יש דבר אחד שאנחנו יכולים "ללמוד" מהמחבל מקולורדו. וזה לא מחמיא לנו

לפעמים חייבים ללמודמקולורדו. בשבת האחרונהצעדו שם יהודים ותומכי ישראלבקריאה לשחרור החטופים.מי שתקף אותם בלהביור מאולתרובבקבוקי תבערה, ופצע כ-12 צועדים, היה אדם ממוצא מצרי. שב"ח. תומך חמאס. אפשר להניח שהתוצאות אכזבו אותו. כמי שמאמין בשנאה ובמוות, הוא חווה את הקריאהלשחרור החטופיםכאירוע בלתי נסבל.

לגבי התקרית הזו, אין מחלוקת בינינו. כולנו נסכים שהאיש הוא רוצח מנוול, ושהקשקושים שהוא צעק לפני ואחרי שהשליך בקבוקי תבערה הם מילים ריקות. עזה מעניינת אותו כי עזה מייצרת שנאה ורצח. גורל ילדי עזה מעניין אותו כי הוא מקווה שיגדלו להיות מחבלי חמאס. והדיבורים שלו על חופש הם בדיחה לא מוצלחת.

וכל זה מעניין מאוד, מכיוון שגם אצלנו בישראל כמעט כל אירוע שקורא לשחרור החטופים גורםלתגובות שנאהאלימות. צריך לומר "להבדיל", כי פה אף אחד לא שלף להביור, "רק" כמה ניסיונות דריסה פה ושם. ונכון, זה קורה בשוליים. אבל זה קורה. אין אדם שעמד בישראל ונשא תמונות או כרזות בנושא החטופים ולא עבר חוויה לא נעימה. נהגים פותחים חלון וזורקים קללה. מאחלים אסון. בעברית. נבחרי ציבור ופוליטיקאים קטנים חוזרים וטוענים שהמאבק לשחרור חטופים הוא אינטרס של חמאס, ושהמפגינים מהדהדים מסרים של חמאס, שהם לא באמת מעוניינים בשחרור החטופים אלא "תופסים עליהם טרמפ"... מה לא זכינו לשמוע.

ופתאום, בקולורדו הרחוקה עובר אדם שחמאס זה הלב שלו, והוא דווקא לא חושב שהמאבק לשחרור החטופים, ואפילו הקריאה "עכשיו", מהדהדים או משמחים את חמאס. אילו הוא היה חושב כך, מן הסתם היה קורא קריאות עידוד. אבל המנוול ההוא חושב שאין דבר יותר יהודי מלהזכיר כמה זה בלתי נסבל שיש לנו עדיין 58 חטופים ולמה הם עדיין בעזה. אין יהודי מזה, ודברים יהודיים הוא שונא שנאת מוות.

טוב שאפשר ללמוד משהו מבולדר, קולורדו הרחוקה.

גביע אלופות השנאה

קבוצת פריזסן ז'רמןזכתה בגביע האלופותהאירופי במפגן כדורגל מרהיב, ואת האירוע הזה חגגו אלפי אוהדים במפגן ונדליזם ברברי ואלים. מה שהעלה שוב הרהורים נוגים על המקום שאליו הולכות פריז, אירופה, תרבות הספורט, ואולי, מי יודע, גם הציוויליזציה המערבית.

גם אצלנו בישראל, אין אדם שנשא תמונות או כרזות חטופים ולא עבר חוויה לא נעימה. נהגים מקללים ומאחלים אסון, בעברית; פוליטיקאים אומרים שהמפגינים מהדהדים את חמאס; ודווקא בקולורדו הרחוקה, מחבל מנוול חושב שהכי יהודי זה להזכיר שיש עדיין 58 חטופים בעזה

יתכן שהדמיון שלי מוגבל, אבל בפעמים שבהן זכיתי לשמוח מכף רגל ועד ראש - מעולם לא חשבתי לשרוף מכונית. היו, ברוך השם, לילות שלא רציתי לישון. החיים עלו על גדותיהם. אבל לא לקחתי אופניים של מישהו אחר ולא זרקתי אותם לתעלה. לא כל השמחות בחיי היו הכנסות ספר תורה, ואני בפירוש זוכר כמה חגיגות ספורטיביות, דוגמת ה-5:0 של נבחרת ישראל נגד אוסטריה באצטדיון רמת גן. על הדשא רקדו אייל ברקוביץ', רביבו, גרייב וחזן, ואנחנו התחבקנו חיבוקים משוגעים מיוזעים ודי ממושכים, עם אנשים שלא הכרנו.

שמחה אמורה לסחוף, אבל למה שהיא תסחוף לשנאה? איזה מין לב ואיזו נפש עקומה צריכים להיות לבני אדם, כדי ששמחה מתפרצת תדחוף אותם דווקא למסע הרס ותבערה?

כבר סיפרתי כאן עלהחופשה הנעימה שבילינו לאחרונה בפריז. על גדות תעלת סאן מרטין, שמול חלוננו, ישבו מדי לילה המון צעירים ופטפטו בעליזות. הם שתו יין ובירה, ניגנו בגיטרה, צחקו. מכיוון שישראלים רבים טענו בפנינו שפריז אבודה, הבטתי מהחלון ערב-ערב, אבל לא היתה קטטה. שתי דקות אחרי שכולם נכנעו לעייפות ועזבו את המקום, הם לא השאירו אחריהם לא פחית ולא קרטון של פיצה. משהו באווירה הנעימה גרם גם לנו לענות ביושר לשאלות ולהגיד "כן, אנחנו מישראל", אף שבתכנון המוקדם התאמנו על התשובה: סרדיניה. כן, בדיוק במקום הקטן שבו השפה היא סרדינית עתיקה, ולא דומה לשום שפה אחרת.

בסוף אמרנו "ישראל", ולא התחרטנו. התגובות היו חביבות. ואנחנו, ממהרים להכליל כמו כל ישראלי טוב, אמרנו לעצמנו שפריז לא אבודה.

והיא באמת לא אבודה, פריז. אך מצד שני היא לא יכולה להרשות לעצמה לנהוג בשאננות. יש שכונות שכבר אינן צרפתיות.לא נעים להיקלע לשם בטעות. גם אם אתה לא ישראלי. במקומות שנכבשו, הרחובות מלוכלכים והגינות מוזנחות. שפת הגוף תוקפנית, ומשהו באוויר משדר שאלימות היא תמיד אופציה, והיא תתלקח ברגע מ-0 ל-100, עם סיבה או בלעדיה.

זו לא ההגירה. יש בבירה הצרפתית ריכוזים של מהגרים טייוואנים, וייטנאמים ושלל קהילות אפריקאיות, אבל זה מתבטא בעיקר בסוג המסעדות והחנויות ברחוב ובהדפסים של השמלות. אבל במקומות שבהם האסלאם הוא לא רק אמונה אלא משנה פוליטית, שם זה לא רק חנויות שמוכרות "חלאל", אלא גם המרכיב ההוא, האלים והמסוכן, שהמערב מתקשה לקרוא לו בשמו.

זה די מוזר. כל אדם יכול לעמוד ברחוב ראשי ולצעוק שהקפיטליזם רקוב, ואף אחד לא יאשים אותו שהוא פוגע ברגשות הקפיטליסטים. הוא מוזמן להניף שלט " "F*** CAPITALISM ואיש לא יטען שהוא מסית לקפיטלופוביה. מה זה השטויות האלה?! קפיטליזם היא שיטה פוליטית, ומותר לחלוק עליה, להצביע על נזקיה ולקרוא לה בשמות - אף שהוגי דעות בולטים הראו שרעיון השוק החופשי קשור בטבורו לאמונה הפרוטסטנטית, ולתרבות היהודית-נוצרית בכלל. גם אם ההקשרים דתיים, זה לא אומר שאסור לתקוף שיטות פוליטיות.

זו לא ההגירה. יש בבירה הצרפתית ריכוזים של מהגרים טייוואנים, וייטנאמים ושלל קהילות אפריקאיות. אבל במקומות שבהם האסלאם הוא לא רק אמונה אלא משנה פוליטית, נמצא גם המרכיב ההוא, האלים והמסוכן, שהמערב מתקשה לקרוא לו בשמו

עד שזה מגיע לאסלאם הפוליטי. גם כאן מדובר בשיטה פוליטית עם הקשר דתי, וגם כאן לא מעט טוענים שיש מקום לביקורת. אבל הם תכף מתעשתים, מעדיפים לשנות נושאומתעטפים בזהירות מופלגת.ברגע שמפגין אירופי יעז לבקר את הג'יהאדיזם כמו שנהוג לדבר על קפיטליזם, מיד יאשימו אותו בלאומנות קיצונית בואכה גזענות.

חרדת ה"אסלמופוביה" משתקת, ואף אחד לא רוצה לגזור על עצמו נידוי וצירוע. אבל למרות ההתכחשות המנומסת והחסודה, לכולם ברור מה קרה שם בפריז, ומה הפך ערב שמח של ניצחון ספורטיבי היסטורי למשהו שנראה כמו פשיטה אלימה מהגיהנום של המונים שלא מסוגלים להרגיש משהו בלי שתהיה להם הזדמנות לנתץ חלון ראווה, להבעיר כלי רכב, או סתם להכות עובר אורח.

קשה, כמעט בלתי אפשרי, לתקן דבר כשמתקשים אפילו לקרוא לו בשמו או להודות בקיומו. אני מניח שזה ההסבר לכך שבאירופה, כמו באירופה, וכמו אצלנו, מתקשים כל כך לעסוק בתיקון או למצוא שביל זהב. המטוטלת הפוליטית והאידיאולוגית נזרקת מקצה לקצה, וכל עוד התשובה היחידה לשמאל הקיצוני היאימין קיצוני, קשה לראות מה ימנע את ההשתוללות הבאה.

תור הזהב שלנו

אין כמו בבית.ליל שבועותבירושלים הוא הלילה הקסום והמופלא ביותר שיש. בכל שעה משעות הלילה פוסעים ברחובות יחידים וזוגות, וכולם בבגדי חג ורוח טובה. הם בדרך ללימוד או בדיוק יצאו מהרצאה, והם עוצרים ברחוב כדי לשוחח על מה ששמעו, למרות שכבר שתיים אחר חצות. ספק אם היתה אי פעם תופעה דומה בתולדות העם הזה. גם בתור הזהב של יהדות ספרד או מזרח אירופה קשה לדמיין עיר יהודית בגודל הזה שהקדישה לילה שלם לדבר הקשה והיפה בעולם: להקשיב למישהו אחר, וללמוד ממנו משהו.