עם אמילי דמארי ביציע, וד"ש של יונתן שמריז לאח שבשמיים: המשחק על התואר החשוב במזה"ת

בשבת אחר הצהריים, רגע לפני תחילת המשחק בין שועלי כפר עזה לקיבוץ דורות במסגרת טורניר שער הנגב בכדורגל, נערך טקס לזכר שלושת אנשי השועלים שנרצחו ב־7 באוקטובר: השוער נטע אפשטיין, עוזר המאמן יובל סלומון וטל אילון, השחקן והאגדה שמאחורי הקבוצה.

מאמן כפר עזה, ינאי קציר, שאיבד את אביו דוד באותו טבח, לקח את המיקרופון ואמר למאות הנוכחים ביציע: "לראות אתכם שוב זה בין מוזר, למזעזע למדהים. הטורניר האחרון היה הפעם האחרונה שבה כולנו היינו על המגרש וחגגנו, זוכרים? השמחה האמיתית האחרונה בחיינו. נטע עמד בשער ונתן תצוגת תכלית של מנהיגות, אינסטינקט של חתול וחיוך של מלאך. טל עלה מהספסל ונתן את השקט שכל כך היינו צריכים, וסלי - נתן את הנשמה.

"אנחנו נפרדים משלושה שועלים, שלושה גיבורים שדמותם תישאר איתנו לנצח. אני מבטיח למשפחות שאנחנו לא פה כי שכחנו. נזכיר אותם בכל מסירה, בכל בעיטה ובכל נשימה שלנו. סלי, נטע וטל - אתם המהות, הסיבה והמוטיבציה. אתם השועלים. מאז 7 באוקטובר אנחנו אנדרטה חיה להנצחת הקדושים של כפר עזה ומפעל היברידי להחזרתם של גלי, זיוי וכל החטופים. לנצח שלכם, בשבילכם, למענכם. תודה על הזכות להיות חיים".

בחודשים הקרובים יישובי מועצה אזורית שער הנגב יעצרו לרגע, ולצד תהליכי השיקום הרחוקים מסיום יעסקו בדבר שמהפנט אותם כבר יותר מעשור - טורניר הכדורגל המקומי.

שועלי כפר עזה היא האלופה, והיא תנסה בכל דרך לשמור על תוארה. לא רק היכולת תסייע - אלא גם הרוח: בהרכב משחקים עידו ויונתן, אחיו של אלון שמריז, שנהרג מאש כוחות צה"ל כשברח משבי חמאס; וגם שון ותם, אחיה של אמילי דמארי, שחזרה מהמנהרות בעזה חיה ובועטת. על הספסל, פצוע ושוקל אם לשחק, יישב עידן, אחיהם של שחקני הקבוצה זיו וגלי ברמן, שכולנו עדיין ממתינים בקוצר רוח לחזרתם. אין אחד בקבוצה שלא סוחב על גבו תיק כבד מנשוא.

"אין לנו ברירה אחרת חוץ מזכייה באליפות", מסביר רותם קורן, כוכב השועלים. "אנשים לא מבינים שהקבוצות האחרות עולות רק עם 11 שחקנים - אבל כפר עזה משחקת גם עם גלי וזיו ברמן, ועם טל אילון ועם נטע אפשטיין ועם יובל סלומון, ועם כל כך הרבה שכבר לא איתנו. אנחנו חייבים את התואר, בשביל כל אחד מהם. אני לא חושב שיש קיבוץ שיש לו מניע חזק משלנו. אולי יהיו כאלה שיגידו שכפר עזה הוא קיבוץ שחצן - אבל השאיפה שלנו היא תמיד להיות הכי טובים".

מספרים שכל הטורניר החל בגלל קורן בן ה־27, היום סטודנט שנה אחרונה למשפטים ולמנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן, ולפני עשור - כישרון כדורגל שהגיע לתוכנית הטלוויזיה "פושרז" ששודרה ב־HOT. אתי, אמו, דחפה אותו שם בכל הכוח להיות כוכב גדול על הדשא. באותה התוכנית, אגב, סללו גם נועה קירל ואביה את דרכם לצמרת.

אמנם רותם לא הגיע לגדולות כמו הזמרת - אבל באביב 2014 החליטו בקיבוץ שחייבים למצוא לו ולחבריו מסגרת מתאימה. "שאלנו איך אפשר להעסיק אותו", נזכרה מזי אילון, אשתו של טל, שניהלה את מערכת החינוך בקיבוץ. "ואז אמרנו: יאללה, נחזיר את הטורניר הוותיק, הרי כולנו אוהבי כדורגל".

"הכל מלא אמוציות"

זה התחיל ב־2014, נקטע בגלל מבצע צוק איתן והסתיים רק עם שוך הקרבות. ב־2021 האירוע החגיגי בוטל בגלל הקורונה, וב־2023, כשאף אחד לא ראה בחלומותיו השחורים את הסיוט המגיע - כפר עזה זכתה בתואר בפעם האחרונה. בשנה שעברה לאף אחד לא היה ראש להתקוטט על גביע.

"אני זוכר את עצמי יושב כאן, על סוללת העפר מאחור, כשהכל מסביב היה מלא אמוציות. זוכר את השמחה הגדולה בסיום", סיפר ראש מועצה אזורית שער הנגב, אורי אפשטיין, אביו של נטע, שוער הקבוצה באותה אליפות. "אני מסתכל על התמונה מאותו יום, שבה אופיר ליבשטיין, גיסי וראש המועצה הקודם, מעניק לשועלים את הצלחת. תכלס, בזכות נטע הם הגיעו לגמר וגם זכו בתואר. קשה לי להיות במגרש כעת - כל החיים בלי נטע הם קשים, אבל החיים חזקים, הם נמשכים, ואנחנו בוחרים בהם".

מי שהחיה את הטורניר היה רון טוביה, במקור מנחל עוז, שמתגורר היום במרכז ועוסק בתקשורת. הוא היה מאחורי הקלעים גם בטורנירים הקודמים - ומאז פרוץ המלחמה, כשהכדורגל ירד לתחתית סדר העדיפויות האזורי, תפס את המושכות.

"היתה אמירה שכל עוד החטופים לא חוזרים - לא חוזרים כאן לשגרה", אומר טוביה. "מבחינת לא מעט אנשים, לקיים טורניר זה לנרמל את המצב. אבל כשהלכתי להלוויות ולאזכרות ובכל פעם שאלו 'מה עם הכדורגל?', הבנתי שזה חזק ממני, ושדווקא בשנה כזו הכדורגל הוא הדבר הכי חשוב במזרח התיכון. זה כמו הסלוגן שלנו. רק החבר'ה הצעירים יקימו מחדש את הנגב המערבי - בטח לא הממשלה, שלא היתה ולא תהיה שם בשבילנו".

בשועלי כפר עזה ערכו הצבעה בקבוצת הווטסאפ אם להשתתף בטורניר, מאחר שהם ספגו מכה אנושה ורובם עדיין מפוזרים ברחבי הארץ, מפונים מבתיהם. "בסופו של דבר המצב מורכב. יש כאלה שאמרו 'בואו נשחק למען ולזכר', ויש אחרים שהסבירו שהם עדיין לא בנויים נפשית לטורניר", אומר קציר, המאמן. "עשינו הצבעה ובסוף הוחלט לשחק. עידן ברמן, אחיהם של גלי וזיו, העדיף לקחת צעד אחורה, וזה מובן. זו תקופה שבה לכל אחד מותר לחשוב ולרצות. אם לפני כן היינו חדים ואסרטיביים לגבי מי שמגיע - עכשיו מי שבא זה מדהים. הקבוצה הזו היא מקום של אהבה".

עידן, אחיהם של גלי וזיו, הגיע לשני המשחקים שנערכו עד כה בטורניר, אבל עמד בצד על אזרחי והסביר למתעניינים שהוא עדיין סובל מפציעה בברך. "הרגשות שלי מעורבים, למרות שמבחינתי השועלים הם תרפיה", הוא מודה. "טורניר כזה תמיד יהיה מוקדם מדי כל עוד אחיי לא פה - אבל אם הוא מחבר את הקהילה, והקבוצה תשחק למען החטופים ולזכר מי שנרצחו, אז מי אני? קטונתי".

היית משחק אם היית בריא?

"שאלה טובה שאין לי תשובה עליה. כדורגל זה קצת לברוח מהסיטואציה למשך שעתיים. זה מאחד את כולם, וכשהמשחק מסתיים אתה חוזר להתעסק בדברים החשובים באמת. אבל הטורניר הזה הוא לא חובבני כמו שהוא נראה, הוא חשוב לכולם, ומי שיגיד אחרת - שקרן. כולם רוצים את האליפות".

עידן ברמן, אחיהם של גלי וזיוי החטופים: "מבחינתי השועלים הם תרפיה. טורניר כזה תמיד יהיה מוקדם מדי כל עוד אחיי לא פה - אבל אם הוא מחבר את הקהילה, והקבוצה תשחק למען החטופים ולזכר מי שנרצחו, אז מי אני? קטונתי"

"מצליחים להתנתק"

שועלי כפר עזה חזרו לדשא כבר שבועיים אחרי הטבח, יותר בשביל עצמם. הם עלו למגרש בקיבוץ שפיים, שאליו הקיבוץ פונה בתחילת המלחמה, גייסו תרומה של בגדים ונעליים והחלו לבעוט בכדור.

"אחרי 7 באוקטובר הלכתי על קוצים, לא ידעתי מה נכון עבורנו ומה יכול לעזור לחבר'ה", מספר רותם קורן, חלוץ הקבוצה. "ידעתי שמה שעושה לי הכי טוב זה לשחק. הצלחתי לארגן תרומות ולארגן מגרש בשפיים, ועשינו משחק המוני שהגיעו אליו יותר מ־30 חבר'ה. ראינו איך במשך יותר משעתיים הם מצליחים להתנתק, מחייכים קצת. אני זוכר שעברה בי צמרמורת".

רותם היה בדירתו בתל אביב ב־7 באוקטובר, ואיך שהחלו האזעקות יצר קשר עם הוריו בקיבוץ. הקשר נקטע לקראת השעה 10:30 בבוקר, כשאביו שלמה הודיע שמחבלים נכנסו לביתם. רק למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, אמו אתי התקשרה ובקול חנוק התחננה "תציל אותי". אחרי 40 דקות שלחה הודעה "הם שרפו לנו את הבית".

"אף אחד כבר לא האמין שהם בחיים", אומר קורן. "אף פעם לא איבדתי תקווה, התעסקתי בלחשוב חיובי. אבל מתמונת המצב שהעבירו לי הייתי אמור להבין שהוריי כבר לא איתי. כיוונתי את כוחות ההצלה אליהם הביתה, התעקשתי שיגיעו".

הוריו של רותם, שלמה ואתי, שרדו. הם הגיעו לטורניר במיוחד מקיבוץ שפיים, שבו הם עדיין נמצאים. "עם כל המשבר שעברה קהילת שער הנגב - תראה איך הכדורגל מפצח את המצב וכמה אנשים מגיעים כדי להיות ביחד", אמרה אתי בשבת האחרונה כשהמוני אוהדים הקיפו אותה. "זה כאב גדול לראות את הורי השחקנים שכבר לא איתנו - אבל אנחנו פה כדי לחבק אותם ולהיות לצידם".

המשחק הראשון בטורניר הפגיש בשבת שעברה את שועלי כפר עזה עם קיבוץ נחל עוז, עוד יישוב שספג מכה אנושה באותה שבת. לפני המשחק ערכו בנחל עוז טקס שקרא להחזרת חברם עמרי מירן מהשבי, ולזכרם של צחי עידן שנחטף מהקיבוץ ונרצח בשבי חמאס, ושל אילן פיורנטינו, שהיה הרבש"ץ והכוכב הכל־יכול של הקבוצה ונפל בקרב ב־7 באוקטובר.

