הוא הכי יפה בעולם. כאן הכרתי את אשתי. הנהר ריפא ושיקם אותי".

לחיאני, שגדל במושבה יסוד המעלה והיום מתגורר במושב אודם שברמת הגולן, היה חייל בסיירת נח"ל במלחמת לבנון השנייה, וביום האחרון ללחימה, בוואדי סלוקי, נפצע אנושות מטיל שהתפוצץ בסמוך אליו. במשך תקופה לא קצרה היה בין חיים למוות, אבל כשהחלים ושוחרר מבית החולים - אחד מהמקומות הראשונים שאליהם הלך היה נהר הירדן.

"שיקמתי את עצמי באמצעות החתירה בנהר", הוא מספר. "ברגע שיצאתי מביה"ח תל השומר רציתי להגיע לכאן כמה שיותר מהר, והמקום הזה לא מרחם ולא מוותר. בימים טובים הוא מדהים, ומה שיפה זה שבכל שנה הוא משתנה. יורד, עולה, תזזיתי מאוד. אני חותר גם כעת, במקומות שעוד אפשר".

גלעד ויתר על העיסוק בתיירות. מגפת הקורונה, המלחמה והזרימה החלשה גרמו לו להבין שקשה להחזיק ככה עסק. היום הוא מאמן נערים מהצפון בחתירה בקיאק, מחזיר להם את הביטחון אחרי שנתיים לא קלות של פינוי. בשאר הזמן עובד עם חיילים, שחיפשו עזרה כמוהו.

"החתירה שומרת על בריאות הנפש", הוא מסביר. "כשאני יודע שיש לי יום במים, אני רגוע. זה מקום להוציא בו אגרסיות, מקום לאדם שנתקל בפוסט־טראומה, ואני עדיין בפוסט־טראומה. זה גם מקום טוב לאמן אחרים, רק צריך מים. לי יש פרופורציות לשנת בצורת - וזו האמא של שנות הבצורת. בחיים לא ראיתי את הירדן ככה".

לחיאני שוקל את המשך דרכו. כבר הציעו לו לעבוד באתר רפטינג באוסטריה, או להדריך מטיילים שרוצים לטפס על הר הקילימנג'רו באפריקה. לצערו, אולי יצטרך לחפש את עתידו במקום אחר.

גיא קולר, רשות ניקוז ונחלים כנרת: "השנה הבניאס עלול להפסיק לזרום מאחר שלא קיבל מספיק מים לאקוויפר, הדן חלש, גם החצבאני - הכל מאותת סכנה. מצד אחר, אתה יכול להסביר עכשיו לתייר הנוצרי איך בזמנו ישו הלך על המים"

"עוד שנה כזו יהיה פה מאוד קשוח", הוא מזהיר. "אנשים לא יוותרו על עיסוקיהם. התיירות והחקלאות מחזיקות באותו נתח הכנסה, וכשאין רפטינג התיירות יורדת. הקיאקים משמשים עשרת אלפים איש ביום. אין מה לעשות, יש כרגע יותר מדי צרכנים על הירדן, וצריך למצוא פתרונות. לקוות בכל פעם שיהיה גשם, זו בעיה".

ניסיונות החייאה

בקרוב יהיה מקום נהירה נוסף לעמנו. באוקטובר אמור להתחיל "לפעול" נחל צלמון, שממקור מים אכזב יהפוך לאיתן בעזרת מים מותפלים שיוזרמו אליו ושיישפכו מסביבות קיבוץ גינוסר לכנרת, כדי להעלות את המפלס - פרויקט המוביל ההפוך, שחברת מקורות אחראית לביצועו.

עד אז, האטרקציה הפופולרית בירדן הקיץ היתה דווקא ביציאה הדרומית מהכנרת, כשני קילומטרים מסכר דגניה, בדרכו של הנהר לבקעה ולים המלח - סכר אלומות החדש. במשך שנים סכר אלומות נבנה באופן ארעי, כדי להפריד בין מים איכותיים שיורדים מהכנרת לבין מים איכותיים פחות שמוזרמים מדרומה לו - שפכים מטוהרים ומים שמגיעים ממעיינות מלוחים. הבעיה היא שבחורפים האימתניים שפקדו אותנו בעבר, שקלו לעיתים לפתוח את סכר דגניה - ובמקרה כזה סכר אלומות לא היה עומד בזרם החזק והיה עלול לגרום להצפה אזורית.

לאחרונה נבנה סכר רציני ומרשים, וכעת יש שם בריכה עמוקה ועוד כמה בריכות קטנות לשכשוך - רק שאיש לא צפה את ההיסטריה שתגיע. הקיץ פקדו את המקום אלפי מטיילים, ואושרי ילוז, מהנדס רשות ניקוז ונחלים כנרת, שהדריך אותנו, נאלץ להחנות את רכבו 100 מטר מהמקום בשל העומס הכבד.

"התחלנו לבנות את הסכר באפריל 2024 וחנכנו אותו לפני כמה חודשים", הוא מספר. "יש כאן שילוב של הנדסה, כי אתה רוצה סכר שיאגום את המים במעלה, ושל אקולוגיה, רק שעם ישראל הפך את זה לבריכה ציבורית מבלי שהתכוונו. זה לא אמור היה להיות מונגש לקהל. אפילו יש גדר מסביב. רק שכל בלוגר פרסם את המקום, ואלפים הגיעו".

בינתיים יש מקומות בנהר שמנסים להחיות, להעיר, לשקם, אף שהזרימה בהם קלושה. התעלה המזרחית, שעוברת בצידו המזרחי של עמק החולה ומנקזת את מקורות הירדן, נחפרה בשנות ה־50, וכעת היא בהליך הפיכתה מישרה וסימטרית לנחל עם פיתולים.
"אוי ואבוי אם הקטע הזה יתייבש", אומר קולר. "מהנזק האקולוגי גם הנינים שלנו יסבלו. אני טוען שהטבע לפני הכל, זה מה שיישאר לעוד שנים רבות - והוא בסכנה עצומה. תסתכל מה עובר פה עכשיו, זו בדיחה", הוא מצביע על זרם המים החלש.

דנה טבצ'ניק, החברה להגנת הטבע: "נחל, בניגוד לחקלאות, לא יוכל לחזור. כשהופכים נהר איתן לאכזב, האקלים, האקולוגיה ובתי הגידול המסתמכים עליו הופכים מדבריים. נאבד את הריאה הירוקה היחידה שנותרה"

"אחרי מלחמה ושנת בצורת, כשכולם בסביבה מחפשים עוגנים שמשנים מציאות, מה עוד צריך כדי שהמדינה תיכנס לאירוע?" שואל עופר ברנע מקיבוץ חולתה, מנכ"ל החברה לחקלאות הגליל העליון. "עם ישראל שנוסע צפונה רוצה לראות את הירוק של החקלאות ואת הטבע זורם, הוא לא רוצה שדות יבשים ונהר גוסס. המדינה, איפה את?"

"הכל מאותת סכנה"

אנחנו לא שווייץ, שבה יש בכל פינה אגם או נהר גדולים ושופעי מים, ואת הנחלים האזוריים אף אחד שם לא סופר. הירדן הוא לא רק פיסת טבע נדירה, הוא חשוב היסטורית ליהודים (ספר תהילים: "הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור"), לנוצרים (הבשורה על פי מתי: "אז יבוא ישוע מן הגליל אל הירדן אל יוחנן, להיטבל מידו"), ואפילו הפלשתינים רואים בו סמל וגבול ("מהנהר עד לים"). האם בעוד שנתיים כבר נצטרך, למרבה הצער, לדבר עליו בלשון עבר וניזכר בו רק בספרים ובתמונות?

"בן אדם שפותח ברז בבית ויש לו מים, מה אכפת לו?" אומר קולר בייאוש. "אבל מדברים שהשנה הבניאס עלול להפסיק לזרום מאחר שלא קיבל מספיק מים לאקוויפר, הדן חלש, גם החצבאני שמגיע מלבנון - הכל מאותת סכנה. מצד אחר, אתה באמת יכול להסביר עכשיו לתייר הנוצרי איך בזמנו ישו הלך על המים".