בכניסה ליישוב סלעית עוצר אותנו המאבטח. "אנחנו בדרך ליערית", אנחנו אומרים בנימוס, והוא מביט בנו כבחבורת משוגעים שנמצאת בדרכה לרצועת עזה ללא שכפ"ץ או קסדה. "יערית?! צריך אישור כדי להגיע לשם". אנו מסתובבים לאחור, ואחרי כמה דקות נסיעה פונים ימינה, לתוך השטח.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"ברוכים הבאים למועצה אזורית שומרון", מבשר השלט מאחורינו, מזכיר שאנחנו נמצאים ביו"ש - אף שהשטח שבו נמצאות חורבות יערית מצוי ממערב לגדר ההפרדה, בתחומי הקו הירוק. הג'יפ של מנש (מנשה) שמואלי, רכז השטח של תנועת רגבים, שחש כמו דג מחוץ למים בכבישים העמוסים של תל אביב והשרון, גורס את העפר מתחת לגלגלים בירידה החדה לכיוון גדר ההפרדה, שמסתתרת בין השיבולים הירוקות והפריחה האביבית.
אנחנו עוברים דרך פאתי העיר טייבה, בבתים שנראה שנבנו שלא כחוק על ידי ערבים ישראלים בשטח C. הקמת הגדר בתחילת שנות ה־2000 הובילה ליצירת מובלעות, שמהן כל הרשויות מתעלמות כיום בפועל. במינהל האזרחי לא מתעניינים במה שנמצא דה־פקטו בצד הישראלי, ואילו במועצות האזוריות מתייחסים לשטח כאל חלק מיו"ש. מי שמרוויחים מהמצב הם עברייני הבנייה.
לפתע מתגלים הבתים. בינות לכלניות האדומות ולצהרונים הסגולים המצויים, מבליחים החלום ושברו: מה שהיה אמור להפוך ליישוב יוקרתי ומבוקש, עם קאנטרי קלאב, בתי ספר וגנים - והפך לאתר רפאים. כמה בתים מפוזרים בשלבי בנייה שונים, נטושים, זנוחים, מלאים בזוהמה ובכתובות גרפיטי בעברית ובערבית.
תוכנית המתאר של יערית, שכללה 740 יחידות מגורים, אושרה בזמנו במינהל האזרחי. לאתר נפרצו דרכי גישה, ונעשה תכנון לאספקת מים ולסילוק השפכים. 250 יחידות דיור נמכרו לאנשים פרטיים, שהתחייבו לבנות בתים במקום בתוך שנתיים
כמה שבועות קודם לכן פנתה אלי תמר סיקוראל, דוברת רגבים, תנועה שעוסקת באיתור בנייה בלתי חוקית פלשתינית וערבית־ישראלית ברחבי ישראל ודוחפת לאכיפה נגדה. "תגיד, אתה מכיר את השם יערית?" שאלה. כשעניתי בשלילה, היא סיפרה שנתקלה בשם במקרה. גם חיפוש בגוגל הניב תוצאה בודדת, באפליקציית הטיולים "עמוד ענן", שבה הוזכר שמדובר ב"ניסיון כושל להקמת יישוב במקום סביב 1980". הכותב סיפר ש"הכל נטוש פה כיום, אך הקרקעות בבעלות פרטית, ובעזרת השם עוד יוקם יישוב במקום".
בזמן שסלעית הפכה ליישוב יוקרה, ובצופים נמכרים בתים במיליוני שקלים - ביערית נותרו רק כמה בתים בנויים למחצה, המוטלים בנוף כאבן שאין לה הופכין. היוזמים שכשלו בתכנונם כבר עברו מן העולם, הבונים שנתקלו במכשול בלתי עביר נעלמו, ויערית נשכחה בנבכי הזמן. נרניה של השומרון. זהו סיפורה של יערית, העיר האבודה.
רווח של 4,000 דולר
"יערית?" מחייך אברהם שבות בנוסטלגיה, "אתה מזכיר לי נשכחות". הוא מוותיקי המתיישבים, ואף נישא לרעייתו מיכל בסבסטיה. היה ממקימי המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, היה סמנכ"ל ויועץ לפיתוח ההתיישבות של שר המדע יובל נאמן ז"ל, ועבד במשך שנים במחלקה לתכנון ולבנייה במועצת שומרון. "אנשים התחילו לבנות שם בתים גדולים, אבל אז הכל התפוצץ", הוא אומר.
הצצה נדירה ליערית - העיר שכמעט הוקמה בשומרון // צילום: חנן גרינווד
הג'יפ של מנש נוסע בין המבנים המזרחיים של טייבה, בדרך לשרידי יערית. בזה אחר זה אנחנו עוברים על פני מתחמים מבוצרים ומאובטחים היטב, שכוללים מצלמות היקפיות רבות. מי יודע מה מסתתר מאחורי גדרות התיל והחומות הללו. כל המבנים, שאט־אט גולשים לתוך השטח שבו היה אמור לקום היישוב הישראלי, אינם חוקיים בפועל.
הרכב נעצר בפאתי מה שהיה אמור להיות יישוב מרשים, ואני עולה לאחד המבנים הנטושים. "טייבה בירת הפשע", ריסס שם אלמוני על הקיר. חדרים עירומים מתגלים לפניי, מלאים בזבל שהותירו שם צעירים שהפכו את הבית לאתר למעשים חוקיים יותר או פחות. סימני שריפה ניכרים בכל פינה, והבטון, אחרי עשרות שנים, הולך ומתפרק. יערית הולכת ומתאיידת.
"בולמוס בנייה ביהודה ושומרון במחירים מרקיעים", נכתב בעיתון "הארץ" בתחילת שנות ה־80. "למכירה: רוב אדמות יהודה ושומרון", נכתב בכותרת אחרת, לצד תמונת פניו המחייכות של בני קצובר, ראש מועצת שומרון באותם ימים. זה היה תור הזהב של יהודה ושומרון. אחרי הניצחונות הגדולים של גוש אמונים במהלך שנות ה־70, והמהפך המהדהד של מנחם בגין בבחירות 1977, ההתיישבות ביו"ש היתה בשיאה. עשרות יישובים חדשים הוקמו באישור הממשלה, וביניהם חלק מגושי היישובים הגדולים שקיימים עד היום בשטח.
התחושה, גם בקרב ערביי יו"ש, היתה שהסיפור גמור. הכסף זרם בשפע מצד המתיישבים, והערבים מכרו את הרי הטרשים לכל המרבה במחיר. סוחרי קרקעות איתרו את השטחים בתמורה ל־10% רווח, הבעלים הערבים סיפקו נסח רישום מקרקעין, משקיעים מגוש דן ואפילו מחו"ל סיפקו את הממון - והעסקה יצאה לדרך. באזורים מבוקשים בשומרון, כמו אלקנה, הפלאח גרף רווח של עד 4,000 דולר - סכום מכובד באותם זמנים - תמורת דונם של אדמות טרשים. "הערבים מתים עלינו", אמרו אז יזמים מהשומרון.
יערי רוזן ורחל רהט זיהו היטב את המגמה, והחליטו לנצל אותה. בתחילת הדרך השניים היו חברים בסניף תל אביב החילוני של גוש אמונים, ואחרי שבגין עלה לשלטון, ומתוך חשש שלא יספק את הסחורה ולא יקים "הרבה אלון מורה" כפי שהבטיח, הם נטלו את היוזמה לידיהם. כך הוקמה בחשאיות החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש, שמשרדיה בתל אביב.
השניים הציעו רעיון שטרם נראה עד אז: הם ירכשו את השטח מערבים, ימכרו את המגרשים לרוכשים ויספקו שירותים כמו כבישים, ביוב, מים וחשמל. בהיעדר הון עצמי, כך נכתב בעיתונות של אותם ימים, השניים משכנו את רכושם הפרטי וגלגלו את כספי הקונים כדי לייצר עוד עסקאות. על פי הדיווחים, הם לא הסתפקו רק בשטחים שהיו בבעלות ברורה של ערבים, אלא גם ניסו לרכוש נכסי נפקדים. ופה התחילה הבעיה.
נדגיש כאן מייד, במאמר מוסגר, שכתבה זו לא באה לפגוע בשום דרך בפעילותם של המעורבים - רוזן, רהט והמוכרים הפלשתינים - או להטיל דופי בפעולה כלשהי שעשו. הדברים מובאים רק במטרה לספר את סיפורה הנוסטלגי והנשכח של יערית, שהחל בתוכניות גרנדיוזיות - ונגמר לבסוף בנטישת האזור.
"בניגוד לרוב היישובים ביו"ש, שממוקמים על אדמות מדינה, רוזן ורהט רכשו שטחים כך שיהיו יהודיים לכל דבר", מסביר שבות. "הם נהגו לרכוש זכויות לאדמות נפקדים".
"תוכנית בשלבים סופיים"
אדמות נפקדים הן אדמות שב־1948 היו שייכות לאזרחי ישראל, ואחרי מלחמת ששת הימים הוגדרו ככאלה שבעליהן "לא ידועים". מעמד זה הקל את ייעוד האדמות לצורכי הקמת יישובים. ואכן, באותם הימים שיטת מצליח בתחום היתה בשיאה: היו יוזמים שצלחו את האתגר וקיבלו אישור לעלות על הקרקע, והיו שכשלו.
בארכיון המדינה קיימים מסמכים שמשלימים את הפאזל של מה שהתרחש באותם ימים. בסביבות 1981, במשרד החקלאות ופיתוח הכפר הונח מסמך רשמי שכותרתו היתה "סלעית ב(יערית)". במסמך מפורט תואר היישוב החדש שנמצא כ־2 ק"מ מצפון־מערב ליישוב סלעית, שבעצמו הוקם רק כשנתיים קודם לכן.
אלמונים ריססו על הקירות כתובות בערבית. חדרים עירומים מתגלים לפניי, מלאים בזבל שהותירו שם צעירים שהפכו את הבית לאתר למעשים חוקיים יותר או פחות. סימני שריפה ניכרים בכל פינה, והבטון, אחרי עשרות שנים, הולך ומתפרק
"היישוב (יערית; ח"ג) מתוכנן כשכונה עירונית ל־600 משפחות. השכונה תוכננה כיישוב מוניציפלי עצמאי, ובהתאם לכך הוקצו כל השטחים הדרושים למוסדות ציבור. הקרקע רשומה בטאבו על ידי בעליה, וקיימת מערכת חוזים וייפוי כוח נוטריוניים בלתי חוזרים המבטיחים את רישום הקרקע על שם החברה. תוכנית המתאר נמצאת בשלבי תכנון סופיים", נכתב.
יערית לא היתה הפרויקט הראשון שיערי רוזן יזם והקים באופן זהה. ב־1980 הוא רכש שטחים מתושבי הכפר עזון עתמה שבשומרון, וכעבור שנתיים ייסד עליהם את היישוב הראשון ביו"ש שהוקם על קרקע פרטית - שערי תקווה. "גם אני חייתי באותה אווירה של ארץ ישראל השלמה", סיפר בסרטון נדיר שפורסם לזכרו לפני שמונה שנים. "ברגע שהתחילו בהקמת יישובים פרטיים ביהודה ושומרון, גם אני, בתור מהנדס בניין, החלטתי להירתם להקמת היישובים".
רוזן התייצב במועצת שומרון ביחד עם רהט, שותפתו. "הם סיפרו שהם רוכשים קרקעות מערבים, דבר שנחשב אז די חדשני", מספר שבות באותו סרטון. "התחלנו לדחוף בהתלהבות את הנושא, גם אם היו אנשים בממשלה שלא האמינו ברכישת אדמות פרטיות. ניסינו לדחוף את זה, והצלחנו. נוצר פה מצב של יזם פרטי שלא מקים עוד שכונה בעיר, אלא יישוב".
שני השותפים הבינו היטב את הפוטנציאל של השטח, לא הרחק מערי מישור החוף. בעלון הסבר שהפיצו לרוכשים פוטנציאליים, הם הציגו את היישוב המתגבש ככזה שמתאים לבני המעמד הבינוני: "אנשים מבוססים מבחינה כלכלית, המעוניינים לשפר את איכות חייהם באמצעות מעבר לדיור בבתים פרטיים ובשכונות קטנות מגובשות. אנשים אלו לא ישנו את מקום תעסוקתם, והם שואפים לגור באזור הנמצא במרחק לא רב ממקום עבודתם".
היוזמה היתה חסרת תקדים, כאמור, אך רוזן ורהט היו חדורי מטרה ודהרו קדימה. אחרי שהקימו צוות הקמה - מכיוון ש"חוסר צוות הקמה גרם וממשיך לגרום סחבת בקצב ההתקדמות של ביצוע השכונה ואכלוסה" - במארס 1982 הם הציגו הצעה מפורטת, על גבי מפה, למאות יחידות דיור שיוקמו ביישוב.
"מתיישב יקר", כתבו לרוכשים הפוטנציאליים, "לאחר שלמדת את האפשרויות העומדות בפניך לצורך הקמת ביתך ביהודה ושומרון... מקווים אנו כי תצטרף לרבבות המשפחות העומדות להקים את ביתן בחבל זה של ארץ ישראל, ותקים ביתך שם במהירות האפשרית, וזאת כדי לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל".
חודש אחר כך, באפריל 1982, נרתמה גם הממשלה, שאישרה עקרונית הקמת חמש נקודות יישוב חדשות בשומרון. "כיום יש התעניינות גדולה מאוד בבנייה הפרטית. יש יזמים וקבלנים פרטיים שמוכנים ללכת להקים יישובים בשומרון", הציג את הנושא סגן השר מיכאל דקל ז"ל, מהאוהדים הגדולים ביותר של ההתיישבות באותן שנים. לצד יערית ושערי תקווה, תוכננו לקום שלוש נקודות נוספות, ובהן גני מודיעין, שהיום הוא חלק מהיישוב חשמונאים. "יש כאן קו עלייה במגמה החיובית להגיע לאכלוס יהודה ושומרון ביהודים רבים", הביע דקל את אהדתו לתוכנית החדשה.
שר המשפטים באותם הימים, משה נסים, הביע גם הוא תמיכה ביוזמה, ואמר: "המחשבה הזו טובה, היא מבורכת" - אך גם הוא תהה בנוגע לרכישת האדמות הפרטיות: "כולנו יודעים שלא תמיד הרכישות הללו בדוקות או תופסות". לכן הציע נסים שטרם מתן הרישוי ליישוב כזה, תיעשה לגביו בדיקה כדי לוודא שהדברים אכן תקינים, "שמא נימצא עושים מלאכה שאחר כך אולי נצטער עליה". לבסוף הוחלט בוועדה "לאשר את העיקרון לשלב ביישובי יהודה ושומרון גורמים ויזמים פרטיים - לשם הקמת יישובים בעיקר, על בסיס משאבים כלכליים עצמאיים".
חפצים עפים מעל הגדר
שנתיים אחרי מתן אותו אישור, שני היזמים היו עמוק בתוך תכנונם של יישובים רבים באותו הסגנון. יערית תוכננה ל־300 מגרשים. ניריה, מצפון־מזרח לאלקנה, תוכננה ל־900 מגרשי מגורים. במעלה יהונתן, מול היישוב ברקן, תוכנו להתגורר 700 משפחות. ובשלומציון, בין ירושלים למעלה אדומים, תוכננו לקום 1,000 מבנים.
היישוב לב השומרון היה אמור לקום על כ־1,000 דונמים, ויישוב בשם פאתי חברון אמור היה לכלול 300 יחידות דיור. כל היישובים הללו מעולם לא נבנו. באוגוסט 2022 אנשי נחלה ניסו להקים נקודה במעלה יהונתן - אך פונו במהירות על ידי המינהל האזרחי, בהוראת שר הביטחון דאז בני גנץ.
בדרך לשרידי יערית, אנחנו חולפים על פני מתחמים מבוצרים ומאובטחים היטב בטייבה, עם מצלמות היקפיות רבות. מי יודע מה מסתתר מאחורי כל גדרות התיל והחומות. המבנים גולשים אט־אט לשטח שבו היה אמור לקום היישוב הישראלי
העבודה על יערית נמשכה במלוא עוזה. תוכנית המתאר, שכללה 740 יחידות מגורים, אושרה על ידי מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי, נפרצו דרכי גישה לאתר, ונעשה תכנון עקרוני של אספקת מים וסילוק השפכים. 250 יחידות דיור נמכרו לאנשים פרטיים, שהתחייבו לבנות בתים במקום בתוך שנתיים.
דרך הגישה שסללו רוזן ורהט עדיין קיימת היום, ובה אנחנו נוסעים בדרכנו לבתים הנטושים, שסביר להניח שהיסודות שלהם נוצקו באותו פרק זמן. נסיעה של דקה, ואנחנו בחלק המרכזי של מה שאמור היה להיות יישוב מפואר ומרשים. אנחנו עוצרים לצד מה שכנראה נועד לשמש מבנה ציבור, או וילה מרשימה במיוחד.
על הקירות מרוחים כיתובים בערבית ובאנגלית. על הרצפה, אבני בטון שנשרו מהמבנה המתפורר. אנחנו מטפסים בזהירות במעלה השיפוע שנועד למדרגות, אל הקומות השנייה והשלישית. בחלק מהמקרים עדיין נותר ריצוף ברצפה, ובחלקים אחרים פעורים חורים שמלמדים שהבנייה כאן נעצרה באחת.
אנחנו צועדים לבית נוסף. עץ עצום גדל בתוך מה שככל הנראה אמור היה להיות סלון מגורים, ונותר שלד בטון בלבד. מולנו ניצבת גדר ההפרדה. תמר ומנש, אנשי רגבים, אומרים שמדובר באזור ללא חוק, שלצד ההשתלטות מצידה של טייבה עלול להוות סכנה של ממש, בוודאי אחרי 7 באוקטובר.
"אנשים באים לפה בלילה וזורקים חפצים מצד אחד של הגדר לצד השני. שב"חים חוצים את החומה מדי פעם, וכל זה לפני שמדברים בכלל על העובדה שמדובר פלוס־מינוס בפאתי טולכרם", אומר מנש. "יש פה פשע בוודאות, ובהחלט מדובר במקום שעלול לשמש כר פורה לטרור. כל גופי האכיפה מתעלמים מהמצב, כי זה כאילו בצד השני של הגדר, אבל אם תושבים מטייבה יפלשו לפה, גורמים כאלה ואחרים יוכלו להעביר השד יודע מה מצד אחד של הגדר לצד האחר, ואפילו לסייע בחדירה לתוך הקו הירוק".
אנחנו יורדים בזהירות מהמבנים המתפוררים והמתפרקים, מתפללים שעמוד בטון לא יקרוס לפתע על ראשינו, ותוהים מה השתבש. כיצד יישוב שזכה לכל האישורים ושתוכנן בהרחבה ננטש והתפוגג. מפות ומסמכים בארכיון המדינה מוכיחים שעל הנייר הכל היה מושלם: שרטוטים של קווי מים, ביוב וחשמל, תכנון לתאורת רחובות, תוכנית כבישים, ואפילו חיבור לכביש 6, שאז עדיין היה בגדר חלום רחוק. היוזמים תכננו גם הקמה של גני ילדים, בית ספר, מרכז מסחרי, אולם תרבות וקאנטרי קלאב.
אז מה השתבש?
"אין אפילו דונם אחד"
השטח שעליו היתה אמורה לקום יערית היה שייך לשני אחים תושבי טייבה. יורשי אחד האחים הסכימו למכור את חלקיהם ליזמים, ואף חתמו על הסכם בנושא. במקביל, הממונה על הרכוש הנפקד אישר ליזמים לעלות על הקרקע. זה, ככל הנראה, היה השלב שבו החלה למעשה בניית המבנים שנמצאים בשטח עד היום.
אך כאן התפתחה לה דרמה משפטית - האח השני פנה אל היוזמים באמצעות עורך דין והביע את התנגדותו למכירה, אלא אם כן הם יסכימו לשלם על השטח סכום גבוה יותר. הוא אף איים להגיש עתירה לבג"ץ בנושא. היזמים סירבו לשלם את המחיר המבוקש החדש.
מתוך העלון לרוכשים פוטנציאליים: "מתיישב יקר, אחרי שלמדת את האפשרויות העומדות בפניך לצורך הקמת ביתך ביו"ש, מקווים אנו כי תצטרף לרבבות המשפחות העומדות להקים את ביתן בחבל זה של ארץ ישראל, ובמהירות האפשרית"
לבעיות החוקיות הצטרפה גם סערה של ממש בנוגע לרכישת קרקעות בידי יהודים. במאי 1983 עלתה לקרקע חברה שטענה שרכשה 1,200 דונם בכפר בידיא, כדי להתחיל לבנות את מה שכונה אז אלקנה ד'. הערבים טענו שמדובר בשקר, ובין הצדדים אירעה התנגשות אלימה.
בעימותים בין היהודים לערבים, "שניסו להגן על אדמותיהם החקלאיות מפני פלישה של חברה יהודית שפעלה בחסות החלטה של ועדת שרים להתיישבות", כפי שכתבה המשפטנית פליאה אלבק ז"ל, אז מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, נהרג אדם אחד ושלושה נפצעו.
ניכר שהאירוע האלים גרם להחמרה בהנחיות מצד אלבק בנוגע למכירת שטחים ליהודים. אלבק, שהיתה בפירוש אוהדת ההתיישבות ביו"ש, סירבה להעלים עין מהתקרית. "במקרה זה, הבעיה היא שהרכישה עצמה הינה מאוד מפוקפקת", הסבירה. לכן, כשיזמי יערית פנו אליה במארס 1984 בעסקה שסימני שאלה רבים ניצבו מעליה, תשובתה של אלבק היתה חד־משמעית: "בנסיבות אלה, לא ניתן להחליט על הקמת יישוב בחלקה זאת בשלב זה", כתבה. "הקצאת החלקה להקמת יישוב לפני סיום אחד משני תהליכים אלה תהיה בלתי חוקית, ומובן שלא ניתן יהיה להגן עליה אם תוגש עתירה".
מכתב נוסף של אלבק, שנשלח בדצמבר 1984, לימד על עומק הבעיה שעמדה מול היוזמים: "בבעלות יזמי נריה ויערית אין עדיין אפילו דונם אחד. יש להם חוזים שונים בשלבים שונים של טיפול, אבל אין להם עדיין בעלות בשום שטח שהוא באתרי נריה או יערית. לפיכך, אין אישור שלי בשלב זה לאף אחד משני יישובים אלו. בשלב זה אין קרקע בבעלות יהודית באתרים אלו".
הבטחות חסרות שחר?
החלטתה של אלבק נחשבה דרמטית, והיא סוקרה בעיתוני אותם הימים. "המוסדות המיישבים הוצפו בחודשים האחרונים בהצעות של יזמים פרטיים שקנו קרקעות ביו"ש, ושמבקשים עתה אישורים להקמת שכונות או יישובים במקומות הללו. בשבועות האחרונים נדחו שתי הצעות מסוג זה, והתגבשה הכרה בכך שיש צורך להקפיא את פעולתם של היזמים הפרטיים ביו"ש לפרק זמן לא קצר", צוין באחת הכתבות בנושא.
במקביל, גם שיטת הביצוע שניסו להוביל רוזן ורהט החלה לקרוס. במאי 1984 פנה עו"ד יוסי קלמר לשר החקלאות דאז, פסח גרופר ז"ל, ובפיו תלונות בנוגע לדרך שבה תכננו שני היזמים להקים את היישובים. "החברה החלה מוכרת מגרשים על פי חוזים למשתכנים, כשבבסיס ההתקשרות נמנו עקרונות בלתי מאוזנים לחלוטין כלפי רוכשי המגרש. אולם ב'גל המכירות' ששטף את הציבור בישראל עם התעוררות 'היוזמה הפרטית', נדחקו השאלות החוזיות לקרן זווית והדגש הושם על תהליך שיווק מהיר, שבבסיסו מתן הבטחות מצד היזמים, שלימים התבררו כהבטחות חסרות שחר", כתב.
אחרי המהפך ב־1977 הכסף זרם בשפע מצד המתיישבים, ושטחי הטרשים נמכרו לכל המרבה במחיר. סוחרי קרקעות איתרו שטחים תמורת אחוזי רווח, והבעלים הערבים סיפקו נסח רישום מקרקעין. משקיעים מגוש דן ומחו"ל סיפקו את הממון
עו"ד קלמר קבל על כך שלא ניתנו ערבויות לרוכשים, ובמקביל הם נדרשו לשלם הוצאות פיתוח בשיעור בלתי מוגבל. הוא ציין: "לימים התברר כי על עצם עסקת המקרקעין שביצעו היזמים קמו עוררין מקרב תושבי הכפרים הסמוכים, והעניין תלוי ועומד בבית המשפט... כאשר תושבי הכפרים הסמוכים טוענים כי רוב הקרקעות שנרכשו שייכות להם, וכל תהליך הרכישה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק".
לבסוף, קלמר ביקש סיוע משר החקלאות, שכן לדבריו, הניסיון לבנות יישוב ללא סיוע והתערבות של משרד הבינוי והשיכון לא יצלח. "אמנם ללא התערבות היישוב לא ייכשל וימשיך בהתפתחותו, אולם בניית מבני הציבור תתעכב ותקשה את חיי התושבים", הוא התריע.
במבחן התוצאה, הניסיון לבנות יישובים ישראליים בבעלות יהודית מלאה לא צלח בצורה גורפת, גם אם נרשמו כמה הצלחות נקודתיות. ברחבי יהודה ושומרון יש כמה יישובים כאלה, אך רובם לא הצליחו להתרומם. ב־2022 אוחדו שערי תקווה ועץ אפרים, שגם אותו ייסדו רוזן ורהט, ליישוב אחד - מועצה מקומית שער שומרון. יישובים נוספים, כמו אורנית, מתמודדים עם אתגרים בכל הנוגע לפיתוחם, בין היתר כתוצאה משאלת הבעלות על הקרקע. שטחים אחרים שנמצאים בבעלות יהודית מלאה מעולם לא פותחו.
ביו"ש אין חולקים על כך שליבם של רוזן ורהט, היה במקום הנכון. "בפגישות שלנו רוזן היה איש נעים הליכות וידען, ובנושאים המקצועיים הוא ידע מה הוא רוצה", נזכר שבות. "הרבה בזכותו יש כמה יישובים בארץ ישראל".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
יערי רוזן, כאמור, הקים כמה יישובים, ובהם שערי תקווה שבו התגורר, אך נראה שלבסוף, דווקא את היישוב שהיה אמור לשאת את שמו - הוא לא הצליח לבנות. לא ידוע מהו מצבו החוקי של שטח יערית כיום, וסביר להניח שרוב האנשים שהיו יכולים לומר מה הפתרון כבר נפטרו. בינתיים רק כמה מבנים שמתפוררים ונהרסים, בעוד תושבי טייבה הולכים ובונים סביבם, נותרו כדי לספר את סיפורו של החלום שאבד.
hanangreenwood@gmail.com
