שני דברים עשיתי הרבה באוגוסט החם ההוא: התפללתי ותרמתי דם. פשוט, בית הכנסת ואמבולנס התרומות של מד"א היו המרחבים הכי ממוזגים בבסיס. החום היה בלתי נסבל ממש, ואני, טירון בוגר ומיוזע - לא היה לי לאן לברוח מפניו. אז הקפדתי, ממש בקנאות, על תפילה במניין בכל שלוש התפילות וגם נרשמתי, בכל יום כמעט, לתרומת דם.
הימים האלה, אוגוסט 2003, הם נקודת ציון משמעותית בחיי. בן 31, עב בשר וכבר בעיצומם של חיים, התייצבתי בבסיס ניצנים למסלול טירונות מאוחרת שפתחה את שירותי הצבאי. זה היה קצר וזו היתה טירונות בסיסית, וגם בסוגה שלה היא היתה די קלה ומקילה, אבל החודש ההוא היה ללא ספק החודש המשמעותי ביותר בחיי עד כה. דווקא בשעה שהדברים אירעו הייתי שקוע כל־כולי בעמל החיילוּת ובפרך השירות, ולא לגמרי הבנתי עד כמה משמעותית היא החוויה. אבל בשנים שחלפו מאז אני חוזר שוב ושוב אל הפרק ההוא, שוקע עמוק בתוך רגעיו, ומבין מה הוא היה בשבילי.
השומר הזקן
"ופתאום", נוהגת אשתי לספר לבתנו שעוד לא נולדה אז, "בתוך כל החיילים הצעירים, סבא נמוך אחד צועד ומנסה להדביק את כולם", והן מתפוצצות מצחוק, אבל התיאור הזה הוא מאוד מדויק. הייתי איש צעיר, אבל ביחס לטירונים האחרים הייתי אכן זקן וסב. אפילו קראו לי סבא. והאירוע המתואר הוא טקס ההשבעה שלנו, שאליו הגיעו כל בני המשפחה ואנחנו נשבענו והנפנו אל על והכל.
שני דברים עשיתי הרבה באוגוסט החם ההוא: התפללתי ותרמתי דם. פשוט, בית הכנסת ואמבולנס התרומות של מד"א היו המרחבים הכי ממוזגים בבסיס
כל חייל צעיר מרגיש כנראה ברגע ההוא שמשהו בו נחתם ומבשיל. אצלי הרגעים ההם היו דרמטיים עד כדי דמעות. הם היו חותמת ממשית על הישראליות שלי. משהו בסגנון "היום הזה נהיית לעם" .
היו לי הרבה מטעני ציניות לעבור באמצעותם את החוויה הזו. כבר ציינתי שהטירונות היתה דרדל'ה. החומר האנושי שסביבי, שהיה משובח מאוד מבחינה אנושית, היה די חלשלוש מבחינה חיילית. עתודאים לא מאוד צעירים שדיברו בעיקר על גמרא ואלקטרו־אופטיקה ונהנו מהעובדה שהיה ביניהם מישהו שהיה עוד יותר לפלף מהם, ושניתן היה לצחוק עליו.
גם גימ"לים חולקו ביתר נדיבות, יחסית לטירונויות אחרות, לדעתי, ובכל זאת, זה היה קשה וזה היה רציני וזה טבע בי חותם אמיתי של ממש. ביום הראשון, כשרק הגענו ותוזזנו, אני זוכר את עצמי יושב באולם, בשיחת המ"פ הקשוחה, דומע כילד, מביט בו כמו ביהושע בן נון המכין את לוחמיו לקרב לכיבוש העיר, ומבין מצוין שעד לרגע זה לא הייתי ישראלי, והחודש הזה והשירות שבעקבותיו עתידים להפוך אותי לכזה.
מכאן ואילך הקביעה הזו היתה נוכחת בכל רגע ורגע. במסדרים ובמסעות, בשדאות ובמטווחים, בבית הכנסת ובניידת תרומת הדם. וכן, גם בהמתנה לרופא בחר"פ בתום שבת חופשה אחת, כשרציתי להוציא גימ"לים (אז, כשסוף־סוף הגיע תורי, נכנסתי וישב שם רופא המשפחה שלי מהאזרחות, כך שלא ממש הייתי יכול להמציא מחלות). זה הלך והתחזק מיום ליום, והגיע לשיאים ברגעים שונים ובאירועים שונים.
ערב אחד, מתוך אינטואיציה מוחלטת, ביררתי מי משובץ לשמירה במגדל המרוחק וביקשתי ממנו להתחלף. כנראה נבואה נזרקה בי כי באותו הלילה, במרחק כמה מאות מטרים מבסיס ניצנים שעליו שמרתי בקפדנות, התכנסו אלפים כדי להשתתף בגמר "כוכב נולד" 1. אני, לבדי על המגדל, כשלמרגלותיו ישן שותפי שנת ישרים, קיבלתי את כל הערב הזה נקי ובשידור חי. התרגשתי, נשמתי במלוא ריאותיי את הבל הקיץ המיוזע, ושרתי מלוא גרוני. כשנינט שרה בפעם השנייה את "ים של דמעות", היה אפשר להבחין בקלות בקול נוסף שמתלווה אליה בפזמון. זהו אני עומד על המגדל, רחוק מהעין ומהלב, ושר את נפשי ואת טירונותי ואת ישראליותי המאוחרת. קולי שובר את הדממה.
סגירת מעגל
אין אני נוהג בדרך כלל לשתף על מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, אבל הסיפור הזה הוא כה פנטסטי עד שאני מוכרח: יצא כך שאת הדברים האלה אני כותב במהלך טיסה להולנד. התקנתי את עצמי עם מחשב וראש מצוחצח ונקי כדי להקדיש את שעות הטיסה לכתיבה, מנהג שאני נוקט תדיר. בעוד אני שקוע בשרעפי כתיבתי, חדר אל תוך אוזניי קולו של הקברניט המקדם את פני הנוסעים בקול המרגיע והסמכותי, שנועד לזרוע בהם ביטחון שהם בידיים טובות ולהזכיר להם איפה זה הכי בבית בעולם.
כשהוא הציג את עצמו בשמו, ניס הרשקוביץ, כמעט התעלפתי. ניס הוא המ"פ שעליו סיפרתי כאן קודם. איש משכמו ומעלה ומפקד מעולה. ידעתי במעומעם שבהמשך דרכו הוא הפך לטייס אזרחי וחלמתי שפעם אפגוש בו, אבל זה לא קרה עד כה. זה קרה כעבור 22 שנה, ברגעים שבהם העליתי את זכרו וכתבתי את סיפורו. הו, הגורל!
ברור לכם שלא נותרתי אדיש לעניין. תכלית דבר, את חלקה הגדול של הטיסה עשיתי ממש בקודש הקודשים, בקוקפיט עצמו, במסגרת שבירת הדיסטנס הדרמטית ביותר בתולדות המשמעת הצבאית. תודה לניס על 2003 ועל 2025, ותודה שטסתם אל על.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו