בין הריסות המלחמה מבצבצת גם תקווה. מבעד לאבק השריפה ולסדקי הקירות שקרסו היא קורנת חזקה ועמידה כמו כוח החיים. לצד הפחד והדריכות מול סכנת המוות היא מאירה ופועמת במקצב אינסופי של הלב האוהב. שם, בין חורבות הלחימה, הם עומדים ומחזיקים ידיים. מבעד לעשן הם מביטים זה בזה עם חיוך בעיניים. מול הפחד הם כוח. ביחד.
מיה ובן, רימונדה ואילן, טל ויונתן. שלושה מתוך שמונת הזוגות שסיפור אהבתם מונצח בתערוכת הצילומים המיוחדת "אהבה בצל המלחמה", שתיפתח בערב ט"ו באב במוזיאון הסובלנות בירושלים.
"בתוך מציאות ישראלית מתמשכת של כאב ואובדן הרגשתי צורך עמוק להביא קול אחר - של ריפוי, חיבור, אהבה ותקווה", מסבירה האוצרת יפעת שומרוני, שיזמה והפיקה את התערוכה. "הבעתי בקשת־לב לתת מקום לגוונים ולתחושות האנושיות שנולדו דווקא בעיתות השבר, ולספר סיפור שכמעט לא נשמע: סיפורם של זוגות שהציתו בליבם את להבת התקווה והאהבה דווקא כשהכל מסביב חרוך ומפורק".
בתערוכה מוצגים צילומיהם של שמונה זוגות שהתחברו בתוך ומתוך הלם ושבר המלחמה. "עבורם, המפגש עם המצלמה שלי היה לתהליך מדובר בקול שמקל את הכאב. בתוך המרחב שנוצר בינינו הם פתחו את ליבם ושיתפו באומץ ברגעים כואבים ומטלטלים שחוו במהלך המלחמה", מספרת לימור צדוק, צלמת התערוכה ופסיכואנליטיקאית לקאניאנית. "דרך הצילום והשיחה צמחה שליחות - להאיר תקווה בלבבות אחרים ולהזכיר לכולנו שגם בימים החשוכים ביותר - לאהבה יש כוח מרפא. להזכיר שמתוך האפלה יכולה גם לצמוח אהבה".
מוזיאון הסובלנות בירושלים, שהוקם במטרה לקדם ערכים של סובלנות, שיח ודמוקרטיה, יציג את התערוכה על כוחה של האהבה לאורך הקיץ ובמהלך חודש ספטמבר. "התערוכה היא המשך ישיר ומתבקש למחויבות שלנו לספר את סיפורו של האדם הישראלי, של האישה הישראלית, ברגעים הקשים ביותר. ולצד הקושי להנכיח גם קול של תקווה", אומר מנכ"ל מוזיאון הסובלנות, יוני ריס.
בזכות אקדח הסיכות | בן בראל (30) ומיה סוסי (25)
בחיי השגרה, מיה סוסי לומדת סיעוד. אחרי 7 באוקטובר היא התגייסה למערך המילואים כמדריכת קליעה. בן בראל היה בחופשת סמסטר בתאילנד. ברגע שראה את סרטון הטנדר בשדרות הוא נסע מייד לבית חב"ד. "לצערי, הייתי נביא הזעם", הוא נזכר. "הופסקה התפילה, היינו שם הרבה לוחמים, וכולם הבינו שחוזרים לארץ".
משימת המילואים הראשונה היתה להגן על העיר נהריה מפני איום פלישה אפשרי מהיבשה ומהים. לשם כך קיימה הפלוגה של בן אימונים רבים בצפון, ובין השאר הם הגיעו למטווח, שם שהתה גם מיה. "אלה היו המילואים הראשונים שלי", היא מספרת. "התראינו בפעם הראשונה במטווח, והיה בינינו קליק. איכשהו בן השיג את מספר הטלפון שלי והתחלנו לדבר".
בן נכנס לדבריה: "כדי שיהיה לי תירוץ לדבר איתה גנבתי לה את אקדח הסיכות שאיתו היא הצמידה את המטרות. אמרתי למפקד שלי: 'האקדח נשאר אצלי בטעות, אני חייב להחזיר לה אותו".
שניהם צוחקים. "ואני בזמן הזה התעצבנתי שהוא נעלם לי", נזכרת מיה. "כי הייתי היחידה עם אקדח סיכות. לא נורא, בסוף זה היה לטובה".
בן ומיה התחילו לצאת בזמן ששניהם היו רוב הזמן בשירות המילואים. "תכלס, היו לנו רק שני דייטים אזרחיים עד שנפצעתי", אומר בן.
באמצע דצמבר בן נכנס עם הפלוגה שלו לחאן יונס. "המשימה שלנו היתה לטהר את השטח. חיפשנו מנהרות, נטרלנו מטענים. האיום היה 360 מעלות סביבנו. שם הרגשנו מלחמה. ב־20 בדצמבר 2023 נכנסנו לבניין, ופתאום מישהו צעק מבחוץ 'בן, תברח, יש די-9".
בן הספיק להתרחק צעד וחצי - ואז נשמע פיצוץ עז. קיר קרס עליו, וכל פלג גופו התחתון נקבר תחת ההריסות. הוא הספיק לשמוע את הרופא הקרבי מדווח בקשר "יש לי פצוע קשה", וקורא לחלץ אותו במהירות האפשרית.
בן הבהיר למיה שיבין אם תרצה לעזוב אחרי שנפצע: "הכרת אותי אדם אחד, ויכול להיות שאני אשאר נכה בכיסא גלגלים". מיה השיבה לו: "אני מוכנה ורוצה לחיות את כל החיים שלי איתך, גם אם תישאר בכיסא גלגלים"
"ידעתי שיעדכנו את המשפחה שלי, אז צעקתי: 'תגידו למיה שנפצעתי'. צרחתי מכאבים. אלה היו כאבי תופת. הייתי משוכנע שיכרתו לי את שתי הרגליים. במסוק איבדתי הכרה. התעוררתי בסורוקה, אחרי 30 שעות".
בבית החולים, מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, בלב מוטרף מדאגה - כך נערכה הפגישה הראשונה בין מיה לבין בני משפחתו של בן. "המשפחה שלי לא ידעה אז עדיין שאנחנו יוצאים", הוא מסביר. "עדיף פגישה בארוחת שישי", מיה אומרת בחיוך. "פגשתי משפחה מקסימה וחמודה. הם קיבלו אותי בחיבוק ולא היו מלחיצים בכלל".
הסמג"ד של בן, שגם לו נודע לראשונה על הזוגיות הטרייה, נבחר להיות המתווך, והוא זה שהכיר בין מיה לבין בני המשפחה. במשך שישה חודשי שיקום, האחים ובני המשפחה הקרובים עשו ביניהם תורנות שהייה עם בן במהלך ימות השבוע, כשמיה היתה בלימודים. "הייתי חסר עצמאות באופן מוחלט. מרותק לכיסא גלגלים", בן מסביר.
ומיה, שלמדה כל השבוע, נשארה לצידו במחלקה בכל סופ"ש. "תמיד צחקנו שאני סוג של סטאז' בשבילה בלימודי הסיעוד", הוא אומר, ומיה מדגישה: "לצערי, אין לי פטור מהסטאז'". בן מפרגן: "נכון, אבל מנהל השיקום בשיבא אמר שאם רק תרצי - הוא ישמח שתעבדי אצלו במחלקה". מיה: "זה בנה את הזוגיות שלנו, שתהיה חזקה".
בן הבהיר למיה שיבין אם תחליט שהיא רוצה לעזוב את הזוגיות שלהם. "הכרת אותי אדם אחד, ויכול להיות שאני אשאר נכה בכיסא גלגלים". מיה השיבה לו: "אני מוכנה ורוצה לחיות את כל החיים שלי איתך, גם אם תישאר בכיסא גלגלים".
כשבן השתחרר מהשיקום, ביוני 2024, הם עברו לגור יחד בירושלים. ובמהלך סוף שבוע שעשו יחד בצפון, בחוף שבי ציון בנהריה, קרוב למקום שבו נפגשו לראשונה, הציע בן למיה נישואים. "זה היה ב־20 בדצמבר, בדיוק שנה אחרי הפציעה שלי. התאריך הזה עבורי הוא כמו יומולדת שני", בן מחייך, ומיה מוסיפה: "בדצמבר הקרוב, במלאת שנתיים לפגישה הראשונה, אנחנו מתחתנים".
"אבא קמבן מלמעלה" | יונתן אלמן (35) וטל אלמן פינקלמן (32)
ב־7 באוקטובר יונתן התארח בבית אמו. למחרת התייצב למילואים. "חמישה חודשים הייתי בחזית הצפונית, ליד התותחים והתחמושת, והתחלתי לייצר תכנים ביידיש - שהפכו לוויראליים", הוא מספר.
אדם שלומי, התינוק, יושב על ברכי אביו ושומע גם הוא איך הוריו הכירו. טל נתקלה בסרטונים של יונתן והוסיפה לו עוקב. יונתן ניסה להבין מי היא, וטל שאלה אותו אם הם מכירים. "ואני עניתי לה: 'לא, אבל שווה להכיר'".
טל מתארת את ההתחלה: "יונתן הוסיף אותי כחברה בפייסבוק שלו, וחשבתי שהוא רוצה להתחיל איתי. מי שבדרך כלל מוסיפים אותך בפייסבוק הם לפעמים אנשים מוזרים, אז נכנסתי לפרופיל שלו וחיפשתי אם יש לנו חברים משותפים. פתאום ראיתי שיש לנו חברה משותפת מריקודי הסלסה. חשבתי לעצמי, 'טוב, זה מישהו שפעם רקד איתי סלסה ורק עכשיו הוסיף אותי'. בפרופיל שלו ראיתי את הסרטונים שהוא יוצר, וקלטתי מייד שיש לו חיוך מקסים ועיניים טובות, ושהוא שר מקסים. הוא נראה לי אדם מעניין, כי הוא דיבר ביידיש, אז תהיתי מה הסיפור שלו".
הם נפגשו בהזדמנות הראשונה שהיתה להם. יונתן יצא אז לכמה שעות מהמילואים, אחרי שהופיע בפני ניצולי שואה בבאר שבע, עלה על רכבת וירד בתחנה ברחובות, עיר מגוריה של טל. "הלכנו למסעדה איטלקית ביחד עם נוקה", הוא מספר. נוקה היא כלבת הפודל שמסתובבת כעת בקלילות בין רגלינו, מכשכשת בזנב.
ומה הסיפור של יונתן עם היידיש? אחרי שאביו נפטר, בסוף 2020, הוא הבין שעל כתפיו מוטלת המשימה לשמר את השפה במשפחתו, משפחת אלמן. באפריל החל ללמוד, בהתחלה באמצעות אפליקציית דואולינגו, ובהמשך עם דודתו, ומשם עבר לקורס מתחילים ומתקדמים - והמשיך לבדו. "מאפריל 2023 אני אמן ביידיש", הוא אומר ומשתף: "קראתי לזה בומבה מייסס, סיפורי פצצות - כי אני תותחן - וסיפרתי ביידיש, בעברית ובאנגלית את סיפור השירות שלי במלחמת חרבות ברזל".
את טל הכיר בתאריך הלועזי שבו מלאו שלוש שנים לפטירת אביו. "זה גרם לי לחשוב שאבא שלי קמבן את זה מלמעלה", הוא מחייך. טל מתיישבת לידו: "אני אספר לך מה קרה. היינו במסעדה איטלקית ברחובות, אכלנו, דיברנו וקשקשנו. יונתן ממש אדם מצחיק, חכם, מדבר לעניין. ואז... פתאום ניגש אליו מישהו במסעדה ואמר לו: 'היי, אתה מהסרטונים של היידיש, אני יכול להצטלם איתך?' חשבתי לעצמי שהוא איזה סלב, ולא ידעתי שגם הוא עצמו היה מופתע מהפנייה".
טל: "בדייט אכלנו במסעדה איטלקית וקשקשנו. יונתן הוא אדם ממש מצחיק, חכם, מדבר לעניין. ואז פתאום ניגש מישהו ואמר לו: 'אתה מהסרטונים של היידיש, אפשר להצטלם איתך?' חשבתי לעצמי שהוא בעצם איזה סלב"
כשאני שואלת מה טל עושה, יונתן עונה במקומה בגאווה: "טל מסיימת דוקטורט במכון ויצמן! דוקטורנטית מוח, למידה וקבלת החלטות. בדייט השלישי היא עשתה לי MRI", הוא מגלה, והיא צוחקת: "אני צריכה לבדוק בחוץ וגם מבפנים". המכון של טל, למרבה המזל, נפגע רק באופן קל במהלך מבצע עם כלביא מול איראן. "הוא נשאר יחסית שלם", היא אומרת בהקלה.
הם התארסו ביוני, ממש בזמן שטל נכנסה להיריון. "הכל מכוון מלמעלה", יונתן מחייך ומחבק את התינוק אדם. ב־10 בספטמבר התחתנו ונסעו לירח דבש ולמעין חתונה נוספת באנגליה, כדי שגם בני משפחה שלא הצליחו להגיע לחתונה בארץ יוכלו לשמוח איתם. כשחזרו לארץ, יונתן גויס מייד לחודשיים נוספים במילואים. בגיוס השלישי הוא כבר קיבל פטור: "הייתי בחופשת לידה", הוא אומר ומסיף: "אני מקווה שהמצב ילך ויירגע".
הלב התכווץ פתאום |רימונדה אלישע (72) ואילן עציוני (80)
אילולא המלחמה והפינוי הבהול מבתיהם בצפון, ייתכן מאוד שרימונדה ואילן לא היו נפגשים כלל. עם פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר, וגם בימים שאחר כך, כשרוב חברי קיבוץ דן התפנו, אילן נשאר עם אשתו החולה בבית, עד שהבהירו להם שהם חייבים להתפנות.
"אשתי היתה צריכה לעבור עוד טיפולים. היא סבלה מסרטן שהלך וחזר. בטיפול השלישי היא לא החזיקה מעמד - ונפטרה", אילן משתף. בתום שלושים ימי האבל אילן החליט שלא לשקוע. "ביקשתי לעבור למקום יותר שמח. הבת שלי גרה בטבעון, והיא המליצה לי על הדיור המוגן 'דור טבעון'. היתה הזדמנות לעבור לשם עם עוד 20 מפונים".
כשהמלחמה פרצה, רימונדה, מקיבוץ חניתה, כלל לא שהתה בארץ. כשחזרה, לא היתה לה אפשרות לשוב אל ביתה, ולכן עברה להתגורר חודש וחצי עם בנה אצל אחיינה בקיבוץ גשר הזיו. משם עברה לעין חרוד, אך לא הרגישה שהמקום מתאים עבורה. היא ניסתה גם את נהריה, אבל כשנפתחה האפשרות לעבור ל"דור טבעון" ולחבור לקבוצת חברים מחניתה - היא קפצה על ההזדמנות.
בדיור המוגן חזרה לפרוח. "אני אמנית. ציירתי בחדר, רקמתי, עשיתי דברים שהיה לי כיף לעשות ופחות התעריתי בחברה. אבל היה עלי לחץ חברתי מהחברים שאצא מהחדר להיות איתם. כך, מדי פעם הצטרפתי אליהם, עד שבאחת הפעמים ראיתי את אילן. כששאלתי מי הוא, סיפרו לי שהוא מפונה מקיבוץ דן שלא מזמן התאלמן".
"זה היה חצי שנה אחרי שאשתי נפטרה", מבהיר אילן.
רימונדה: "גם אני אלמנה שנים רבות, ולא חיפשתי זוגיות חדשה, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שבכל פעם שאני פוגשת את אילן, משהו מתכווץ אצלי. יזמתי איתו שיחה".
אילן: "היה לנו שולחן ארוך של כל המפונים, ובאחת הפעמים הוא היה מלא, אז התיישבתי בשולחן שליד. פתאום רימונדה הסתובבה אלי והתחלנו לדבר".
רימונדה: "דיברנו על כל מיני דברים, וכשחדר האוכל התפנה לגמרי הצעתי לו לבוא לשתות אצלי קפה בחדר. דיברנו המון, על האובדן שלו ועל האובדנים שלי, והתקרבנו. מפעם לפעם המפגשים נהיו יותר קרובים ויותר חמים, עד שהחברים מחניתה נסעו יחד לסוף שבוע בקיבוץ אחר, ולי לא התחשק להצטרף אליהם. גם אילן נשאר בדור טבעון, וכשהוא שאל מי נשאר - ואמרתי 'אני', הוא אמר: 'יופי, אז ניפגש לארוחת צהריים בחדר האוכל'. פתאום הבריקה לי ההצעה שאבשל בעצמי ואזמין אותו".
בהתרגשות לא מוסברת היא הכינה פסטה ברוטב עגבניות ובשר טחון, ומזגה גם יין. "בסוף הארוחה אמרתי לו בפירוש שהוא מאוד מוצא חן בעיניי ושאני רוצה קשר איתו, ומובן שהוא לא סירב", היא מחייכת אליו. "הקשר נכנס מאוד מהר לשגרה, היינו כל הזמן ביחד. בשלב מסוים החלטנו שחבל לנו על הזמן ושאנחנו צריכים לעבור לגור ביחד, כמו כל זוג".
רימונדה: "כל החברים מהדיור המוגן נסעו לסופ"ש, ולי לא התחשק להצטרף אליהם. כשאילן שאל מי נשאר איתו - אמרתי 'אני'. הוא אמר: 'יופי, ניפגש בחדר האוכל'. פתאום הבריקה לי ההצעה שאבשל בעצמי ואזמין אותו"
בזמן שאנחנו מדברים, אילן ורימונדה מציינים את שלהי חגיגות יום ההולדת ה־80 של אילן. "כשהגעתי אחרי אזכרת השלושים למות אשתי ל'דור טבעון' החלטתי בלב שאני לא מסתגר בדירה ובוכה על מר גורלי, כי זה יהרוס אותי לגמרי. אני ארד למטה ואשב עם אנשים ואלך לחוגים שמעניינים אותי. לא חשבתי לחפש זוגיות, אבל למזלי נפל בחלקי להכיר את רימונדה. אני מטבעי אדם די ביישן, אבל גם ביישן מכדי להגיד 'לא'", הוא צוחק.
"אילן הוא גיבור גדול", רימונדה אומרת. "פגשתי איש מיוחד מכל הבחינות. בן זוג מדהים. ואני כל כך שמחה שנכנעתי לרגשות שלי ולא דחיתי את ההזדמנות לאהוב, כמו שנהגתי לעשות בעבר".
"ומאז אנחנו שותפים בכל", אילן אומר.
קצת אחרי המעבר למגורים המשותפים הם יצאו לטיול בחו"ל. "התנהגנו כאילו אנחנו שנים ביחד", מספרת רימונדה. "פגשנו בחופשה שתי נשים שסיימו כל אחת את הזוגיות שהיתה לה, והן חשבו שהן לא רוצות יותר. אבל כשראו אותנו, הן הודו שהענקנו להן השראה ותקווה שאפשר לחוות אהבה בכל גיל.
"כשיצרו עם אילן ואיתי קשר ממוזיאון הסובלנות בנוגע לתערוכה, לקח לנו זמן להבין שסיפור האהבה שלנו הוא לא רק פרטי, אלא שהוא מיוחד ושיש בו הרבה. זאת לא החוויה האישית שלנו, אלא יותר מה שהיא מסמלת".
ואילן מסכם: "אחד התיאורים לתערוכה הוא 'מחושך לאור'. אצל שנינו היה חושך - וכשנפגשנו נדלק אור גדול בחיינו".
Noam.barkan@gmail.com
