ממש בכניסה לטרמינל באמסטרדם שמתי לב לתנועה. תנועה קטנה, בלתי מורגשת כמעט מצידו של עמיר, המדריך, לעברו של עקיבא, אחד המטיילים בקבוצה. הוא סימן לו לחבוש כובע. ועקיבא אמר, בבהלת מה, יואו! לגמרי שכחתי! והוציא מהתיק את הכובע והניח אותו על הכיפה.
ואותי זה הצליח לשבור. היה משהו בתזכורת הנזפנית של עמיר ובתגובה המבוהלת של עקיבא שקומם את כל כולי והביא לשיא תחושה כפולה: גם של גאווה ישראלית ותחושת צדק ויושר וגם של בוז די עמוק כלפי מעוררי פחד מוגזם, מנמיכי רוח וסוכני פאניקה שעמיר, מדריך מצויין ומחונן, היה מייצג נאמן ביותר שלהם, באותה נקודה ובכלל. אם ב־2025 יהודי חובש כיפה צריך להסתיר אותה בכניסה לסכיפהול - אז לא עשינו כלום. באמת שלא עשינו כלום. אפשר לסגור את העסק. אבל רגע לפני - אל תדאגו.
כצפוי, זה ממש לא המצב, כפי שיובהר להלן. לפני כשבוע, כשיצאתי לדרכי לחופשה קצרה באירופה, העליתי תהייה ואף פרסמתי אותה כאן, במדור הדעות של "ישראל היום": איך זה שכל כך הרבה ישראלים שמים נפשם בכיפה וטסים לחו"ל, שעה שיש כל כך הרבה התרעות על פגיעה בישראלים בחו"ל? והתשובה שנתתי היתה, שהישראלים החכמים חשדנים מעט כלפי דיווחים היסטריים מן הסוג הזה, כי הם יודעים שלכל צדדי הוויכוח הפוליטי יש אינטרס להעצים אותו מעט, ולכן הם מתירים לעצמם לנסוע ברוגע וגם לחזור ללא פגע. ובכן עכשיו, אחרי שכבר חזרתי, לקביעה הזו, שהתבססה רק על סברה ישרה ותחושת בטן, אני יכול לצרף גם כמה רגליים עובדתיות.
אמסטרדם. רוטרדם. מידלבורג. ארנהיים. ברוז'. בכל אלה ביקרנו ובמרכז כל אחת מהן הילכנו בקבוצה או ביחידות, והן היו מסבירות פנים, נימוסיות ונעימות. מהן מסעירות ויפיפיות כמו אמסטרדם ומהן משמימות ומעצבנות כמו רוטרדם. אבל הכל עבר בשקט ובשלווה, בחיוך ובנעימות. שום מפגש עוין, שום צעקה. עכשיו תאמרו: איזה טמבל. אז יצא כך שהטיול שהוא עשה עבר בשלום ובשלווה. אז מה זה אומר, שאין סכנה? שאין גל נורא של אנטישמיות שאופף את העולם? והתשובה שלי היא: תלוי מה מנסים להוכיח.
לי אין את הכלים להוכיח מה מידת האנטישמיות בעולם ומה מידת הסכנה הנשקפת ליהודים וישראלים בעולם. מה שאני מנסה להוכיח הוא שרוב רובם של האנשים שמדברים על זה ומעוררים את זה - ויחד עם זה מלבים פחדים ויוצרים היסטריה - מבלבלים את המוח. אין להם מושג על מה הם מדברים. כל יוצר היסטריה מתבסס על יוצר היסטריה קודם, כל מעוררת פאניקה מתבססת על קודמתה. והמציאות - היא כנראה הרבה יותר מורכבת. בטח שיש כוחות עוינים ובטח שיש קול אנטי ישראלי בקרב אינטלקטואלים בעולם, ויש קינים של פעילים פלשתינים שיש לשים עליהם עין. בכל אלה אני לא מבין ואין לי שום ידע. אבל אני כן מבין כיצד נוצרת פסיכוזה וכמה קל ליצור מצג שווא. עובדה.
ועכשיו חייבים רגע לדבר על הכובע האידיוטי הזה. באמת, פאר היצירה ההישרדותית היהודית. גרסת הבטא של כיפת ברזל. חייבים לברר מי היה הראשון שחשב על הרעיון המופלא הזה שאדם שמנמן ומזוקן שפאות משתלשלות משני צידי ראשו, לו רק יניח על ראשו כובע מגוחך שעליו כתוב NY הוא כבר יראה גוי גמור. הנה, בואו תעשו תרגיל פשוט: תסתכלו על הדמות המתנוססת כאן בראש העמוד. מה אתם רואים? יהודי עם שלייקס. עכשיו דמיינו כובע בייסבול על ראשי. מה אתם רואים? מקעקע שבדי ממאלמו. נכון? כל כך ברור! איך הורי סבי לא חשבו על העניין הפשוט הזה כששמו עליהם טלאי צהוב וריכזו אותם בכיכר המרכזית. כמובן שזה תקף גם כשאני עומד בפתח חנות בקניון וצועק בשאגות אימים אל עבר חנות אחרת: "נעמי! נעמי! מה הקוד הסודי של הכרטיס הלבן?"
אני לא מתכוון לשחק במשחק הזה יותר. הרגע הזה באובר שבו הנהג (מוחמד, אם שאלתם והיה גם חוסיין) שואל Where are you from? ואתה תוהה רגע אם להגיד ישראל או ללכת על קורפו או סייפרוס ולהתפלל שאין לו שם דודה חורגת - הוא רגע משפיל ומבזה שהטיול באירופה לא שווה אותו. כמובן שאמרתי את האמת והתפתחה שיחה נעימה, אבל הטענה שלי היא שבכלל לא צריך להגיע לדיון הזה. תמונת המצב באירופה כפי שהיא מצטיירת במוחם של ישראלים רבים היא פרי הגזמות של תקשורת, ימנית או שמאלנית, שמנסה להעביר נקודה ולקדם אג'נדה, ושל מנהיגים יהודים אירופאים שצריכים למלא את דקות הראיון ביומן הצהריים בהפרזות ובהפחדות. אל תאמינו לכל סוכן היסטריה. אני ממש לא אומר שצריך לעמוד בחבורה עם דגל בכיכר דם ולשיר "עם ישראל חי" למרות שעכשיו כשאני אומר את זה זה נשמע לי רעיון לא רע בכלל. רק עדיף שתראו גויים אוהבי ישראל, אז אל תשכחו כובע בייסבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
![[object Object]](/wp-content/uploads/2025/08/20/21/מובייל.png)