יש מטבעות לשון שהם רק קצהו של סיפור. כבר שני עשורים בערך שאני מוצא את עצמי נוקט מטבע לשון בשפה הערבית. לפעמים אני אומר אותו אפילו במבטא כבד. זוכרים שפעם היה ז'אנר כזה בהומור הישראלי, שאריות מדור הפלמ"ח, להשמיע מכתמי חוכמה ערביים? דור שלם היה מתחכם ומשמיע ביטויים במבטא מתגלגל של אבו זאקי, למי שזוכר. היום זה כבר עבר מן העולם, אבל זכר לזה עוד נותר לי, ובעקבותיי גם למשפחתי, בסיטואציה אחת ויחידה: כשיש צורך להביע איזו השלמה אמונית, להצדיק את הדין, עוברים פתאום מעברית ויידיש לערבית ואומרים: "כולו מן אללה" (הכל מא-לוהים).
המנהג הזה לא בא לי מאבותיי ולא מבית המדרש, והוא גם צעיר בפי. בסך הכל 20 שנה עברו מאז הסיפור שסיפר לי חברי כבוד השופט יאיר חסדיאל כשחזר משירות מילואים כתותחן בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה. יאיר הוא מספר מופלא, וטוב שהסיפור החזק הזה פגש דווקא אותו, וכך זכיתי לקבל אותו מפיו ואף לפרסם אותו בעבר.
המטח לבאר שבע // צילום: שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים
הוא שב ופקד את כל יישותי השבוע, כל אימת שרעמו הטילים ורצנו למקלטים ולממ"דים, ועוד יותר מכך, בבוקר התעתועים ההוא של יום שלישי, שבו בחר האויב המרושע והמובס לרוקן את אשפת חיציו שעתיים לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, וגם שלוש שעות לאחריה.
לכל טיל יש כתובת
ביולי 2006, ממש באמצע התמוז, יצאה ישראל למה שכונה לימים מלחמת לבנון השנייה (לאחרונה גיליתי, אגב, שבלבנון היא מכונה "חרב תמוז"). מלחמה עזה ומתסכלת שגבתה מחירים רבים ושלמעשה, במידה רבה, רק השנה היא הושלמה. במשך 34 ימים ברצף פעלו כוחותינו נגד כוחות חיזבאללה בדרום לבנון. בין שאר הכוחות הוצב שם גם חברי יאיר, במסגרת סוללת התותחנים שבה שירת במילואים, וזה מה שהוא סיפר לנו כשחזר:
בשבוע הראשון ללחימה הגיעו החיילים ונפרשו על הגבול, על פני שדה רחב ידיים ושומם. הכל, לכל אורך העין, היה ריק ושומם, והשמיים הלוהטים נשאו עימם אימה ודאגה מפני מה שצפוי בהמשך.
היום ירד ובא הלילה, וכשזרחה השמש ביום שלמחרת כוסה לפתע השדה הנטוש בהמון כבשים שלשווא חיפשו פיסת ירק במרחב הצהבהב. בלב העדר ניצב, כמו דמות מקראית קדומה, עבד הרועה, ערבי ישיש, מקלו בידו, שקיבל בנימוס שקט ובנענועי ראש ומלמולים כאילו לעצמו את האורחים הלא קרואים - הם וכלי נשקם.
הלוחמים עוד לא היו עסוקים בשלב ההוא, וקשרו עימו שיחה. הוא חי כאן, לדבריו, בכפר הסמוך, המבודד, מאז שנולד. מגיל 8 הוא רועה את צאנו בשדה. ולא. הוא לא מפחד מקטיושות ולא מפחד למות. למה? כאן בא משפט המחץ שעתיד לחזור על עצמו אינספור פעמים בימים הקרובים, ושיהפוך בהמשך גם לכזה שאאמץ אני בעצמי: "כולו מן אללה", אמר עבד. "הכל מא-לוהים. לכל קטיושה יש כתובת. אם היא צריכה לתפוס אותי, היא תתפוס אותי בכל מקום".
בתוך זמן קצר הפך האזור לשדה קרב ארטילרי. כשהחלו רעמי הפיצוצים, בתוך סבך האובך והאבק, עמדה אמונתו התמה של עבד ועדרו בפני מבחן ראשון. הוא עמד בו בכבוד. מסביב נהם סער איום של ירי ארטילרי בשני הכיוונים, חיילי הפלוגה נכנסו לשגרה איומה של ריצה ותפיסת מחסה בכל פעם שהמוות שרק מעליהם, והדבר האחרון שהם צעקו, בכל פעם שהם רצו אל מעבר לקומנדקר, אוזניהם מכוסות בכפותיהם ושברי תמונות של המשפחה חולפות בראשם, היה תמיד: "עבד, תתכופף!"
אבל עבד, מאמין שכמוהו, לא הכיר בסמכותו של הפגז ולא בעליונותה של הקטיושה. הוא נותר איתן על עומדו, ובכל פעם שהאבק שקע והרעש שכך, הוא הביט בסובבים ברבע חיוך חכם ומדברי וחזר שוב על המנטרה: "כולו מן אללה". לכל קטיושה יש כתובת.
כבשים קטנות אמונה
הכבשים של עבד, לעומת זאת, האמינו קצת פחות בהשגחה עליונה. העדר החל, טיפין טיפין, להתדלל. כל מטח כזה עשה שמות בעדרו של עבד. הרעמים וההדף גרמו לכבשים נזקים חמורים, והן צנחו מתים ומתות מדי יום כמעט. הוא היה מגיע לשדה יום יום, פניו עגומות, כתפיו שחוחות, עדרו מדולל, וממשיך להנהיג את מעט כבשיו אל איי הירק המאובקים שעוד נותרו בשוליים. לאט לאט, ובכאב גדול, הוא החל להבין שמלחמה, ככל שתהיה מן אללה, אינה דבר טוב. עם התקדמות הלחימה הוא הגיע פחות ופחות. בשבוע השלישי הוא ביקר בשדה עם כבשיו הנותרים רק פעמיים. אחר כך גם זה לא נשאר. עוד פעם אחת הוא הגיע, ממלמל, כרגיל, את המנטרה "כולו מן אללה" ולכל קטיושה יש כתובת, ואז חדל מלבוא והסתגר בכפרו, מרחק מה מסוללת התותחים.
יאיר וחבריו המשיכו בשגרת הלחימה. טיווח, ירי, תפיסת מחסה, ירי. מבלי דעת, הפכו עבד ונבואות התום שלו למוטו מרכזי בהתנהלות הגיהנומית הזו שנכפתה עליהם. עבד תפקד כמין נביא ומורה, ודבריו והתנהלותו הפכו לסוג של נבואה או חוכמת קדומים פלאית. המאמינים התחזקו באמונתם, והפחות מאמינים נלכדו אף הם במנטרה, שהפכה לסיסמה, שהפכה למנוע מרגיע.
אין אתאיסטים בשוחות וכו'. וגם אם יש, אתה יכול להיות ריאליסט וציניקן ורציונליסט, אבל כשרועה ישיש חרוש פנים ומיובל ידיים עומד בלב עדרו הנכחד ושב ואומר שהכל מן אללה, זה פועל עליך פעולה מאגית ואתה מתחיל להאמין שהכל מן אללה. את שבוע הלחימה האחרון עשתה הפלוגה מבלי שעבד ביקר בסוללה אף לא פעם אחת, אבל כבר לא היה בו צורך. קלעים, רגמים, מטווחים, קשרים, מפקדים ופקודים, כולם תפקדו היטב בצל הידיעה הברורה שהכל מן אללה ולכל קטיושה יש כתובת.
עבד הזקן, שזה שבוע היה ספון בביתו ואיש לא ראה אותו, יצא בדיוק לחצרו והקטיושה פגעה ממש בו. הוא היה ההרוג האחרון של מלחמת לבנון השנייה
ב-14 באוגוסט 2006, כ' באב, ב-7:00 בבוקר נכנסה לתוקפה הפסקת אש, עליה הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם. זה קרה אחרי יומיים של קרבות קשים ומרובי אבדות. רוב היחידות החלו בקיפול ובהתארגנות חפוזה לשיבה. באותו בוקר, ממש בסמוך לשעת תחילת הפסקת האש, נורתה מלבנון, על פי מיטב המסורת המרושעת, הקטיושה האחרונה של חיזבאללה לשטח ישראל. היא פספסה מעט ונפלה במרחק מה מסוללת התותחים של יאיר. עבד הזקן, שזה שבוע היה ספון בביתו ואיש לא ראה אותו, יצא בדיוק אז לחצרו והקטיושה פגעה ממש בו. הוא נהרג במקום. עבד היה ההרוג האחרון של מלחמת לבנון השנייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו