שבוע הספר שהסתיים עתה מעורר בי רגשות נושנים. היחס שלי אל שבוע הספר הוא כמו היחס שלי ל"בין הזמנים", חופשתם של תלמידי הישיבות: אני לא צריך להשתתף באירוע כדי לחגוג אותו ולהרגיש שהוא חג שלי. כבר 30 שנה שאני לא לומד בישיבה, ועדיין, כשמפציעים סוף תמוז וסוף אדר, אני מתמלא עונג נעים של אס"ק או, יותר נכון, אס"ז, ונערך לחופשה הקרובה.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
גם שבוע הספר וחודש הקריאה הם כאלה עבורי, בגלל אהבת העניין ושמחת חג הספר, ולזכר הימים שבהם הייתי חותם בעצמי על כותרים מהצד הפנימי של דוכנים מוארים, וקלסתרי עמוק־המבע היה מתנוסס בחלקה העליון של מסגרת הדוכן.
אזעקה בשבוע הספר בת"א // צילום: גדעון מרקוביץ'
בעקבות הביטול והדחייה, משתלבים השנה סופו ושיאו של השבוע הזה עם המועד שבו אנשים יוצאים לחופשה. זמן טוב להיזכר בחופשה ההיא שלי, שבסך הכל התרחשה לפני שנתיים, אבל חודש אחד בלבד לפני האסון והמלחמה, ועל כן כמעט שכחתי ממנה לחלוטין. זה היה טיול רגיל ויפה. נהנתני מהסוג הבסיסי וללא עומקים כלשהם, אבל היה לו סיום ספרותי, ועליו רציתי לספר ולתהות כמה תהיות.
ספרים גנובים ימתקו
בספטמבר של 2023 נסענו, אשתי ואני, לטיול קצר בדרום צרפת. סבבנו על פני כל רצועת הריביירה ורוב הזמן לא נרשמו שיאי חוויה אדירים, ועל כך כבר סופר ויסופר. היום האחרון בטיול סיפק לי חוויית ריגוש שלא ציפיתי לה, ודאי שלא בעוצמה שכזו.
נסענו למרסיי, שם היה עלינו להיפרד מהמכונית ולחזור בטיסה לארץ. תכננו כך שיהיה לנו יום שלם לביקור בעיר הזאת, שלא ייחסתי לה הרבה חשיבות, זולת פרט אחד שעניין אותי בה: מרסיי היא עירו של גיבור הספרות החביב עלי מאוד, מאז נחשפתי אליו בימי נעוריי המוקדמים - הרוזן ממונטה כריסטו, גיבור יצירת המופת של אלכסנדר דיומא האב. אף שכבר פגשתי מאז הרבה גיבורים נוספים בספרות ובקולנוע, הוא היה ונותר גיבורי האולטימטיבי. אני בטוח שיהיו רבים אחרים שיסכימו איתי.
עלילת הנקמה הנוראה שטווה דיומא, ובמרכזה הרוזן, היא כה עזה ולופתת עד שאין חוויה סיפורית שתדמה לה. לאורך השנים נחקר הסיפור הזה, ויש שראו בו גם ביקורת כלפי מוסד הנקמה ורגש הנקמה. כך או כך - הוא מאוד־מאוד חזק, ואני לא מפסיק לאהוב אותו, וגם לחזור אליו, כבר עשרות שנים, מאז ששאלתי אותו לראשונה משכנתנו שושי, וכשאר אחיו הגנובים הוא לא הוחזר אליה מעולם (עניין שמתקזז עם עשרות הספרים שנגנבו ממני לאורך השנים. ספרים, כך מקובל, הם רכוש קהילתי משותף, וללא פרצלציה. כל עוד כולם גונבים מכולם, זה איכשהו מתקזז ומתאזן).
במופעו העיקרי בספר חי הרוזן בפריז ונע בין ביתו שבשאנז אליזה לבין ארמונות והיכלות בעיר, אבל מולדת הסיפור היא מרסיי, שעל הים בה נולד אדמונד דנטס, ובה התאהב במרסדס אהובתו מן הקטלאנים, בה הצטיין והתקדם בקריירת המלח שלו, וממנה יצא להפלגה הגדולה ואליה חזר כדי ליפול אל בור הסבל הנורא, שאליו השליכו אותו שונאיו ומקנאיו.
ואל מרסיי הזו הגעתי בחדוות סקרנות. לא שציפיתי למשהו, אבל נעים לבקר במקום שבו כבר היית קודם לכן. התחושה היא שהולכים על קרקע בטוחה: הנה הים והנה אוניות עוגנות בו, ושם הרחק משהו שנראה כמו כפר דייגים ישן, בטח זה מושב הקטלאנים, ועל שפת המים בניינים ורחובות ועיר תחתית צפופה, אבל נקל להביט בה ולדמיין אותה בלי רבי־הקומות והמכוניות. וזה היה נעים ונחמד, והוכח כבחירה טובה שקצת פיצתה אותי על האכזבה הלא מעטה שהנחילו לי ניס וקאן המחוספסות והמעט סליזיות.
ירדנו אל המזח, והנה מציעים לנו שיט קצר בסירה, והיעד הוא, לא פחות ולא יותר, שאטו ד'איף! מצודת איף! כל מי שקרא פעם את הרוזן ממונטה כריסטו וקורא עכשיו את השם הזה, חולף בו רעד. מצודת איף היא בית הכלא האכזרי שבו שהה אדמונד 14 שנים בסבל בל יתואר, ובו הכיר את הכומר שהעניק לו את הפתח לחירות ולנקמה שתבוא.
מצודת איף? איף אונלי
והסיפור שלי הוא, שעל הסירה הקטנה שנשאה אותי אל מצודת איף, הגיעה חוויית שחזור הזיכרון שלי לשיאים שלא האמנתי עד כמה עזים הם יכולים להיות. עמדנו בלב ים על סירה, כמה אנשים, מול קירות האבן העבים של המצודה, וכולם מצלמים וצוחקים, ואני, תסלחו לי, מלא בדמעות ומרוכז כל־כולי בסבלו הנורא של אדמונד האהוב, שאני כמעט יכול לשמוע את זעקותיו כשהוא מוכה בתאו הקר על ידי המפקד האכזר ביום השנה לבואו אל הכלא.
אפשר להפוך את זה לענף תיירות חדש: המפגש עם חייהם וסביבתם של גיבורים דמיוניים והניסיון להחיות אותם דרך המפגש הפיזי הזה. אם לשפוט לפי הדמעות שלי על הסירה במרסיי, זה יכול להיות מופלא
מכיוון שהדרך האולטימטיבית שלי להתחבר עמוקות לרגש או לכאב קשורה גם באמונה, שמתי לב שאני כמעט מתפלל לשלומו ולזכרו של איש אומלל, שלא היה ולא נברא, אבל בקרבי הוא כל כך חי וכל כך קיים עד שכל־כולי אחוז בסבלו ובמציאותו. א־ל מלא רחמים המצא מנוחה נכונה לנפש רוח ונשמה של אדמונד בן אלכסנדר דיומא, הוא הרוזן ממונטה כריסטו, תהי נפשו הדמיונית צרורה בצרור החיים הנצחיים.
יואו. איזה כוח עוצמתי יש לדמיון. כמה דברים קורים בו. המעניין הוא המפגש בין מה שקורה במרחב הדמיוני לבין המציאות. למה הביקור הפיזי במצודה עורר בי אפקט שכזה? הרי הייתי בה כבר 300 פעם בערך במרחבי הדמיון. הרי אני יודע שהיא מתקיימת רק במרחב הדמיוני. במציאות, יש בה אבק חנות מזכרות. לא אדמונד ולא דנטס.
פעם סיפר לי חברי הרב רם ראב"ד, שהיה רב צבאי ובאחד מתפקידיו נפגש עם מפקד בסיס וביקש את רשותו למתוח חוטי עירוב מסביב לבסיס כדי להפוך אותו למרחב שמותר לטלטל בו בשבת. זאת פרוצדורה הלכתית מוכרת, שהופכת את רשות הרבים לרשות היחיד. "ומה אתם צריכים?", שאל המפקד. ורמי הסביר לו שמעמידים עמודים ומותחים ביניהם חוטים, וכך ניתן לדמיין כאילו יש שם קיר או חומה. ועל כך ענה לו המפקד: "אז תדמיינו שיש שם חוטים. עזוב אותי".
אז כנראה דמיון צריך קצת אחיזה במציאות כדי שיהיה לו "על מה לחול", כמו שאומרים בישיבה. המפגשים האלה הם היופי בטהרתו. אני מהלך בירושלים ומפעם לפעם מדמה לראות ברחובותיה את תהילה של עגנון הולכת שפופה. כל יער בפולין מפגיש אותי עם הילדות של אהרן אפלפלד האהוב עלי, ועל גדות כל פלג במזרח אירופה אני מדמה לראות אותו נופש עם הוריו וכמעט שומע את השיחות ביניהם.
אפשר להפוך את זה לענף תיירות בפני עצמו: המפגש עם חייהם וסביבתם של גיבורים דמיוניים והניסיון להחיות אותם דרך המפגש הפיזי הזה. אם לשפוט לפי הדמעות שלי על הסירה במרסיי, זה יכול להיות מופלא.
ושהרה חברתי הסופרת אומרת: לא עם אדמונד הצעיר התרגשת להיפגש, אלא עם קובי הצעיר שקרא עליו. איתו התרגשת להיפגש. יכול להיות שהיא צודקת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו