הצוותים בזירת האסון בבת ים בראיון ל"שישבת" // צילום: יהושע יוסף
ישן נושק לחדש. בניינים נישאים ומודרניים לצד שיכונים נמוכים ועייפים. שכונה טיפוסית בבת ים. "מיני־פנטהוז אחרונים למכירה", מכריז השלט בחזית אחד הבניינים הטריים. כמה עשרות מטרים ממנו אין בנייה, רק הרס לכל מלוא העין. הרס בלתי נתפס, בזירה הקשה, הגדולה והקטלנית ביותר השבוע.
בניינים נעדרי חלונות, בטון חשוף ומעוקם, מכוניות מעוכות, דגל קרוע, חלקי ריהוט מרוסקים, מסמכים פרטים פזורים על ערימות של שפוכת אדירה. מפתחות של מכונית שאין לדעת אם היא או בעליה עוד קיימים, זרוקים בכניסה לבניין שחרב.
זה לצד זה עומדים שרידי שני הבניינים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר. האחד, זה שאין בו ממ"דים, ספג את הפגיעה הישירה של הטיל האיראני. השני, במרחק שבעה מטרים, ספג את ההדף העז. בבניין הראשון היו שמונה אנשים, ביניהם שלושה ילדים, שלא הספיקו לצאת לחדר המדרגות או לרדת למקלט, ונהרגו. אישה אחת עודנה נעדרת. בבניין השני כולם נכנסו לממ"דים ויצאו בשלום בלי פגע.
ביום שני בבוקר, רס"ן ח', 43, סמג"ד גדוד מילואים בחטיבת החילוץ בפיקוד העורף, מפקד על הזירה ועל החיפושים הנמשכים אחר הנעדרת. "הגענו לכאן בלילה שבין ראשון לשני, לפנות בוקר", הוא משחזר. "אני לא אשכח בחיים את ההלם שלי מהכמות האדירה של כוחות החילוץ שהיו שם. כ־500 חיילים ועוד כ־500 אנשי משטרה, כיבוי אש, מד"א, איחוד הצלה וזק"א. בהתחלה היה בלגן, אבל מהר מאוד מפקד החטיבה והנפה, מיקי דויד, ניהל את האירוע, ואחרי שעשו סדר - בודדו את הזירה, וכל אחד התרכז במשימה שלו.
"מכבי האש טיפלו בשריפה שהיה מאוד קשה לכבות, כי היתה פגיעה בצובר הגז הראשי. אבל הם הצליחו להשיג שליטה על האש, וכך הצלחנו לעבוד למרות האש. יחד עם יחידת החילוץ וההצלה הארצית עברנו דירה־דירה, חדר־חדר, כדי לסרוק ולחלץ אנשים.
"היו לכודים בממ"דים כי המשקופים התעקמו, אז פרצנו דלתות. אספנו מהדירות תעודת זהות, טלפונים ודרכונים כדי לבנות את רשימת העוגן - הרשימה של האנשים שהיו בזירה וצריך לחפש אותם באתר, או בשישה בתי חולים שפינו אליהם פצועים".
ר', לוחם מחלץ: "תוך כדי היו אזעקות, ואנשים נכנסו למקלטים ולממ"דים של המבנים ההרוסים. זה מטורף לראות מראות כאלה בעורף, אבל החיים נמשכים. בקצה הרחוב יש מחסום, אבל אחריו העסקים שלנו נמשכים כרגיל"
בליווי רס"ן ר' אנחנו נכנסים לשני הבניינים הפגועים. בקומה הראשונה של הבניין שספג את ההדף לא נותר כמעט דבר שלם. מזרן חשוף, ארון שבור, חלונות מנופצים, מקרר פעור, רסק של קירות מעוכים מעורב עם בגדים וציוד אישי. על כל אלה הניחו דלתות במעין שביל, כדי שניתן יהיה להגיע לממ"ד. בתוך הממ"ד הקטן, התמונות נותרו ישרות על הקיר, אין סדק בקירות, הכל נותר שלם. פלא.
"מרחב מוגן זה דבר שמציל חיים", אומר ח'. "בבניין השני לא היו ממ"דים, ואנחנו רואים את התוצאות, אבל גם שם, ליבת הבניין, כלומר חדר המדרגות, נותר שלם והאנשים שהספיקו להגיע לשם איתנו היום. חלקם פצועים, אבל חיים".
צרחות ובכי
אנחנו נכנסים לחדר המדרגות של הבניין שספג פגיעה ישירה. חלק מהמדרגות סדוקות, כמה מהן שבורות, אבל מהנדס קבע שאין סכנה, ואנחנו מטפסים 12 קומות, חולפים על פני בתים שבהם הזמן עצר מלכת. כוס הקפה על השולחן, עגלת ילדים מקופלת, עציץ ירוק שנותר שלם וממשיך לצמוח בתוך הגיהינום. ממעוף הציפור, גם גג הבניין ההרוס נראה רע מאוד. רדיוס הפגיעה אדיר וכולל לפחות 20 מבנים שיהיה צריך לבנות מחדש.
ח' שירת כלוחם בגבעתי ועבר לפיקוד העורף בשנים האחרונות. באזרחי הוא עובד כסמנכ"ל תפעול. כיום הוא גר ברחובות, ויחד עם בת זוגו הוא מגדל שתי בנות. רגע קשה במיוחד עבר עליו בתחילת האירוע. "הוצאנו בשילוב עם יחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית, י"א) שני ילדים. יש לי שתי ילדות קטנות בבית, אחת נולדה לא מזמן ואחת בת חמש.
"אתה רואה צעצועים שמזכירים לך את הבית. בהתחלה גם היו צרחות ובכי. שני הילדים שהוצאנו, לצערי, לא איתנו. זה לא אירוע קל. אבל אחרי שמדברים על זה, מבינים שזו המשימה שלנו, להציל חיים ולאתר נעדרים".
חמישה בני משפחה אחת מאוקראינה, ביניהם שלושה ילדים, מצאו כאן את מותם הטרגי. הם נדדו הנה מארץ מוכת מלחמה, המותקפת בכטב"מים איראניים, ונרצחו בארץ מוכת מלחמה אחרת, באמצעות טיל איראני. גורל מצמרר ואכזר.
גדודי המילואים של חטיבת החילוץ גויסו מייד ב־7 באוקטובר. "תפסנו אז קווים שונים, ועכשיו נקראנו והתייצבנו שוב. היתה בגדוד התייצבות של 90 אחוזים. מי שלא הגיע זה מי שתקוע בחו"ל ועכשיו עושה כל מאמץ כדי להגיע. התאמנו לאירוע הרס כזה במשך 20 שנה. האמת היא שחשבנו שהוא יהיה הרבה יותר מסיבי, שנטפל במאות זירות כמו הזירה הזו, ואנחנו שמחים שבינתיים זה לא קורה - אבל אנחנו ערוכים גם לזה".
ובכל זאת, "מעולם לא ראינו הרס כזה בישראל", אומר ר', 29, מילואימניק, לוחם ומחלץ בגדוד 233, שעוצר לרגע ממלאכת החיפוש אחר הנעדרת שאותה כבר מחפשים שלושה ימים. "בלילה שבין מוצ"ש לראשון היינו בבסיס שלנו במרכז הארץ. לפנות בוקר חברנו לכוחות של יחידת החילוץ וההצלה הארצית, שהגיעו לפנינו והתחילו כבר לעבוד. כשנכנסנו לאתר, הזירה הפנימית נראתה ממש כמו צילום מעזה. זה נראה מאוד דומה לאתרי הרס שהתאמנו עליהם, אבל הפעם הכל נראה הרבה יותר מציאותי. האנשים הלכודים, הבלגן, הריחות. זו פעם ראשונה שלי בזירה אמיתית".
ר', במקור מיוקנעם וכיום תושב תל אביב, הוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים ועובד בשיווק דיגיטלי. במילואים הוא מש"ק אוכלוסייה פלוגתית וחלק מחפ"ק המ"פ. "התפקיד שלי הוא לייצר תמונת מצב על האוכלוסייה שהיתה בזירת האירוע ברגע הפגיעה, ולתת לפלוגה שלי כמה שיותר מידע על מי שאנחנו מחפשים.
ר', לוחם מחלץ: "תוך כדי היו אזעקות, ואנשים נכנסו למקלטים ולממ"דים של המבנים ההרוסים. זה מטורף לראות מראות כאלה בעורף, אבל החיים נמשכים. בקצה הרחוב יש מחסום, אבל אחריו העסקים שלנו נמשכים כרגיל"
"כשהיינו בדרך לפה היו 30 נעדרים, ועד שהגענו הרשימה הצטמצמה לשבעה נעדרים. מהר מאוד הרשימה נסגרה לשלושת הנעדרים האחרונים שנותרו, שעליהם היתה עיקר העבודה באתר. התחלתי לחפש בעצמי אחרי כשעתיים, תוך הכוונת הכוחות, בהתאם למידע שנאסף. ידענו באילו דירות הם גרו, מה הם לבשו, ובהמשך הבנו איך הבניין נפל".
לקראת שלוש בלילה שבין ראשון לשני, איתרו הכוחות ממצא משמעותי. "היה די ברור שיש כאן משהו. באותו רגע התחלנו לחשוף עם הידיים, עד שמצאנו שני לכודים. זה רגע שהיתה בו מצד אחד שמחה, או אולי מדויק יותר לומר, הקלה, כי המטרה שלנו היתה למצוא אותם ועבדנו על זה כמעט 24 שעות ברצף.
"מצד שני, זה לא היה קל. בני המשפחות של הנעדרים עמדו פה ממש מעבר לכביש, היו נסערים וכל שנייה בדקו מה קורה והציעו לבוא לעזור. ניסינו להסתיר מהם כמה שיותר את רגע המציאה, אבל היתה התרחשות, והם הבינו שמשהו קורה.
"לצד ההקלה, זה היה רגע של יראת כבוד. כשנמצאו הגופות, כולם נעמדו יחד בשקט וביראת כבוד, והעבודה נמשכה בשקט מוחלט. זה היה רגע עוצמתי לכולם. המשכנו בחישוף במטרה להוציא אותם בצורה הכי ראויה שניתן. מאז אנחנו ממשיכים לחפש את הנעדרת האחרונה".
חיילי הפלוגה של ר' עבדו ברצף משעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון עד 8 בבוקר של יום שני, אז הגיעו מחלצים אחרים כדי לאפשר להם מנוחה. הפלוגה חזרה שוב לזירה ביום שלישי בבוקר. "זו פלוגה של תותחים ומקצוענים, מאנשי הסגל ועד אחרון החיילים. אף אחד לא עצר, כולם עבדו באטרף וממשיכים לעבוד כך גם עכשיו".
החיבור בין מראות מלחמה אפוקליפטיים לשגרת החיים הוא בלתי נתפס. סמוך לזירת האסון, בני אדם ממשיכים בחייהם. בפתח מאפיית "לחם הודי'ה" יושבים כמה גברים מבוגרים על כוס קפה ועוגה, ומחליפים דעות במה שנראה כמו הקבינט השכונתי. בתוך המאפייה שפע של טעמים, צבעים וריחות מעוררי תיאבון. הערבוב בין ריח המוות לריח החיים יוצר רגעים בלתי אפשריים.
סרן נ', מחלצת: "כשנכנסתי, ראיתי אישה מבוגרת מדממת. היא נפגעה קשה מההדף. הכל היה הרס ואבק סביבה. ניגשתי אליה ונתתי לה יד. היא דוברת רוסית, אז הבאתי מישהי שדוברת את השפה, והיא הצליחה להרגיע אותה"
"מה שמנחה את החיפוש שלנו כרגע זה הריח", מסביר ר' בקור רוח. "אנחנו הולכים בעקבות הריח. באזורים שבהם יש ריח חזק יותר אנחנו חופרים. זה ריח שלמדנו לזהות. באחד הבקרים, פתאום אחד האזרחים ניגש אלינו והביא לנו מגש של בורקס טרי וריחני. הריח הטוב של הבורקס התערבב עם הריחות הקשים שאנחנו מחפשים".
העורף הישראלי הפך לחזית. איזו תחושה זה מעורר בך?
"תחושה הזויה. זו פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בזה, שזירת מלחמה היא בלב העיר. תוך כדי העבודה שלנו בשטח היו אזעקות, ואנשים נכנסו למקלטים ולממ"דים של המבנים ההרוסים. זה מטורף לראות מראות כאלה בעורף הישראלי, אבל עדיין, החיים נמשכים. בקצה הרחוב יש מחסום, אבל אחריו, ומסביב, העסקים נמשכים כרגיל. בעיניי זה מעולה. אני חושב שכולנו צריכים להמשיך בשלנו. זה ניצחון לא פחות גדול מהניצחון הצבאי. אנחנו פוגשים עורף חזק, וזה נותן לנו כוח".
"הממ"ד נשאר שלם"
זירת נפילה נוספת בלילה שבין מוצ"ש לראשון היתה ברחובות, שבה חולצו כמה פצועים. בין הכוחות הראשונים שהגיעו לזירה היתה סרן נ', 25, מ"פ שנייה בפלוגת מצדה בגדוד הסדיר של חטיבת החילוץ. "מייד כשהגענו לזירה קיבלנו דיווח על לכודים בתוך בניין בן 4 קומות שנפגע", היא מספרת. "ארגנתי כוח קטן עם מהנדס שאישר לנו כניסה לבניין יחד עם כוחות חוליה רפואית.
