השבוע, מתחת לרדאר, בלי כל קשר למה שקורה מסביב, נרשמה היסטוריה קטנה בישראל - אליפות הארץ הראשונה במשחקי קופסה נערכה במשך יומיים במתנ"ס תל אביב, בואכה צומת גלילות. המארגנים, אופיר אינדיג וגיל איצ'ין, היו בטוחים שהם יהיו שם לבד. עם כל הכבוד לסצנה הפורחת, למי יש פנאי, חשק או יכולת להתנתק עכשיו מהמציאות הבוערת, להתיישב סביב שולחן ולשחק משחקי לוח וקופסה מהבוקר עד הלילה.
התחרות, שהתקיימה במחתרת, עם אפס תקציב פרסום, נמשכה יומיים, כל יום מ־10:00 עד 22:00. בסך הכל נרשמו אליה 40 משתתפים, והיא משכה כ־100 צופים. בסוף התחרות הוכרז על המנצח - גל פייקין, איש הייטק בן 28 מתל אביב - שהבטיח "לייצג את ישראל בכבוד", לאחר שזכה בכרטיס טיסה לאליפות העולם בלאס וגאס, שבה משתתפים הטובים שבשחקני הקופסה ברחבי העולם.
הוא יהיה הנציג הרשמי הראשון של ישראל בתחרות, ואינדיג ואיצ'ין בטוחים שיש לו סיכוי גם להצליח ברמה הבינלאומית, כי "משחקי לוח דורשים הרבה מוח, וזה משהו שלנו הישראלים והיהודים יש, כידוע", כפי שמסביר אינדיג. "אנחנו רואים מה קורה בתחרויות שחמט וברידג' בינלאומיות, ויש קשר בין הדברים. במשחקים שדורשים מוח, אנחנו תמיד נהיה חזקים".
באליפות הארץ השתתפו ישראלים וישראליות מגיל 18. גם חובשי כיפה וחרדים נצפו באולם. "האתגר המרכזי שלנו הוא בניקוד ולא במשחק עצמו, אז בימי כיפור ובשבתות מצאנו שיטה לנקד כדי שלא נחלל שבת ונוכל להמשיך לשחק במשחקים", הסביר אחד מהם בחיוך את האדפטציות הדרושות להתאמה בין האמונה לתחביב.
גילי קלינברגר: "מהרגע הראשון היה ברור שצריך ללמד אנשים שלבוא לשחק בחנות זה בילוי וזה אחלה, בדיוק כפי שבאים לבית של חברים לשחק. ככה אפשר לעשות את זה בחוץ ולהכיר גם אנשים חדשים"
"מבחינת פופולריות של משחקים וכמויות משחקים שנמכרות, ישראל נמצאת כרגע בשורה אחת עם גרמניה, שהיא אימפריה של משחקים, ועם ארה"ב, שהיתה ותמיד תהיה המקום שבו התחום הזה תמיד בפריחה", מגלה איצ'ין. "אנחנו שוק קטן שגדל בצורה מהירה, גם מבחינת היצע המשחקים וגם מבחינת מספר השחקנים".
כדי להבין מה מתרחש כרגע בעולם משחקי הלוח והקופסה, צריך אולי לדבר במספרים: בישראל נפתחו השנה לא פחות משישה מועדונים של משחקי לוח - בתל אביב, בחיפה ובירושלים - ובמהלך השנה הקרובה צפויים להיפתח עוד שלושה מועדונים ברחבי המדינה. אלה מצטרפים למועדונים שכבר אירחו ומארחים מדי ערב עשרות שחקנים ישראלים וישראליות. גם בשכם, אגב, פועל מועדון שוקק של משחקי לוח, שמושך עשרות שחקנים מהרשות הפלשתינית.
זה קורה לא רק במועדונים שמיועדים לכך, אלא גם בברים, בחנויות משחקים ובבתי קפה ששמים במרכזם את האטרקציה הטרנדית. בחודשיים האחרונים הפך המשחק "אליאס" ללהיט משחקי הקופסה, ולנוכח הביקוש ההיסטרי ניתן היום רק להזמין אותו מראש ולהמתין חודשיים. מכולה עמוסה במשחקים נמצאת בדרכה לישראל בזמן שאתם קוראים שורות אלו, כדי לעמוד בביקוש האדיר למשחקים.
"אנחנו ראינו את הבום של משחקי הקופסה מאז הקורונה, אבל מאז פרוץ המלחמה אנחנו חווים מספרים אחרים לגמרי", מסביר אלן טלר, מבעלי חברת "הקובייה", שמשווקת לשוק הישראלי את "אליאס" ומשחקים פופולריים נוספים, ובראשם "קטאן". "יחסית לאוכלוסייה שלנו, אנחנו במספרים מאוד גבוהים במושגים של חובבי משחקי הקופסה. אני מניח שזה קשור לזה שאנחנו מבלים יחד הרבה שעות בממ"ד ובמקלט. מצד שני, זו גם תופעה עולמית, ככה שמדובר במשהו גדול יותר שאנחנו חלק ממנו. יש בום כלכלי אדיר בענף ברחבי העולם".
טוב לזוגיות
תעשיית המשחקים הבינלאומית מגלגלת כמעט מיליארד דולר בשנה. 3,000 משחקי קופסה יוצאים מדי שנה ברחבי העולם, ובישראל יוצאים בערך כ־30, שחלקם מתוצרת מקומית. "השוק המקומי דורש התערבות והתאמות אגרסיביות, בוודאי כשמדובר במשחקי מילים שמגיעים אלינו ממדינות אחרות", מסביר אבישי חדריאן, האחראי לפיתוח משחקים ב"הקובייה". "זה לא אומר שההתאמה שנעשה מבטיחה שנצליח. תמיד אפשר להיכשל עם משחק, כי הטעם הישראלי אולי ידוע, אבל הוא גם משתנה כל הזמן, ויש הצלחות של משחקים שאי אפשר לחזות".
גיל איצ'ין: "מבחינת פופולריות וכמויות משחקים שנמכרות, ישראל בשורה אחת עם גרמניה, שהיא אימפריה בתחום, ועם ארה"ב, מקום שבו התחום הזה תמיד בפריחה. אנחנו שוק קטן שגדל בצורה מהירה"
במרכז ירושלים נמצאת חנות עם שם משעשע - "מדעי הלוח". בעלת החנות, גילי קלינברגר, נכנסה לתחום לפני שמונה שנים. במשך עשור היא שיחקה עם חברים בקהילה שלה, עד שהתחביב הפך למקצוע - לדבריה, גם מפני שחיפשה בעצמה עניין, וגם כי ראתה שהרבה צעירים וצעירות מגלים עניין במשחקים, "ולא יישארו סביב המונופול כל הזמן".
"הרגשתי שהם רוצים לשנות, וגם לי נמאס לשחק רק במונופול, אז החלטתי שזה הזמן להתקדם בירושלים", היא מסבירה. כשהקימה את העסק הראשוני שלה - מכירת משחקים בדוכנים ברחבי העיר - "קטאן" כבר היה בשיאו, אבל כך גם הדרישה לעוד משחקים חדשים. היא החליטה לפתוח חנות.
"מהרגע הראשון היה ברור שצריך ללמד אנשים שלבוא לשחק בחנות זה בילוי וזה אחלה, בדיוק כפי שבאים לבית של חברים לשחק. ככה אפשר לעשות את זה בחוץ ולהכיר גם אנשים חדשים", היא אומרת. "בקורונה זה נעצר. אנשים לקחו משחקים הביתה והיה בום רציני במכירות, שאני לא זוכרת כמותו - גם לא עכשיו במלחמה. נכנסו לחנות גם חרדים, וגם תושבים ממזרח העיר שלצערי אינם רבים. הבום שהחל בקורונה בעצם יצר את הבסיס לזה שהיום יש לי 300 סוגי משחקים שונים בחנות".
קלינברגר מצביעה על תופעה נוספת שחיזקה את מעמדה של החנות בפרט, ואת מעמד משחקי הקופסה בישראל בכלל. "זה הפך למשהו מרכזי בעולם הדייטים של חובשי הכיפות", היא מגלה. "מדי ערב יש פה זוגות שמגיעים בדייט ראשון או שני כדי לשחק במשחקי קופסה. הנה היום, למשל, יש לי הזמנה משני זוגות שבאים לחנות לשחק משחקים".