אלון סלע, מאמן נחל עוז: "כולם חושבים שאנחנו אנדרדוג שבא לעשות במכנסיים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו הרבה יותר שווים. אנחנו יודעים מה יש לנו ברגליים, בראש ובלב, ואנחנו יודעים עבור מי אנחנו משחקים"

"אמרתם כדורגל - אמרתם פיורנטינו", אמר לקהל שוער נחל עוז, ניר שוובר. "זה כל כך מוזר שמתחיל טורניר והוא לא איתנו כדי להרים את הקיבוץ. לא משנה התוצאה - רק שנהיה ביחד. נזכור את אילן, ומעתה ועד עולם המספר שלו, 11, יוצא לגמלאות".

"ברזיל נגד ארגנטינה"

שלא כמו כפר עזה, נחל עוז הרבה פחות משופשפת מבחינת רמת המשחק. גם היא מפוזרת כעת ברחבי הארץ, עוד לא יודעת אם או מתי תחזור לביתה. אבל למשחק בקיבוץ דורות הגיעה הסעת אוהדים מיוחדת מקיבוץ משמר העמק, שאליו פונו רוב החברים.

כל הטורניר מתקיים בקיבוץ דורות, מאחר ששם נמצא משטח הדשא הנורמלי (יחסית) היחיד במועצה. המקומיים קוראים לאתר המפורסם "שום דה סטדיום", על שם מפעל השום המזוהה עם הקיבוץ.

עבור מאות הבאים נסלל מגרש חניה מאולתר, וכדי להפריד בין המחנות לכל קבוצה ניתן יציע. מאחור ילדים מוכרים נקניקיות בלחמנייה, קרפים עם שוקולד ומגוון קרטיבים. ניתן לשלם בביט ובמזומן.

"לא הרגשתי טוב ולא ישנתי כל הלילה. אמרתי שלפחות אנוח בשבת בצהריים - אבל לא יכולתי להירדם. הלב דפק והודיע לי שאני חייב להגיע לפה", מספר שמעון אוחיון (49), המנהל־שחקן מקיבוץ ברור חיל. "לא אכפת לי שאנחנו לא משחקים היום, כי את כל האנשים פה אני מכיר עד רמת הבורג. אני משחק בטורניר עוד לפני שהחבר'ה האלה ידעו ללכת.

"כולם מתחרפנים כשהאירוע הזה מגיע. כל היום אנחנו מתעסקים רק בו. בקרוב יתקיים משחק שלא תרצה להפסיד - ברור חיל נגד אור הנר. ברזיל נגד ארגנטינה. יש לי להקת בטוקדות שכבר מוכנה. כל האוהדים שלנו יגיעו בירוק־צהוב. הצגה. הרי מה נשאר לנו? אנחנו עובדים כל השבוע - אז תן קצת ליהנות".

אוחיון רואה בזווית העין את קבוצת שועלי כפר עזה מגיעה למגרש ומתארגנת בצד לקראת משחקה. "אלה משוגעים", הוא מחייך בהערכה. "לא אתפלא אם הם יצאו לבית מלון כדי להתכונן. בתור מנהל ברור חיל, הייתי נלחם עם שחקניי ומבקש מהם להגיע מוקדם - אבל מהר מאוד הבנתי שאין מה להילחם. הברזילאים מגיעים בכפכפים, עם סיגריה וקפה, ועולים לשחק. כפר עזה הם כמו גרמנים, לוקחים את העניין בשיא הרצינות".

קציר, מהנדס מכונות במקצועו, אוסף את שחקניו במרכז לתדרוך אחרון. חודש לפני הטבח עזב את הקיבוץ שבו גדל ועבר לקיבוץ גברעם הסמוך - אבל אי אפשר לנתק אותו מהשורשים.

"מי שנולד בקיבוץ נשאר חלק ממנו", הוא אומר רגע לפני. "מבחינתנו הכדורגל הוא סוג של טיפול. זנחנו את כל החיים לטובת הקבוצה, ובשנה וחצי האחרונות עבדנו בלהיות שועלי כפר עזה. כדורגל הוא כמו מדיטציה. אתה בא ליהנות, ולא לחשוב על הצרות - שברוך השם יש".

כשהשחקנים מתאספים, קציר מבהיר להם ש"ניתן לנחל עוז כבוד - אבל צריך למחוץ אותם. אני רוצה לגמור פה עם שביעייה, וזו לא סיסמה. שכל אחד מאיתנו ייתן 190 אחוז. אם נהיה טובים היום - נפרק את דורות במשחק הבא. אתם לא סתם לובשים את החולצות האלה. יש לכם את הזכות להיות פה".

עידו שמריז, הקפטן, מבקש את רשות הדיבור ואומר: "כל הזמן תשימו בראש את החברים שלא איתנו. אנחנו חייבים לשחק בשבילם. לדרוס, לדרוס, לדרוס עד הסוף".

מנגד, אלון סלע, מאמן נחל עוז, מבקש משחקניו להביט לאלופים בלבן של העיניים, למרות יחסי הכוחות הברורים. "כולם חושבים שאנחנו אנדרדוג שבא לעשות במכנסיים", הוא מנסה לעודד אותם, "אבל אנחנו יודעים שאנחנו הרבה יותר שווים. אנחנו יודעים מה יש לנו ברגליים, בראש ובלב, ואנחנו יודעים עבור מי אנחנו משחקים".

"קשה מנטלית"

למרות המילים והנחישות, זה היה ניצחון 1:6 קליל לשועלים. קורן הבקיע ורץ לחבק את אמילי דמארי, שבאה לצפות באחיה, שון ותם, ששיחקו בהרכב. "היא ביקשה ממני להבקיע צמד, לצערי הבקעתי רק אחד", אומר קורן בסיום, "ואין אדם ראוי ממנה להקדיש לו את השער. היא מסמלת משהו ענק, וחוץ מזה היא החברה הכי טובה שלי".

יונתן שמריז כבש פעמיים, ובכל פעם הניף ידיים למעלה והסתכל לשמיים. אולי אחיו, אלון, צופה בביצועיו. "היה קשה מנטלית", הוא מודה בסיום, "הכל צובט, כי בעבר היו אנשים בקהל או שחקנים ששיחקו איתנו והם אינם עוד. קשה כי זיוי וגלי עדיין בשבי. כל שער היה כמו אגרוף בבטן - אבל עם זאת, זה מרפא שכולם משחקים כאן ביחד".

אחיו, עידו, התנחם בזרועות שתי בנותיו הקטנות. "כל אחד כאן והחבילה שלו", הוא חייך. "אנחנו לא שוכחים את מי שלא נמצא. אני גאה בכל רגע על המגרש, גאה ללבוש את החולצה וגאה להיות חלק מהקהילה המדהימה. אנחנו סופר־תחרותיים, וחשוב לנו לשמור על התואר. אני חושב על אחי שאיננו, על חבריי הטובים, ועל גל וזיו שעוד יחזרו ובעזרת השם יניפו את הצלחת במקומי".

עידו שמריז, אחיו של אלון שנהרג בעזה: "אני גאה ללבוש את החולצה. אנחנו סופר־תחרותיים, וחשוב לנו לשמור על התואר. אני חושב על אחי שאיננו, על חבריי הטובים, ועל גל וזיו שבעזרת השם יניפו את הצלחת במקומי"

המאמן קציר ממהר לביתו. הוא מתגורר כעת בקיבוץ גלאון הסמוך לקריית גת, ולא רואה את עצמו חוזר לביתו שבעוטף. "החלטנו לסיים את הסאגה ולנסות להתחיל את החיים מחדש במקום אחר", הוא מודה. "הרי כשמחבלים באים להרוג אותך - נראה לי שזה רמז מספיק עבה. אם היה שלב שבו עוד שקלנו והתלבטנו - 7 באוקטובר ניפץ את כל ה'אני מאמין' ואת האג'נדות. אין סיבה שבנותיי יגדלו באזור שיש סיכוי שדבר כזה יקרה בו שוב".

אתם ממשיכים בחיים?

"לא המשכנו. מבחינתי יש שני חיים: עד 7 באוקטובר - ואחריו. חיים שצריכים להתרגל אליהם וללמוד מחדש, כמו ילד שלומד ללכת. אנחנו חיים כעת במקום של 'אנשים רגילים', שזה לא קרה להם. מצד אחד אתה משתלב והכל בסדר, ומהצד השני יש עליך תיק שאף אחד באמת לא מבין. אתה מתרגל לחיות בעולם שבו אתה כל הזמן מעמיד פנים, וסדר העדיפויות שלך השתנה לחלוטין. מה שהיה חשוב פעם ממש לא חשוב היום. היום כולם יגידו לך שהכי חשובה המשפחה, ואחריה להיות מאושר, לעשות את הדברים שעושים טוב. השאר? בעדיפות חמישית ומטה. עבודה וכסף לא בתפריט".

איך הרגשת אחרי הניצחון?

"מדהים ומושלם, וגם טיפשי ומיותר. כל המנעד. הטורניר נראה הדבר הכי נכון שיש, בטח כשעושים טקסים ומנציחים את מי שאינם ומעלים את המודעות לחזרת החטופים. מצד שני, זה נראה כמו 'במה אתם מתעסקים? יש חטופים בעזה, לכו תפגינו ותתעמקו בדברים החשובים'. השאלה היא מה חשוב. ברגע אחד הטורניר הזה נראה כתשובה הנכונה, וברגע אחר אתה ממש לא בטוח".

ינאי קציר, מאמן שועלי כפר עזה: "ניתן לנחל עוז כבוד - אבל צריך למחוץ אותם. אני רוצה לגמור פה עם שביעייה. אם נהיה טובים היום - נפרק את דורות במשחק הבא. אתם לא סתם לובשים את החולצות האלה, יש לכם את הזכות להיות פה"

"שעתיים של אמוציות"

המשחק נגד קיבוץ דורות כבר היה אחר. דורות היא הקבוצה הביתית, ויש לה קהל אוהדים נלהב שקידם את הבאים בעשרות אבוקות, רימוני עשן וסלילי נייר. אווירה של ארגנטינה בקיבוץ שהקימו אותו יקים.

"מי שנראה לו שאנחנו לא מנצחים היום חי בסרט, ואני אטיס אותו מייד מההרכב", איים קציר על שחקניו. "אלה לא נחל עוז, לא מפלסים ולא ברור חיל - זה דורות, קבוצה שתמיד קשה לנו נגדה. בלי שטויות. תמחקו את ה־1:6 על נחל עוז, כי זה יהיה בעוכרינו. אנחנו הרבה יותר טובים מהם, אנחנו ללא ספק מנצחים, אבל זה חייב לבוא מכם. זה לא יקרה לבד".

לפני המשחק כמה נשים וילדים מקיבוץ דורות פרסו שלט גדול: "דורות של פשושים אוהבים אימהות של שועלים". הכוונה היתה מחווה לדקלה שמריז, אמם של אלון, יונתן ועידו, שהיתה הגננת המיתולוגית של היישוב. "אהבה שלנו, הלב שלנו, האמא של כולנו. הרבה יותר מגננת", אמרו האימהות מאוחר יותר כשעלו ליציע לחבק את דקלה, שישבה בחולצה שעליה הכיתוב "הבן שלי שועל".

דקלה ניגבה דמעת התרגשות ואמרה: "עד לטבח הייתי גננת פה במשך 15 שנה, וביום אחד פשוט נעלמתי. היום הגיעו לכאן ילדים שלא ראיתי מאז 6 באוקטובר. מאוד קשה לחזור. הכל מזכיר, הכל חסר".

דקלה מסבירה לחברות מקיבוץ דורות שיונתן שלה משחק כחלוץ, מספר 10, ממתין לכדורים ברחבה, ואילו עידו, מספר 8, מככב כקשר. היא הודתה שהיא מעדיפה שבכל פעם אחד מהם ישחק, ולא שניהם ביחד, כי זה מגביר אצלה את הלחץ.

"אנחנו אימהות שמלוות את הילדים לכל המשחקים, ובאופן טבעי הקמנו קבוצה של אימהות", היא אומרת בגאווה. "מאז הטבח לכל דבר יש משמעות אחרת, אבל אלה שעתיים של אמוציות וגעגועים למה שהיה, כי אלון תמיד הגיע. הוא היה מהאוהדים היותר קולניים".

כדורגל עושה טוב ליונתן ולעידו?

"בשבילם כדורגל הוא כמו חמצן. זו משפחה, זה מפלט, חיזוק, חיבור. הם לוקחים אותו מאוד ברצינות, ומה שנכון להם - אני איתם".

גיא בצר העלה את כפר עזה ליתרון, אבל דורות הפתיעו והשוו ל־1:1 לקראת סיום המחצית. בהפסקה ניכרו עצבים בשורות האלופה. עידו שמריז ביקש מצוות האימון להיות יותר ברור בהוראות שהוא נותן. תם דמארי ניסה לדרבן: "תרימו ראש, הם כולה הגיעו להתקפה אחת ועשו ממנה גול. אנחנו פי עשרה יותר טובים. אנחנו יכולים לקחת עכשיו את המחצית השנייה ולפרק אותם. אין להם מושג".

קציר ביקש לומר מילה אחרונה לשחקניו לפני שהם חוזרים לדשא: "אין אחד שהוא מעל לקבוצה, ואם מישהו מתעצבן ומוריד ראש, מוריד רגל מהגז - זה מפריע. המטרה שלנו היא אחת, ואם לא נשחק כמו שמגיע להם שנשחק - מה אנחנו עושים פה? שנה וחצי הסתובבנו בכל הארץ, מה אנחנו עושים פה? קחו את עצמכם ואת הכדור ותחברו את זה לשער, כי אנחנו 16 רמות מעליהם".

לפני שחזרו לדשא, חבר צוות האימון אריאל גולן הזהיר את שחקני כפר עזה "בלי פרובוקציות", ונעמד ליד הספסל. מבחינת גולן, זה נס גדול שהוא איתנו. הוא, אשתו אליי ובתו יעל נפצעו קשה בטבח. הוא היה מורדם ומונשם במשך עשרה ימים, ואליי במשך 52 יום - ועדיין הוא לא מוותר על הכדורגל.

"זה סוג של תרופה", גולן מודה. "הייתי מורדם ומונשם במחלקת כוויות בשיבא ומאושפז במשך חודש, וכשחזרתי לעניינים בסוף דצמבר גיליתי שהקבוצה משחקת כבר חודשיים. מבחינתי זה תמיד היה משהו מאחד והריפוי הנכון. מקום שבו אתה יכול להביא את עצמך ולהיות הכי אתה, מבלי לחשוש, כי כולם כאן עברו את אותם הדברים".

כל משפחת גולן הגיעה למשחק בשבת, כולל אשתו, בתו ובנם יפתח, שנולד לפני ארבעה חודשים. "הניצחון המוחלט יהיה כשכל החטופים יחזרו הביתה, אבל מבחינתנו הוא הניצחון הקטן־גדול שלנו", מחייך גולן בעודו אוחז בעגלת התינוק.

כפר עזה הוא עדיין הבית?

"קשה לי להאמין, הטראומה כל כך גדולה. אני לא שופט את מי שיחליט לחזור לגור שם. החלום שלי הוא להגיד 'אני מחזיר את ילדיי לקיבוץ', אבל אני יודע שבשביל ההוא החבר הכי טוב שלי, אביב, נהרג, וגם טל מת שם. הכל הפך למין אנדרטה אחת גדולה.

"במהלך השיקום גרנו ברמת גן והיינו מנותקים מהקהילה, ובחוץ הסתכלו עלינו כאאוטסיידרים, מסכנים. אנשים נחמדים, אבל התחושה לא היתה נעימה, ובגלל זה החלטנו לעבור לקיבוץ רוחמה, שאליו כמעט כל חברינו עברו. מקום שבו אתה לא זר, ואתה יכול להיות מי שאתה במלוא מובן המילה".

כפר עזה הובילה 2:4 בדקות הסיום, כשקציר החליט לעשות מחווה ולהכניס לדשא את רועי אילון, בנו בן ה־16 של טל, שהיה שחקן ואבי הקבוצה. רועי עלה לשחק עם החולצה מספר 20, שאיתה שיחק אביו בטורניר האחרון.

בצד עמדה מזי, אמו של רועי, והודתה שהיא מתרגשת. האהבה לכדורגל ולמכבי חיפה היתה משותפת לה ולטל. "הקטע של טל היה להרגיע ולהזכיר לכולם שבאנו ליהנות, ולאו דווקא לנצח", היא אמרה בעיניים נוצצות. "בדברים אחרים כשהוא היה מפסיד הוא היה הרבה יותר מתעצבן, ובכדורגל היתה חשובה לו יותר הדרך".

מבחינת מזי, אין בכלל שאלה לאן הם יחזרו: "מהיום הראשון היה ברור שנחזור לגור בכפר עזה. טל נמצא שם, טל נלחם למען הבית, וגם אנחנו נחיה שם. המדינה מדברת על קיץ 2026 - אז קיץ 2026. הדרך ארוכה, אבל אנחנו מיטיבי לכת".

רותם קורן, כפר עזה: "אחרי 7 באוקטובר אתה מבין שהתפר בין חיים ומוות הוא סופר־דק. עזוב פציעות, רכוש וכסף, אלה דברים שאפשר לשחזר. אבל כשמישהו מת, החלל הריק הוא עצום - בטח כשאתה מכיר אותו מילדות ומשחק איתו כדורגל"

המשחק מול דורות הסתיים בניצחון של כפר עזה 2:4 ובהעפלה לשלב הבא, בדרך לשמירה על התואר. "אנחנו צריכים את הדברים הקטנים האלה, שהם מאוד משמעותיים כדי להמשיך", אומר בסיום יונתן שמריז, כשהוא מזיע ממאמץ. "פעם היינו אלמונים, לא הכירו אותנו, ומאוד אהבנו את זה. אז הכדורגל מחבר אותנו למה שהיה, וזה עושה טוב".

"הערך הכי חשוב"

שתי הקבוצות נפרדו בחיבוקים ובצ'פחות ידידותיות, שכחו ששוער כפר עזה הורחק בגלל עצבים מיותרים ושהיו קצת דחיפות. בסוף כולם שם מכירים את כולם, מאותה השכונה ומאותו הגורל.

את קורן, השחקן שבגללו המפעל היפה הזה התחיל, קשה היה אפשר לפספס בסיום, כשנופף בחיוך רחב להוריו שישבו ביציע. "אני שחקן שאוהב קהל וניצחונות, ואם אני מצליח לשלב ביניהם - אני בשיא חיי. לאורך כל השנים מי שראה אותי על הדשא הבין שלא משנה מה - תמיד יראו אותי מחייך, ואף אחד ושום דבר לא ישבור את רוחי".

שום דבר?

"אחרי 7 באוקטובר אתה מבין שהתפר בין חיים ומוות הוא סופר־דק. עזוב פציעות, רכוש וכסף, אלה דברים שאפשר לשחזר ולבנות מחדש. אבל כשמישהו מת, החלל הריק שהוא משאיר הוא עצום - בטח כשהוא חבר ואתה מכיר אותו מילדות ומשחק איתו כדורגל.

"החיים הם הערך הכי חשוב, ואתה נאחז בדברים שנותנים לך אוויר. קיבוץ הוא קהילה, שבה תמיד יהיה מי שידחף וייתן גב ולא ייתן לך ליפול. בסיטואציה הזו אנחנו משלבים ידיים, כדי לא לתת לאף אחד ליפול. אני משחק כדורגל בכל מיני פלטפורמות, ומבחינת רמה הטורניר הזה הוא לאו דווקא הכי איכותי - אבל הוא הכי חשוב, כי בשועלי כפר עזה אני משחק עבור הבית".