הם רצו לטרוף את החיים. הטיל מאיראן הפך אותם לקורבנות האחרונים במלחמה

"שנים מיכל חלמה לשפץ את המרפסת שלה. בקיץ האחרון זה קרה - אריחים חדשים, רהיטים חדשים, נדנדה. בשבת האחרונה לפני הטיל דיברנו שעתיים בווידאו".

מיכל זקס ישבה אז בנדנדה החדשה שלה, עם קפה ביד. "פתאום היא שואלת אותי 'איפה המטרייה השחורה?'" משחזרת קסניה את שיחת הווידאו. "לא הבנתי: בשביל מה צריך מטרייה שחורה בבאר שבע, באמצע יוני, בשיא החום ובזמן מלחמה? אחרי כמה דקות היא חזרה עם המטרייה, חיברה אותה בסקוץ' לראש הנדנדה ואמרה לי בקול הכי רציני ומתלהב - 'תראי קסניה! עכשיו יש לי כיפת ברזל משלי!'"

האירוע הצחיק את שתיהן, וקסניה אפילו דאגה לצילום מסך. "חשבתי שנצחק על זה בעתיד, איזה שטויות עשינו במלחמה", היא נאנחת. "מי היה יכול לדעת שזאת תהיה התמונה האחרונה שלנו?"
שיחת האחיות נמשכה חסרת כיוון לכל הכיוונים. ילדים, פחדים, דרכי החיים. "לקראת הסוף מיכל אמרה: 'וואי קסניה, את היחידה שמבינה אותי'. מה זה שמחתי, אבל אז היא הוסיפה 'את - וג'יפיטי'". חיוך עצוב נפרש על פני קסניה.

לילה יורד על באר שבע. מתחת לשיכון הישן סטודנטים בחופשה חופרים את עצמם לדעת. בין קוקטייל לפיצה החיים נבנים מחדש. מלצרית מעדכנת אותנו שיש happy hour על כל המשקאות. פנסי עיר מוכתמים מאירים את פניה של קסניה כשהיא חוזרת על המילים happy hour, כמו תוהה על משמעותן.

אולגה מספרת שבתה נועה החליטה על דעת עצמה לוותר על קריירת דוגמנות לטובת השכלה גבוהה. "היא אמרה לי: 'אמא, אני מצטערת, אני לא רוצה יותר דוגמנות. אני רוצה עתיד נכון'. אפילו בגיל הצעיר הזה היו לה מטרות גדולות. היא חשבה קדימה"

"אתה יודע, רק חודשיים עברו מאז, ואני תוהה מה הסטודנטים האלה יענו אם אשאל אותם מה הם יודעים על מיכל, איתן ונועה. אני רוצה שיכירו אותם בתור בני האדם שהם היו, החיים שלהם, ולא רק המשפחה היפה הזו מהתמונה שנהרגה בפגיעת הטיל האחרון מאיראן, ברגע האחרון של המלחמה".

 נועה | "הביאה אור גדול לכל מקום"

בגיל 15 עלתה אולגה צבנטרני לישראל מאוקראינה, לבדה, בלי ההורים, היישר לאולפנה בירושלים. כמה חודשים אחר כך "עלתה לערד" לבקר את סבתה, ובעיר המדברית בקצה הדרום מצאה שקט, ומאוחר יותר גם אהבה - ניקולאי. בערד התחתנו, ושם, בגיל 20 בלבד, ילדה את נועה בוגוסלבסקי.

"נועה הביאה איתה אור גדול לכל מקום", אומרת אולגה, עיניה רכות כשהיא נזכרת. אחרי שנה ההורים עלו מאוקראינה, להיות עם הנכדה הישראלית הראשונה. אולגה וניקולאי קנו דירה קטנה בערד, והחיים החלו להתגלגל - אימהות, לימודים ועבודה במקביל. "במקום לגמור את התואר בארבע שנים, לקח לי שבע", היא צוחקת. מספרת על הגנים שבהם עבדה בערד המגוונת. עולים חדשים מרוסיה לצד בנות מאתיופיה, כולם ביחד.

אילנה חייקין, חברת ילדות, זוכרת היטב: "הגננות היו מתלוננות שכולם רצו להיות החברים של נועה. היה בה משהו - אור כזה, טוב כזה. היא רק היתה מחייכת, והגומות שלה היו מנצחות. כל דבר". אולגה צוחקת, "לי יש גומה בצד אחד, לניקולאי בצד השני - וככה יצאו לנועה שתי גומות מושלמות".

בגיל 4 נרשמה נועה לריקודים, אחר כך להתעמלות קרקע. הבית התמלא בערימות ספרים, שעליהם היתה נמתחת כדי לתרגל שפגאטים וסלטות. בבית קראו לה נסטיה, אבל בחוץ היא התעקשה על "נועה". אפילו במשרד הפנים שינתה את הסדר בתעודת הזהות - קודם נועה, ורק אחר כך אנסטסיה. "היה חשוב לה להרגיש מפה, להיות הכי ישראלית שיש", מספרת אולגה.

בתיכון חלמה נועה להיות דוגמנית. המשפחה אספה כסף ל"בוק" מקצועי, ונועה מצאה בעצמה סוכן בתל אביב. מאות תמונות צולמו, שמהן היא בחרה רק ארבע. ילדה צעירה עם סטנדרטים גבוהים. אני מביט בתמונות, שילוב של יופי קלאסי עם שובבות נעורים, חיוך שהיה יכול בקלות לפרוץ מסך. אבל אז הגיעה הקורונה. "הלימודים בזום דווקא היטיבו איתה: בלי רעשים, בלי הסחות דעת, הציונים המריאו. היא עברה לכיתת מופת, התאהבה בכימיה ובמחשבים", מספרת אולגה.

נועה החליטה על דעת עצמה לוותר על הדוגמנות לטובת השכלה גבוהה. "היא אמרה לי: 'אמא, אני מצטערת, אני לא רוצה יותר דוגמנות. אני רוצה עתיד נכון'", נזכרת אולגה. "אפילו בגיל הזה היו לה מטרות גדולות. היא חשבה קדימה".

חברות הילדות של נועה ראו בה את אותו צד פרקטי, אבל גם את הצחוק. "בהתחלה היא היתה שקטה, ביישנית", מספרת אור מחלוף, "אבל כשנפתחה - היית מגלה מישהי מצחיקה, חברה אמיתית שתיתן לך הכל".

בפסח האחרון טסו החברות לבודפשט, לחגוג את סוף התיכון. "עשינו הכל ביחד, כמו אחיות", נזכרת אור, "אפילו בלילה האחרון סיפרתי לה סוד כדי להתייעץ, והיא אמרה: 'כן, מחר המלחמה תיגמר, אני באה לערד ונדבר'".

 איתן | "אם איהרג, שימו יקינתון על הקבר"

"איתן היה ילד חכם, חושב הרבה. פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות. מנגן בגיטרה. נועה היתה בדיוק ההפך - פרקטית. איתן היה מלא אהבה רומנטית, הם לגמרי השלימו אחד את השני", נזכרת אולגה בנער היפה כדוגמן.

איתן היה בנם הקטן של מיכל ואיגור זקס. קסניה, דודתו, זוכרת: "כשהוא התגייס לצבא, מיכל נכנסה לדיכאון. היא אמרה לי: 'אם הילדים לא בבית - אין לי מהות'". במלחמה איתן הגיע לדימונה לבקר את הדודה ולשחק עם בני הדודים. קסניה שאלה אותו: "למה אתה לא מוריד את המדים?" והוא ענה בחיוך ממזרי: "גם כשאני בבית אני עדיין בצבא. רק שיש הבדל אחד - אף אחד לא אומר לי מה לעשות".

איתן התלהב מהשירות שלו, דיבר על רצון לשרת במוסד, מסלולים עתידיים, התאמן ברצינות. אפילו התנסה על בני המשפחה בחוסמי עורקים, צוחק ומסביר שזה חלק מהאימונים. קסניה נזכרת: "הוא התלהב מהכל. היה בו משהו כזה - שילוב של רצינות עם הומור, של ילד וחייל בעת ובעונה אחת".

בביתה בערד אולגה שולפת ספר גזירי נייר שאיתן הביא לנועה במתנה. אהבה צעירה נכתבת בדפים מצוירים ביד: תאריך הנשיקה הראשונה, הבכי הראשון, תמונה ראשונה יחד במעלית, מקדישים שירים זה לזה, הסמית'ס, קולדפליי. גזירי נייר נשלפים, סימנים על מפות האהבה - פעם ראשונה באילת, בתל אביב. בנובי גוד, ביחד.

ב־14 בפברואר, יום האהבה, איתן יצר כיס נייר בדף ובתוכו טמן עשרות לבבות אדומים מקופלים, על כל אחד מהם כתוב "דבר אחד שאני אוהב בך". נועה השיבה לו בספר גזירים משלה, שבתוכו כתבה בתכליתיות - "נשבעים להיות ביחד לעוד הרבה שנים ובעזרת השם לעד".

"זו היתה אחת המילים שלה - לעד. היתה חוזרת על זה המון", אומרת אולגה. מבטה נודד מספרי האהבה הגדולה להבטחת החיים שהופרה. "אחרי שלושה חודשים שהם היו ביחד, לנועה היה קשה עם הטרטורים האלה, לנסוע לבאר שבע, ואז ניקולאי היה יוצא בלילה להחזיר אותה לערד. יום אחד היא אמרה 'אמא, אבא, אני אשאר לישון אצל איתן, יש מיטה נפרדת'. אז הבנו שזהו, צריך ללכת ולהכיר את המשפחה.

"איתן אהב את נועה, אבל גם ידע להרגיע את מיכל, אמא שלו, ולהחזיק אותה ברגעי לחץ", מספרת קסניה על אחיינה החייל. "כשהיו אזעקות, הוא היה זה שמדריך, מסביר, צוחק. כשהתגייס לצבא, הותיר אחריו בקשה: שאם ייהרג, שישימו על קברו את פרח היקינתון"

"ניקולאי מאוד התרגש. הוא חשב שזה קצת חתונה. פגשנו אנשים מקסימים, ומיכל ואני התחברנו מייד, כאילו פגשתי חברים טובים שלא ראיתי הרבה זמן. נפגשנו שוב ושוב, חגגנו את הנובי גוד של 2025, וזה גם היה יום ההולדת של מיכל, אמא של איתן".

החיים זרמו בין פיתולי האיזונים. שירות צבאי, הצורך להיות קרוב לאמא, האהבה לנועה ודרישות החברים והחיים. קסניה מספרת: "איתן אהב את נועה, אבל גם ידע להרגיע את אמא שלו, להחזיק אותה ברגעי לחץ. כשהיו אזעקות, הוא היה זה שמדריך, מסביר, צוחק". למרות כל החיים האלה, כשהתגייס לצבא, הותיר בקשה: אם ייהרג, שישימו על קברו את פרח היקינתון.

מיכל | הידיים הטובות והיד הבטוחה

מיכל זקס־ז'וקוב נולדה ב־1975 בעיירה קטנה הסמוכה למוסקבה. "ארבע שעות נסיעה ברוסיה זה קרוב", מבהירה קסניה. ב־1996 עלתה מיכל לישראל, וכעבור שלוש שנים קסניה, אחותה הצעירה, הצטרפה עם אמן. "הייתי בת 13 כשהגענו לישראל. מיכל כבר בנתה לעצמה חיים כאן".

בבאר שבע מיכל הכירה את איגור - "סתם ברחוב, במקרה". לא עבר זמן רב, והשניים נישאו. כשקסניה ואמה עלו, מיכל כבר הייתה בהיריון עם בתה הבכורה, אליענה. אחריה נולד איתן - בן הזקונים, אור חייה.

"מיכל עבדה כמזכירה בחברת בנייה, ניהלה משרד גדול ביד בטוחה. אחר כך עברה לארגון שטיפל במשפחות אומנה. במקביל, היא למדה והחלה לעבוד בבניית ציפורניים. היו לה ידיים טובות. היא אהבה אסתטיקה, יופי, שלמות. הייתה מוכשרת ברמות", מספרת קסניה. "ציירה, סרגה, תפרה, יצרה תכשיטים, אפילו קדירות. יש לי ציורים שלה שאני רוצה להנציח. היא אהבה לקרוא - פנטזיה, מיסטיקה. אהבה מוזיקה. השיר האחרון שהיא שמעה בספוטיפיי היה של התקווה 6 - 'עם של גיבורי על'".

אבל מעל לכל, מיכל היתה אמא טוטאלית. "כשהילדים לא היו בבית - היא שוב אמרה שאין לה מהות", נזכרת קסניה, "כשהבת הגדולה עברה לתל אביב, זה שבר אותה. כשאיתן התגייס - זה כאמור הכניס אותה לדיכאון. הם היו מחוברים בטירוף. היא לא יכלה לנשום בלעדיו. רצתה אותו תמיד לידה".

השבוע האחרון בחייהם היה רולטה של כמעט: מיכל נסעה לאחותה וכמעט נשארה שם. נועה ואיתן כמעט נשארו בערד. איתן נסע לחברים, ונועה כמעט נשארה עם החברות. איתן חזר לצבא, וכולם כמעט נשארו הרחק מפגיעת הטיל. אבל וירוס בבסיס שחרר אותו הביתה

לקראת פרוץ המלחמה אם איראן מיכל התקשרה לאחותה מדימונה. "אמרה לי: 'איגור בעבודה, איתן בבסיס, אני לא רוצה להיות לבד - אני באה אלייך'", משחזרת קסניה. היא הגיעה עם הכלב צ'אנס, שהיה כבן משפחה, הסתכלה על הממ"ד המשפחתי ואמרה: "מה זה? לא מאורגן". בתוך עשר דקות סידרה תאורה, מים, שימורים, סוכריות לילדים. "תמיד דאגה, תמיד ארגנה", אומרת קסניה.

"בלילה ישבו כולן בממ"ד. שלושה כלבים התרוצצו סביב. אליזבת, הבת של קסניה, למדה ממיכל לנשום בזמן אזעקה. "פתאום הכלב שחרר, ומיכל צחקה שזה לא הזמן ללמוד נשימה", היא מחייכת.
במוצאי השבת החליטה מיכל לחזור לביתה. "אמרתי לה: 'תישארי, תישארי'", נזכרת קסניה. "אמרתי לה, 'איך אסתדר בלעדייך?' והיא ענתה: 'קסניה, המשפחה שלי שם'".

זאת היתה הפעם האחרונה שקסניה ראתה את אחותה. בערב עוד שוחחו שיחה ארוכה, כמעט שעתיים. "פתאום היא פתחה דברים שלא נגענו בהם שנים", מספרת קסניה. "הופתעתי, אבל גם שמחתי, הרגשתי שפתרנו דברים שעמדו בינינו שנים". ביום שני בבוקר קסניה התעוררה עם חרדה שלא הכירה. חשבה להתקשר למיכל, ואז ראתה סרטון שמיכל שלחה לה, איך מרגיעים ילדים קטנים בממ"ד - ונרגעה.

השבוע האחרון בחיי נועה, איתן ומיכל היה רולטה של כמעט. מיכל נוסעת לקסניה וכמעט נשארת שם. נועה ואיתן כמעט נשארים בערד. איתן נוסע לחברים, ונועה כמעט נשארת עם החברות לערב בבריכה. איתן חוזר לצבא, וכולם כמעט נשארים הרחק מפגיעת הטיל. אבל וירוס בבסיס שחרר אותו הביתה.

משם מטוטלת האירועים מתחילה להתנדנד במהירות. התחושה שסוף המלחמה קרוב הולכת וגדלה, ועימה גם התקווה שהגורל הקשה יחלוף הצידה והכל יהיה כמעט כרגיל. אבל בסוף המלחמה באר שבע עולה על הכוונת האיראנית וחוטפת שלוש פגיעות טילים ישירות, כמעט בלי נפגעים. כמה פעמים אפשר לומר "איזה נס, ואיזה מזל", ולהסתמך על הכמעט? יהיה זה הטיל הרביעי, האחרון, שיפגע בדקות האחרונות של המלחמה ויחתום את הטרגדיה.

"ביום שני בערב נועה שלחה לי תמונה שהיא ואיתן מבשלים פתיתים ונקניקיות", מספרת אולגה. "בבוקר אני מתעוררת מאזעקה בערד, ונועה בבאר שבע מתעוררת גם, ושואלת איך אצלנו. היא מעדכנת שאצלם אין כלום". על סף דמעות היא משחזרת את הדקות האחרונות בחיי השלושה. "ב־5:20 נועה שולחת לי תמונה אחרונה: היא שוכבת במיטה מחייכת ואיתן מאחוריה, ישן. ב־5:22 שלחתי לה לבבות ונשיקות, וב־5:41 נועה כותבת לי 'עכשיו יש אזעקות בבאר שבע'".

נועה, איתן ומיכל קמים מהמיטה ועושים את צעדיהם האחרונים בתוך הדירה. "מההודעה הבנתי שנועה חיה, שהיא שומעת אזעקות ושהיא בממ"ד. היא גם שלחה לי תמונה, אז בראש שלי הכל איתם בסדר", אומרת אולגה.

אבל המציאות התעקשה להתדפק על החלון. אור מספרת: "חבר שלי גר בבאר שבע, וב־5:42 הוא כותב לי 'אור, היתה נפילה, וואו, איזה בום עצום!' הוא הוסיף שנראה לו שזה קרה בנווה זאב. הרגשתי מועקה. ידעתי שזאת השכונה של איתן. כתבתי לנועה 'הכל טוב?', אבל לעצמי אמרתי, מה הסיכוי? נווה זאב היא שכונה גדולה, ולא רציתי להציק לנועה, שאחרי זה לא תשאל - מה פתחת עלי חמ"ל? אבל כשנועה לא ענתה. כתבתי לאולגה…"

באותו הבוקר האזעקה בדימונה תפסה את קסניה ומשפחתה בממ"ד. רק אחרי שיצאו היא ראתה: פגיעה ישירה בבאר שבע. "התקשרתי למיכל. לא היה מענה. שלחתי לה הודעה וראיתי שני 'וי', אז קצת נרגעתי, כי אם זה עבר - אז כנראה היא לא נפגעה. שלחתי הודעה לאיתן, רק 'וי' אחד. התקשרתי לאיגור - לא ענה. ופתאום בטלוויזיה אני רואה את החניה של מיכל. התקשרתי לאליענה: 'זאת החניה של אמא שלך?' היא אמרה 'כן'".

אולגה: "כמה דקות אחרי הנפילה מתקשרים אלי מטלפון חסום. 'מי את, מה את, מה הכתובת שלך?' באותה תקופה דיברו על סוכנים איראנים שמתקשרים כדי לסחוט מידע, אז אני לא עונה להם ומנתקת. אחרי שתי דקות מתקשרים שוב ושואלים אותי 'ומה שלום נועה?' ואני אומרת 'הכל בסדר, דיברתי איתה ב־5:42, שעת הנפילה'. אבל התחלתי לחשוד: נועה לא עונה, אור כתבה לי והמשטרה מתקשרת.

"התקשרתי למיכל, וענו לי חיילים מפיקוד העורף. אמרתי להם 'איפה מיכל?' הם אמרו 'לא יודעים מי זאת מיכל, מצאנו את הפלאפון מחוץ לבניין שנפגע'. ואני שואלת - 'ואיתן? ונועה הבת שלי?' הם ענו 'אנחנו לא יודעים כלום, תגיעו למרכז המשפחות ושם תקבלו מידע'". אולגה מערד, וקסניה מדימונה, דהרו לבאר שבע.

הייתי שם באותו הבוקר, אחרי הפגיעה. המלחמה עם איראן תמה, אבל רק שלד הבניין נותר מהחיים שהיו בו. סביבו הרס מרוסק ודואב. קרובי משפחה, חברים וסקרנים התגודדו במרחק כמה עשרות מטרים ממוקד הפגיעה, ובכאוס אי־הידיעה סרן שמועתי עבד בחריצות יתר. כל אחד מסביב לכיכר המזל תהה והימר מי האנשים שעלו בגורל המר.

אולגה וקסניה נאחזו בכל שביב תקווה אפשרי, שאולי, ואולי, ואולי - אך אט־אט הוודאות התמצקה. "במרכז המשפחות אמרו לנו שיש להם מידע רק על איגור זקס, ושהוא בסורוקה", אומרת אולגה, "נסענו לשם". וקסניה ממשיכה: "כשהגעתי, ראיתי את איגור עם המון דם על המצח והידיים, בוכה: 'למה הם ולא אני'. ואז הקצינים מגיעים עם הקלסר לבשר על איתן, ואני לא מעכלת בכלל מה קרה וחושבת - איך מספרים לאמא שלנו? איך אני מספרת לילדים שלי?"

אולגה: "הייתי בטוחה שנועה רק נפצעה, שהיא באיזה מקום חסרת הכרה. כשנכנסתי לסורוקה ראיתי את הסבתא של איתן בוכה. היא אמרה לי 'את יודעת שאיתנצ'יק שלנו נפטר?' באותו הרגע אמרתי לעצמי שאין מצב שנועה לא היתה איתו עד הסוף. באותו הרגע הבנתי שנועה איננה. הם תמיד היו מתחבקים באזעקות".

נעמי | הגיבורה של המאבקים

נוסף על נועה, איתן ומיכל, נהרגה מפגיעת הטיל גם נעמי שאנן, בת 73, שכנתה של משפחת זקס. הסטודנטים באוניברסיטת באר שבע הכירו את דמותה היטב: במשך שנים ארוכות היא עבדה כספרנית בהיכלות הידע של ספריית בן־גוריון. משכילה ואינטלקטואלית, מאלה שיודעות על מה הספר, ולא רק היכן הוא נמצא. מכריה מספרים על אישה ערכית ושוחרת שלום.

אחרי שיצאה לגמלאות, הקפידה נעמי לשמר את אהבתה הגדולה לספרים ולסיפורים, והתנדבה להקראת ספרים לעיוורים ולעבודה קהילתית עם קשישים. בשנתיים האחרונות הפכה לאחת הדמויות המובילות והנוכחות בכל פעילויות המטה למען השבת החטופים בדרום. לאורך כל השנים האחרונות, בכל פעם שחלפתי דרך שדרות רגר, הרחוב הראשי בבאר שבע, ראיתי את דמותה עומדת, כמעט מדי ערב, בין היכל התרבות לעירייה, נושאת שלטים לשחרור החטופים, נאבקת לשנות את המציאות. לא מוכנה לאפשר לזמן לנרמל את האסון, לתודעה לעבור הלאה.

לנצח את הנצח

בנווה זאב, הבניין שבו התגוררו משפחת זקס ונעמי שאנן מוכן להריסה. במקומו יוקם בניין חדש. הקבלנים הבטיחו להשתמש בשרידי הבטון הפצוע ליצירת הממ"דים: כך הישן יגן על החדש, וכך החדש יישא את זכר הישן. דרך ישראלית להתמודד עם אסון - להפוך חורבן לבניין.

קסניה, אולגה וכל מי שהכיר את ההרוגים ונותר מאחור, יודעים שהבטון לבדו לא יספיק. כדי שהזיכרון לא ייגרס יחד עם ההריסות צריך לספר את סיפור חייהם, לזכור, להנציח, לנצח את הנצח.

בערד חבריה של נועה בנו גן זיכרון. עיגולים של חצץ כמו בגינות זן. רגע לפני הגיוס שלהם לצבא, החברים מהשכבה באים לפקוד את הגן. "גם בנשף הסיום שמנו תמונה של נועה בכניסה, ולבשתי את השמלה שהיא קנתה לנשף. זה היה ערב של שיאים, צחוקים ודמעות", מספרת אור.

אולגה שמחה לראות את בני המחזור של נועה משמרים את הזיכרון, נאחזים בקווים דקים של חיים שנשברו אך לא נעלמו. התמונה האחרונה של מיכל על הנדנדה עם המטרייה השחורה - "כיפת ברזל פרטית" - נשארת אצל קסניה כזיכרון מצחיק־כואב. הדפים מקופלי הלבבות שאיתן ונועה החליפו ביניהם מונחים בין ספרי הזיכרון בסלון, עדות לאהבה שנקטעה באמצע המשפט.

אחרי כל המלחמות, כל הפגיעות וכל ה"כמעט נס" - זה מה שנשאר: לספר את הסיפורים. מסביב החיים נמשכים. סטודנטים שותים בירה בשדרות מצדה, ילדים חרדים מדוושים בירידות של ערד, נערות בחיג'אבים מצלמות סלפי ברווזים ליד גן הזיכרון. השמש והירח שוקעים וזורחים שוב ושוב, וכאילו כלום לא קרה, גם איראן מאיימת בעוד תקיפה.

"מאוד פחדתי מהיום שבו השבעה תיגמר", מודה קסניה. "שכבר לא יהיה לי עם מי לחלוק. אני רוצה שיזכרו אותם - לא רק כתמונה יפה בעיתון, אלא כבני אדם חיים, נושמים, מצחיקים, מוכשרים. כי זה מה שהם היו".