המוסלמי החביב שהתבלבל בתפילין לימד אותי לקח עמוק
סיפור נאה על זוג תפילין שעבר מסע עד שהגיע לידיים מפתיעות במיוחד יכול ללמד את כולנו שיעור בדו-קיום • הוא גם יכול ללמד על כך שלא תמיד חייבים להזדרז ולהגדיל ראש - כי לפעמים זה נגמר פחות טוב
Your browser doesn’t support HTML5 audio
הכלל הראשון בסיפור טובהוא שהפואנטה תצדיק את הדרך, גם אם היא ארוכה. נדמה לי שהסיפור הבא ששמעתי לאחרונה הוא ממש כזה.
הוא מתחיל בחברי וקרוב משפחתי עו"ד מוטי ציבין, שמי שעוקב אחרי החדשות סביר להניח שנתקל בו ובשמו. מוטי הוא עורך דין שעיסוקו העיקרי בשנים האחרונות הוא ייצוג וטיפול בישראלים שכלואים בחו"ל בעקבות עבירות קלות וחמורות. לעתים המלאכה הזו היא דאגה לצדק ולענישה מידתית, לפעמים זאת הצלת נפשות ממש.
הוא עושה חיל בנושא. מסתובב בעולם, יוצא ונכנס בבתי מעצר ואולמות משפט בכל מיני חורים, משתדל שתדלנויות וקושר קשרים. מבחינתי, הוא בעיקר צובר סיפורים. אנחנו גיסים כבר קרוב ל-30 שנה, ולכל אורך התקופה הזו הוא מספר והולך, הולך ומספר ללא הרף אין ספור סיפורים, בטבעיות ובפשטות, כשכל אחד מהם הוא חתיכת סדרה בנטפליקס.
הרי יש בהם הכל: עולם רחב, פלילים, מתח, נקודה יהודית - ובדרך כלל גם הפי אנד. יום אחד אשב מולו ואכתוב מפיו ביוגרפיה מסודרת שכולה סיפורים. בינתיים, אשחרר זמנית פיסה אחת שסיפר לאחרונה, והיא חמודה מאוד בעיניי.
הפרק הראשון מתחיל לפני כמה שנים. ציבין הזדמן לאחת מבירות האזור, מדינה ערבית שלא אציין את שמה מכל מיני טעמים, המקיימת קשרים עם ישראל, כדי לפגוש אנשים אחדים במסגרת עיסוקו. זה היה מסע קצר שהחל עם שחר ונועד להסתיים עוד באותו היום, אבל משהו השתבש במערך הפגישות המתוכננות והתברר שהוא צריך להתעכב ולהשתהות במקום לעוד יממה שלמה לפחות.
כאן נוצרה בעיה:האיש שומר מצוות המקפיד על קלה כחמורה, והוא לא נטל איתו את הטליתוהתפילין. איך יישאר יממה שלמה בחו"ל בלי שיניח תפילין? הוא הודיע ללקוח שיש לו בעיה, אבל הלקוח סירב לוותר והחל להפוך את העולם כשהוא משתמש בקשרים מפה ומשם. בסופו של דבר נמצא הפתרון: איש קשר שהכיר מישהו שדיבר עם מישהו שנעזר באיש עסקים מקומי ידידותי, ולאחר מאמץ, שגם הוא סיפור בפני עצמו, אותר ישראלי המתגורר במקום ואותר זוג תפילין. אל המלון הסמוך לקונסוליה הובא זוג התפילין, מוטי השתמש בו למחרת בשמחה ובהתרגשות - ובא לציון גואל.
על כל צרה
איש הקשר שדאג לעניין היה מקומי חביב. מוסלמי מאמין, שהצורך הבהול בחפץ קדוש לצורך קיום מצוות דתית נגע לליבו והוא שמח לעזור. ציבין התיידד איתו, כמובן. נוצר ביניהם גם קשר עסקי, וכעבור זמן מה הוא הגיע לפגוש אותו במשרדו בתל אביב. כאן צריך לספר שציבין הוא חב"דניק נלהב, ובמהלך השיחה והאירוח הוא העלה רעיון מהפכני שרק חב"דניק יכול להעלות: כיוון שרבים הם הישראלים שנקלעים לעיר המדוברת, וסביר להניח שמי מהם יזדקק פעם לזוג תפילין, הוא מציע למסור לידי ידידו זוג תפילין שיהיו למשמרת בידיו, וכשמישהו יצטרך - הוא יפנה אותו אליו. סביר להניח, הוא אמר לו, שלא כל כך מהר יבוא הדבר לידי ניצול, אבל - לך תדע. אם אתה כבר בעניין ורוצה לעזור, הוא אמר לו, אז זוהי הדרך.
האורח, נקרא לו חאלד, התלהב מהעניין, ועל פי הדיווח ממש הריע לשמע הרעיון. הוא נטל ממנו זוג תפילין, שב לארצו וכך הפך להיות לשליח חב"ד המוסלמי הראשון.
הפרק השני מגיע ממשלאחרונה, כעבור כמה שנים. לפני זמן מה נקלע דיפלומט ישראלי לאותה בירה ביום שישי בבוקר, וגם הוא נתקל בבעיה דומה: הוא היה בחור שומר מצוות, ובאמצע היום נודע לו שייאלץ לבלות את השבת במקום ולא יוכל לשוב לביתו בישראל. ומה עם תפילין? כאן נכנסות לסיפור הרשתות החברתיות, ובעיקר קבוצות הווטסאפ. הוא החל לפרסם בכל פינה את הצורך הבהול שלו בתפילין בעיר המדוברת.
מי היה מאמין
בשלב הזה הפכה נטייתו הכפייתית מעט של מוטי גיסי לסיפור סיפורים לנכס גדול. מהר מאוד מישהו ששמע על הצורך נזכר בסיפור של ציבין וקישר אליו את הבחור. ומוטי, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, רעד מהתרגשות. הנה זה קורה! שלח תפיליך על פני המים כי ברוב הימים יימצא מישהו שידרשן. הוא יצר קשר עם הבחור, השאיר בידיו את מספרו של חאלד, ואף הוסיף וציין באוזניו שהוא מחכה כבר כמה שנים לפנייה הזאת. והבחור הודה בחום ובהתלהבות. הלא דבר הוא! מי היה מאמין. תפילין בניכר, במדינה ערבית, מעכשיו לעכשיו.
את הסיפור הזה סיפרתילג', בנו של חברי, שחוגגבר מצווהבעוד שבועיים ואביו נעזר בי לצורך קניית התפילין והתאמתן. את התפילין סיפק הסוחר, את ההדרכה נתן לו רב מידידיי, ולי רק נותר לספק את החיבוק והאווירה מסביב. אז כדי להסביר לו על חוויית היומיומיות של התפילין, סיפרתי לו את הסיפור הזה על כל שלביו. החל מהצורך הראשון, המשך בפתרון שנמצא ועבור אל הצורך השני שנולד פתאום כמה שנים אחרי. וכמובן, על ההתרגשות הגדולה שבעקבות הגילוי. כל זה היה כדי לרגש את הנער, אבלכמתנת בר מצוה אוהבת, נתתי לו את הפרק השלישי והאחרון של הסיפור הזה, והנה הוא לפניכם.
ביום ראשון הסתקרן מוטי לדעת מה קרה בסוף. הוא יצר קשר עם הבחור שנזקק לתפילין ושאל אותו האם בסופו של דבר נוצר הקשר עם חאלד והאם קיבל ממנו את התפילין. הבחור ענה בשפה רפה, ומוטי הבין שמשהו לא התנהל כשורה בכל המבצע. הוא טלפן אל הבחור והחל לחקור אותו מה בדיוק קרה, והבחור סיפר שאכן יצר קשר עם חאלד ושחאלד אכן הגיב בהתלהבות, בדיוק כצפוי, ומיהר להיפגש איתו כדי למסור בידיו.... תפילין של ראש. כלומר רק תפילה אחת מתוך הזוג. את התפילין של יד, הוא לא מסר לו.
וזה אכן היה מוזר מאוד. למה שחאלד, השליח המסור, שכל כך התלהב מהמשימה שהוטלה עליו, יעשה מלאכתו רמייה וימסור רק חלק אחד מן השלם? ומה עם תפילין של יד? לקח עוד יום שלם עד שמוטי הצליח לתפוס את חאלד ולשאול אותו לפשר התעלומה.
וזה אכן היה מוזר מאוד. למה שחאלד, השליח המסור, שכל כך התלהב מהמשימה שהוטלה עליו, יעשה מלאכתו רמייה וימסור רק חלק אחד מן השלם? ומה עם תפילין של יד? לקח עוד יום שלם עד שמוטי הצליח לתפוס את חאלד ולשאול אותו לפשר התעלומה. וחאלד, בשמחה רבה ובהתלהבות גדולה, סיפר לו שלפני שנה הוא שוחח עם חבר שלו, שגר בעיר אחרת באותה מדינה, וסיפר לו על עניין התפילין. הוא מצא בו שותף סוד נאמן למבצע נאה זה, שיש בו גם עניין אמוני וגם מסר של דו קיום, ושני החמודים סיכמו ביניהם על שותפות במצווה: מאחר שיש שניים מהפריט הקדוש הזה, הם יותירו אחד בידי חאלד, ואחד הוא יעביר לידי החבר שבעיר השנייה, שגם אליה מגיעים פה ושם יהודים וישראלים - ואולי מישהו יצטרך גם שם. אין, אין על החב"דניקים.