"כשנכנסתי, ראיתי אישה מבוגרת מדממת. היא נפגעה מההדף בצורה מסיבית. הכל היה הרס ואבק סביבה, וריח של שריפה ועשן. הרגשתי שכל האימונים שעשיתי עד היום הכשירו אותי לרגע הזה - לתת מענה לאזרחים שלנו.
"ניגשתי אליה ודבר ראשון נתתי לה יד. היא היתה דוברת רוסית, אז הבאתי מישהי שדוברת את השפה, והיא הצליחה לאט־לאט להרגיע את האישה. התרכזנו במשימה. כל הרעש מסביב לא היה קיים. הענקנו לה טיפול ראשוני, והבנו ממנה שבעלה בחדר השני, אז התחלנו לחלץ גם אותו. הוא היה בריא ושלם".
האישה היתה בממ"ד?
"לא. אלה אנשים מבוגרים שלא יכולים להספיק להגיע לממ"ד, בטח לא כמה פעמים באותו לילה. אני מכירה את זה מקרוב. יש לי סבתא במצב הזה. זה לא פשוט בכלל. אבל כל מי שיכול, חשוב מאוד שייכנס לממ"ד. זה מציל חיים. ראיתי מקומות שבהם הממ"ד נשאר שלם ונקי, והכל מסביב הרוס".
נ' גדלה באשדוד. אחרי שנת מכינה, התגייסה כלוחמת־מחלצת לחטיבת החילוץ של פיקוד העורף, יצאה לקורס קצינים וחזרה לתפקידי פיקוד. "יש לנו את הכובע של הבט"ש, של תפיסת גזרות מבצעיות באיו"ש, ויש לנו כובע שייחודי רק לנו, שזה החילוץ", היא מסבירה. "בין חמישי לשישי לפנות בוקר קיבלנו פקודה לשנות את המשימה. הגיע לבנימין גדוד מילואים להחליף אותנו, ואנחנו יצאנו לנקודת כינוס במרכז הארץ, וממנה אנחנו מחכים לתת מענה בעורף".
בקומה הראשונה של הבניין לא נותר כמעט דבר שלם. מזרן חשוף, ארון שבור, חלונות מנופצים, מקרר פעור, עליהם הונחו דלתות במעין שביל, כדי שניתן יהיה להגיע לממ"ד. בתוכו, התמונות על הקיר, אין סדק בקירות, הכל שלם. פלא
אחרי החילוץ של בני הזוג הקשישים, כשהגיעו עוד כוחות לשטח, החלה נ' לנהל ולתכלל את הכוחות. "התחלתי לחלק משימות - היכן כל כוח סורק ואיך אנחנו מוודאים שלא השארנו אף אחד מאחור. נכנסנו לכל בית, עברנו דלת־דלת, ובשלב מסוים הכוחות של הגדוד שמעו מישהו צועק מתוך ההריסות, ממש בנקודה שבה היתה הנפילה. הוא קרא לעזרה. אחרי מאמץ עיקש של שלוש שעות וחצי, הצלחנו לחלץ ניצול שואה בן 80. זה היה רגע מדהים. רגע שבו הבנו שעשינו משהו בשביל מישהו.
"להיות שם, בזירה, זה לראות את עם ישראל בתפארתו, נאבק על החיים של כל אדם. זו תחושה מדהימה. את מבינה את הערך של חיי אדם במדינה, ואת המחויבות של כל כוחות הביטחון להציל חיים. לצד כוחות צה"ל, חשוב לציין לחיוב גם את הרשות העירונית, ואת משטרת ישראל, מכבי אש ומד"א על העשייה המדהימה שלהם בשטח.
"עם ישראל צריך לדעת שאם קורה משהו, אנחנו לא משאירים אף אחד לבד. אני גאה ב־160 הלוחמים בפלוגה שלנו שעשו עבודה יוצאת מהכלל, וממשיכים לקפוץ לילה אחרי לילה לכל זירה".
זו לא הזירה הראשונה שבה מחלצת נ'. היא היתה לא רק באיו"ש, אלא גם בלבנון ובעזה. "לקחנו שם חלק בפעילות חילוץ משמעותית, אבל ברוב הפעמים, לצערי, זה היה חילוץ גופות של לוחמים".
מה ההבדל בין חילוץ בעזה לחילוץ ברחובות?
"משימה זו משימה. אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים, מה שמדינת ישראל צריכה שנעשה. זו המנטרה שלנו. בכל מקום שצריך אותנו - שם נהיה. בתום כל משימה, כל אחד ידון עם עצמו אם יש תהליכי המשך שהוא צריך לעשות בבירור נפשי כזה או אחר, אבל את המשימה צריך לבצע - וזה מאוד ברור לכולם".