כשאני תוהה למה דווקא משחקי קופסה הפכו להיות מוקד לדייטים בעולם הדתי, היא שולפת מייד את התשובה: "אפשר ללמוד הרבה על בן אדם לפי האופן שבו הוא משחק משחקי קופסה ולוח, וכמובן, כל אחד יכול למצוא משחק. זה לא שיש מישהו שלא משחק משחקי קופסה. כולם משחקים, ותמיד אפשר למצוא משהו עבור כל אחד ואחת. 'אליאס' זה בכלל טירוף בדייטים, אבל גם אצל משפחות. אני לא יכולה להסביר איך זה קרה. מה שכן, דרך 'אליאס', ובכלל, דרך המשחקים, אפשר לראות אינטראקציות מאוד מעניינות - ובעיקר מאוד חושפניות".
לא רק גיקים
"אליאס" הכניס את משחקי הקופסה והלוח אל תוך העולמות של הרשתות החברתיות בכל הכוח. מטרת המשחק היא לתאר מילים שונות לחברי הקבוצה מבלי להשתמש במילה עצמה או בנגזרותיה, במסגרת זמן מוגבל. המשחק - שמזכיר את "טאבו", נפוץ במדינות רבות, זכה לגרסאות רבות לאורך השנים והפך ללהיט היסטרי בישראל בשנה החולפת - קיבל גם גרסה ישראלית עם 1,948 מושגים.
מדוע ואיך הפך "אליאס" ללהיט כה גדול? תלוי את מי שואלים. הצעירים טוענים שזה קרה בעקבות סרטון, שבו נראתה לירי אלבג מנסה לקנות את המשחק ולא מצליחה למצוא אותו בחנויות. בצה"ל אומרים שכמות סרטוני הטיקטוק שמעלים חיילים שמשחקים אותו הפכה אותו לפופולרי ביותר בבסיסים. אחר כך הגיעו שלל סלבס שהעלו סרטונים, והשאר היסטוריה.
"אנחנו אוהבים משחקים אמוציונליים, כי אנחנו אנשים מאוד אמוציונליים שנכנסים בכל הכוח לכל משחק שאנחנו משחקים בו", מסביר טלר. "הביקוש העצום ל'אליאס' נובע מכך שזה משחק שתפס את הישראלים בדיוק במקומות שהם אוהבים ומאפיינים אותם, אבל עדיין, היה בלתי אפשרי לחזות באמת את ההצלחה האדירה שלו".
חדריאן מחדד את הנקודה: "הישראלים ממש נכנסים למשחק, וחלקם אפילו משחקים משחקי קופסה בעמידה מרוב שהם במתח. זה הקהל שנמצא בצמיחה הכי גדולה בישראל כיום, והאמת היא שאנחנו עדיין לא לגמרי מצליחים להבין איך זה קרה. תסתכל על הרשתות החברתיות - הסרטונים של ישראלים משחקים באמוציות הופכים ויראליים, כי הישראלים הופכים את הכל לחוויה קיצונית. אנחנו אפילו לא רוצים לשבת על הכיסא".
כשזויה ורואי אנואר פתחו את עמוד הפייסבוק "Unbored with board games, משחקי לוח בישראל" לפני 20 שנה, איש עדיין לא הבין מה מתרחש. "היינו עושים אירועים והיו מגיעים אליהם 20 אנשים", מספר רואי. "עכשיו דניאל רוזנברג מהקהילה שלנו מארגן אירוע בסוף החודש בתל אביב, ה'דרקוניקון', ואני מאמין שנגיע כבר בקרוב ל־500 אנשים.
"אתה רוצה עוד דוגמה? אם פעם לסוף שבוע של משחקים הייתי מזמין 20 חדרי שינה למי שמגיע להשתתף - רבקה יורב רפאל מהקהילה, שמארגנת את האירוע שיש לנו בבית שאן בשבוע הבא, דואגת להזמין 40 חדרים, שכולם כשרים, לנוכח העלייה הגדולה שיש בציבור הדתי־לאומי בהתעניינות במשחקי קופסה. למעשה, מבחינת אירועים של הקהילה, אנחנו סגורים חודשים קדימה".
הקהילה של רואי אנואר היא הלב הפועם של קהילות משחקי הקופסה בישראל, ובה ניתן לזהות בשלב מוקדם מה יתפוס יותר ומה יתפוס פחות, ולגלות מי הם הישראלים שמכורים לעניין. "אני מודה שפעם היה לי יותר קל להגדיר אותם", אומר רואי, "רוב האוכלוסייה היתה גיקים במעמד סוציו־אקונומי גבוה, כי משחקי קופסה מסובכים עולים כמה מאות שקלים, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו. הקהל היה מאוד מאופיין. היום אני לא יכול להגיד לך שיש דבר כזה, כל עם ישראל נמצא במשחקי הקופסה".
על אף ניסיונות לתרגם משחקים לשפה הערבית, המגזר כמעט לא משחק משחקי קופסה. אפילו משחקים שמתורגמים בארץ לרוסית או לצרפתית זוכים להצלחה גדולה יותר. "אחד הדברים המשמחים והמפתיעים שראינו לאחרונה, היה שבמלחמה מול איראן אנשים קודם כל תרמו משחקי קופסה למקלטים או לילדי המפונים במלונות", מספר רואי. "אפילו קיבלנו תרומות מחו"ל, שהתורם ביקש שבכסף יקנו משחקי קופסה. אני יכול להגיד דבר אחד בטוח: ילדים שמשחקים במשחקי קופסה הופכים למבוגרים חכמים יותר משאר חלקי האוכלוסייה.
"אני לא אומר את זה כדי לפגוע, אלא כי יש לי פרספקטיבה של 20 שנה. וכן, הקהילה הזאת בעולם הולכת וגדלה. בכנס האחרון שנערך בגרמניה, שנחשב לגדול בעולם בתחום, הגיעו 200 אלף משוגעים לדבר. הנציגות הישראלית שם, כמו הנציגות הישראלית בכל תחרות בינלאומית, רק תלך ותגדל לדעתי בשנים הקרובות".
להניח את הסמארטפון
בגרמניה נערך מדי שנה כנס בינלאומי ליבואנים וליצרנים של משחקי קופסה, ואחד הדברים המעניינים שהוצגו בכנס האחרון הוא ההשתלטות של יצרני המשחקים העצמאיים על אתרי גיוס ההמונים למיניהם. אנשים מרחבי העולם מגייסים כסף למשחקים שהם עצמם יצרו, מפיצים אותם בעצמם, ואז מקווים לעשות אקזיט ולמכור את המשחק לאחת מחברות ההפצה הגדולות.
התופעה רווחת גם בישראל, אבל בממדים קטנים יותר. "יש התעוררות גם בתחום הזה", אומרת קלינברגר. "יש יותר ישראלים שממציאים משחקים, וגם הקהל מבקש לשחק במשחקים ישראליים". גיל איצ'ין זיהה באליפות ישראל תופעה דומה: "היוצרים של המשחקים מגיעים מכל מיני עולמות. יש את הגיקים של 'מבוכים ודרקונים', יש את הדור שצמח במשחקי הקלפים למיניהם, ואפילו שחקני ה'אליאס' חושבים היום איך לייצר את המשחק הבא".
גם היצרנים של "אליאס" מדווחים שאכן, ישראלים רבים ניגשים אליהם במטרה להמציא את ה"אליאס" הבא. "המוני בית ישראל מגישים לנו משחקים", אומר טלר. "אנחנו נפגשים עם הורים שבאים עם הילד שלהם, שהוא אולי בן 12-11, והם בטוחים שהוא המציא את הלהיט הבא. הקמנו מחלקה בדיוק בשביל הדבר הזה - לבחון משחקים שאנשים ממציאים - כי אנחנו לא עומדים בעומס הפניות של אנשים אלינו".
לקראת ראש השנה הקרוב, אפשר להניח שישראל תחווה בום נוסף של משחקים מקומיים ומתורגמים, שייצאו לחנויות בשבועיים הקרובים. ובכל זאת, ייתכן ששאלתם את עצמכם תוך כדי קריאה 'מה זה, רק הילדים שלי נשארו עם האייפון?'. אז התשובה היא לא - משחקי הקופסה מאפשרים רגיעה מהנייד, אבל יצרניהם עדיין מרגישים שכדי לשרוד, עליהם לשלב במשחק אלמנטים דיגיטליים.
מצד שני, בינתיים זה לא ממש עובד. "עד היום, בכל פעם שחברה רצתה לשלב במשחק קופסה את המכשיר הנייד כחלק מהמשחק, היא נחלה כישלון חרוץ", אומר חדריאן. "הדור הצעיר אוהב ללמוד איך משחקים את המשחק דרך הנייד, אולי גם לראות סרטון טיקטוק שיסביר לו איך משחקים, אבל רגע אחרי שהוא מבין את החוקים, הוא מניח את הנייד בצד. במובן הזה, מדובר בתופעה כלל־עולמית שאנחנו חלק ממנה. משחקי הקופסה הצליחו לייצר גיימרים מסוג חדש".