אין חיזבאללה באופק: איפה קובי אריאלי הפך לצפונבון?

ולמה מתפללים בחוץ? שאלתי. "כי בית הכנסת סגור ובשיפוצים", הם ענו. ולמה הוא סגור? "כי יש צו של בית משפט". ולמה בית משפט? "כי יש ויכוח עם המועצה".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בשלב הזה כבר הפסקתי לשאול. גם כי לא היה לי כוח להיכנס לוויכוח לא לי, אבל בעיקר - בגלל גל השמחה שהציף אותי. פחות משנתיים אחרי החורבן הגדול, תושבי מטולה לא רק חזרו לבתיהם - הם גם כבר רבים! ומתקוטטים! וכבר יש צווים של בית משפט ועניינים עם המועצה! ובית כנסת סגור ומתפללים בחוץ! אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. היש "ושבו בנים לגבולם" גדול מזה? ברוך מציב גבול אלמנה.

מטולה. פינתנו הצפונית. אצבע בעין הלבנונית. לפני כחצי שנה תיארתי כאן את קורותיו של חברי ישראל פכטר, איש מטולה שחי ופעל בה לאורך ימי השממה והמלחמה, ואף נטל חלק בשמירה ובהגנה עליה. עכשיו, כשהיא חוזרת לעצמה, הוא וחבריו טרחו להזמין אותי לשבות עימם.

זה ממש לא נכון מה שאומרים, אמרתי להם, שמטולה רחוקה. מטולה ממש לא רחוקה, אם אתם גרים באיילת השחר או בדפנה. עניין של חצי שעה. אם אתם גרים בכל מקום אחר מדרום לראש פינה - מטולה מאוד רחוקה. הצפנתי אליה בסוף השבוע האחרון, אל מטולה המשתקמת המלקקת את פצעיה בחן גלילי, ושרדתי כדי לספר את סיפורה של מושבה, שהוא, באופן מוחלט וטוטאלי, סיפורה של ארץ. מתברר גם שזהו החלק הטוב של הסיפור.

כמו רבים אחרים, חשבתי שאני מגיע לעיי חורבות - אבל המושבה חיה ומשתקמת, תושביה חוזרים אליה, בתיה שנפגעו משוקמים, ורחובה הראשי ממשיך את פרויקט השחזור שלו, שעתיד להיות אחד מהמקומות היפים בארץ במלאת 130 שנה להיווסדה. אט־אט הם חוזרים לבתיהם ולמשקיהם. חלקם כבר בבית ובמטע. חלקם מדלגים בין ביתם שבמטולה לבין בית גלותם הממוקם איפשהו. אלה באים רק לשבתות, ואלה ממתינים לתחילת שנת הלימודים. הרחובות לא שוקקים - אבל בואו. מטולה. גם לפני שהוקם ארגון חיזבאללה הם לא ממש שקקו.

בקיצור, מטולה קיימת. המקום שבעונת המלחמה היה בונקר קטן של כיתת כוננות ותו לא - חי וקיים. תפוחיו ונקטרינותיו מאדימים, ותושביו הרגועים מהלכים מעדנות ברחובותיו המעוצבים. לא כולם אופטימיים, צריך לומר. חלקם נואשו כבר מהפוגות ומהבטחות. לחלקם קרה דבר נורא עוד יותר: הם התרגלו לשגרת מגננה ואזעקה, וגם לקצת פחד סמוי שהפך לחלק מהחבילה.

אני צועד ברחוב עם חברי ישראל ועם יוסי לויט, גיבור מקומי, איש אדמה וטעם טוב, דור רביעי במטולה, שכל שיחה איתו היא פרק בספר טוב של מאיר שלו על ההתיישבות. כולל הכל: הדמויות, האדמה, הרכילויות והבגידות, הדבר היה ככה, והעץ הזקן של רבינוביץ'.

יוסי היה רבש"ץ המושבה לאורך רוב ימות המלחמה. ביחד עם חבריו הוא נתן את נפשו על הגנתה, ואף המשיך לטפח את גידוליו ואת מטעיו. באמצע הסיור, ממש במרכז הרחוב הראשי, כולם עוצרים ומסמנים לי את המקום. פה היה מסך שחור. זו לא מטאפורה - בימי המלחמה היה פרוס כאן פיזית מסך צילייה שחור, שתפקידו היה להסתיר את מה שמאחוריו מעיני האויב הצופה, מבעד לכוונות. כל מה ומי שעברו את המסך הסתכנו בירי מדויק ובפגיעה.

חייבים להיות שם כדי להבין את הטווח. מדובר במרחק שלא דורש שימוש במשקפת, כמעט עיניים מול עיניים. אחדים מבני המקום נפגעו בצורה הזו. שאר המגינים פעלו בחירוף נפש בין פגזים ופצצות, הצליחו להציל את שניתן ולהגן על כל הבתים והמטעים.

בזמן הזה, צה"ל פעל בדיוק ובנחישות שאין דומים להם. מציאות מטורפת ובלתי נתפסת, של אויב מר שמתחמש מול העיניים וממתין לשעת הכושר, השתנתה טוטאלית בתוך כמה חודשים. הגבעות הלבנוניות המקיפות את מטולה, העומדת כחיץ בינן לבין תל אביב, חרבות לחלוטין. הכל ריק ושומם. שרידי בתי מידות ומבנים מרשימים הם עדות למה שהיה שם. כמויות האמל"ח שהוצאו משם, והשקט המוחלט ששורר מאז, נותרו עדות למה שהיה יכול להיות כאן, אם רק האויבים מצפון היו מחליטים לחבור לחבריהם מדרום ולהיכנס בהמוניהם למטולה - ומבעדה מי יודע לאן. המשפט השגור בפי התושבים הוא: "אם... כך וכך וכך - אז לא היינו יושבים פה היום".

זה היה ככה קרוב. כדי להיות בתוך מטולה, על הטויוטות מצפון היה פשוט ללחוץ על הגז. אפילו לא לחתוך גדר או לעבור מכשול. וזה התרחק כעת פלאים. יחידה מובחרת תופסת את הקו ויושבת בעומק השטח הלבנוני. והכל נקי ומפוקח מסביב. ובפעם הראשונה זה כל כך הרבה שנים, יש באוויר התחלה של "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".

בתלמוד מתואר באופן מופלא המתח הזה שבין שתי הממלכות, ולמעשה בין שתי התרבויות: "קֵסָרִי וִירוּשָׁלַיִם, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: חָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן - אַל תַּאֲמֵן. יָשְׁבוּ שְׁתֵּיהֶן - אַל תַּאֲמֵן. חָרְבָה קֵסָרִי וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַיִם, חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וְיָשְׁבָה קֵסָרִי - תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה'. אִם מְלֵיאָה זוֹ - חֲרֵבָה זוֹ, אִם מְלֵיאָה זוֹ - חֲרֵבָה זוֹ".

הפסוק המקורי שמדבר על המתח הזה, בספר יחזקאל, מדבר במפורש על מטולה ועל כפר כילא, בלשונו "צור וירושלים", שהיא הבסיס למחזה המופלא של מתתיהו שוהם הקרוי בשם זה. הסיפור הוא ההבנה שרק אחת מהן יכולה להיות קיימת. על פסגת מצפה ש"י, שהקים במקום לפני שנים משה ויינשטיין, אביו של עומר ז"ל שנהרג שם בימי המלחמה, ומול הכפרים החרבים שמנגד - מבינים את הקביעה הזו הרבה־הרבה יותר טוב. יש מספיק סיבות להיות בדיכאון, אבל מי שרוצים לקבל פיסת אופטימיות - שישימו פעמיהם אל הצפון. סעו לסוף שבוע במטולה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

מכירים את זה שכשחוזרים מהצפון יש את השיחה של "למה לא נעבור לצפון?" "למה לא נקנה בית בצפון?" זו שיחה שפועמת בעוז לאורך כל הדרכים היפות של הגליל ועמק זבולון, עד לשרון ולגוש דן, בפאתי הרצליה. החלום נגוז בדרך כלל, ובאזור בן שמן אף אחד כבר לא זוכר בכלל איפה היינו בשבת. אז הפעם אני חייב לומר, החלום המשיך ללוות גם הלאה. כמעט עד שער הגיא. אז בית במטולה כנראה לא נקנה בקרוב, אבל הלב, הלב חזר משם שמח ומועצם הרבה יותר.