"עורמה מסחרית", הוא אמר לי, "זה דבר מותר. לשקר - אסור. לגנוב - בוודאי שאסור. אבל עורמה מסחרית היא דבר לגיטימי והיא חלק מהמסחר", כך הוא אמר. אני ממש יכול לשמוע אותו עכשיו אומר את זה, עם שתי הרי"שים המתגלגלות שלו, מבלי לנקוב בענייני מוצא ומבטא חס וחלילה, שהרי אנחנו לא כאלה.
זה היה מזמן, בתקופה שאני לא כל כך אוהב להיזכר בה. ניסיתי אז את מזלי בעיסוק ובמסחר בעתיקות יודאיקה. יש לי נטייה טבעית לנושא, עם קצת רקע מבית אבא שעסק בפענוח כתבי יד מתקופת הגאונים, ורציתי להתפרנס ממשהו. התחלתי לאסוף מעט, ואף לנסות למכור לאספנים.
יום אחד התייצבתי אצלו. סוחר ותיק ומאוד ידוע והוא, מבלי לחשוב פעמיים, תחב בידי חפץ כלשהו במטרה שאמכור אותו עבורו תמורת עמלה. זה היה ספר תהילים כתוב לועזית מודפס בכתב אמנותי ומעוטר בציורים, בן 70 שנה בערך. והוא היה ממש יפה. על הכריכה התנוססה הכתובת psalms of david.
מבלי להאריך הרבה בדיבורים הוא שלח אותי לנסות למכור אותו לאספן גדול אחד בתל אביב, ואף נקב בסכום שאותו עלי לדרוש ואפילו טווח התמקחות נתן לי, שאוכל לרדת מעט. זה היה סכום גבוה, ומה שהיה יפה בכל העניין הוא שמפאת יושרו והגינותו הוא גם טרח להסביר לי את הטקטיקה המסחרית. מתברר שהספר לא היה שווה כלום. הוא הודפס פעמים רבות, ויש כמותו לרוב.
אם הוא היה מציע את הספר הוא לא היה יכול לגבות עליו סכום כזה, כי הקונה היה מבין שהוא שווה הרבה פחות, אבל אם אני, הצעיר, התמים והלא מוכר מציע את הסחורה במחיר כזה - מישהו עוד יכול לחשוב שזה שווה הרבה יותר ומשום בורותי אני מציע מחיר נמוך. זאת היתה הטקטיקה שלו, והיא כונתה בפיו "עורמה מסחרית". כזו שמותרת. שהיא לגיטימית.
חתיכת נוכל, ובכן. כן. אני יודע שזה לגיטימי ואני יודע שבפועל לא נאמר כאן שום דבר שקר ולא הוסתרה שום אינפורמציה, ובכל זאת מאז אירע הסיפור הזה אני מברך את עצמי יומם ולילה על כך שאיני סוחר. העולם הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה אזורי דמדומים שבין נוכלות גמורה לעורמה מסחרית או כל שקר כלשהו אחר שהוא, כביכול, בתחום הלגיטימי, עד שבא להקיא.
המרחב מלא ועמוס עד אפס מקום בשקרנות הממוסדת הזו, ואנחנו מופצצים בהצעות ובהשפעות. אנחנו קורבנות תמידיים של קרסי ציד ותרגילי שיווק. אנו מוקפים בשלטי 9.99 המתועבים, שמצליחים להרגיז אותי ולהעליב אותי גם עכשיו, אחרי שכבר ראיתי מיליונים כמותם.
בכל פעם מחדש התחושה הזו שמישהו חושב שאני אידיוט, מצליחה להוציא אותי משלוותי שוב ושוב. בהחלט יכול להיות שהסיבה לכך היא שהוא צודק. עובדה. אני קונה ב־9.99. אני קונה דברים שמצויים בסלסילות בסמוך לקופה. אני קונה שקיות שרינק מטופשות בחנות אחת גדולה ומעוצבת כי הן עומדות במערומי ענק ובמחיר נמוך בכניסה, וכבר התרגלנו להשתמש בהן.
אני קונה קפסולות קפה למכונה שרכשתי ב־320 שקלים, אף שידעתי בשעה שרכשתי אותה שאני עומד להשתעבד לרכישת קפסולות ושזה תרגיל. אני קונה ממירי שקע חשמלי בשדה התעופה, אף שאני יודע שבמקום שאליו אני טס יש אותם שקעים כמו בארץ, אבל לכו תדעו. מי רוצה להיתקע בלי סוללה. אני מגדיל בשקל את כוס הקולה, ואני קונה שלושה חטיפים בעשר ואני מצטרף למועדוני לקוחות.
כל דבר הונאה וציד לקוחות ותרגילים שיווקיים עובד עלי בשלמות. כשפלנרים גאונים מציגים בחדר הישיבות שלהם את אסטרטגיית המכירות ומסבירים מה זה ליד טוב - יש על המצגת תמונה גדולה שלי. אני הוא באמת הרוכש הפראייר המצטיין. האיש שעליו חשב אוגילבי כשכתב את כללי הנוכלות והשיווק שלו.
העניין הוא, זה שלשמו התכנסנו, שגם לי יש קווים אדומים. קרה לכם לאחרונה שקיבלתם אחת משיחות הטלפון האלה, שבהן בוט מוקלט משמיע באוזניכם הצעה שיווקית? בטוח קרה. ובכן, יש את השיחות הרגילות. צלצול בטלפון (מוזר, אבל קורה) אתם מרימים - תקליט. באוזניכם מושמעת הודעה מוקלטת בקול ובנימה השיווקיים המוכרים. תרצו - תקנו, לא תרצו - נתקו.
ניג'וס פולשני, אני הייתי אוסר אותו לו זה היה ניתן, אבל חופש העיסוק והניג'וס חשובים לי יותר מאשר ההגנה על המרחב הסלולרי של הפרט, ועל כן אני נכנע חרש. שילכו לעזאזל הם והרחבת ביטוח התאונות האישיות שלהם. אבל יש את הטיפוס האחר של השיחות, שהוא כבר עניין שצריך לדון בו ברמה החברתית, מפני שהוא לטעמי פשע של ממש בראש חוצות ואין פוצה פה ומצפצף.
אלה השיחות עם ה"הלו". הטלפון מצלצל, או מאותת, מרימים ואז נשמע "הלו", ואתם אומרים בנימוס: "כן, שלום", ואז מתחילה ההקלטה השיווקית, או, גרוע מכך, מסע השנור לקבר או לשקר. הרשעים לכדו אתכם באמצעות ה"הלו" הקטן הזה והשיהוי המכוון שאחריו, וגרמו לכם להישאר בשיחה, שהרי לא טורקים את הטלפון לאדם שמשוחח איתכם.
עכשיו תגידו: איך ייתכן שהתוקפנות המובהקת הזו היא דבר לגיטימי? אנחנו כל כך רגישים היום לכבודו של הפרט, לזכויותיו, לניקיונו של האקלים הציבורי, להוגנות וליושרה. איך ייתכן שהלכלוך הזה הוא דבר שקורה? זוהי לא עורמה מסחרית ולא ניסיון לצוד לקוח, זה פשוט לוקח את כל חצאי ורבעי הנוכלויות שמשום מה הפכו להיות לגיטימיות בעולם המסחרי, ועושה צעד גדול וגס נוסף.
עכשיו זה כבר לא שקר־שהוא־אמת (9.99 זה 10, אבל בגלל שאין ערך לאגורה אזי זה דבר אמיתי. באמת מחייבים ב־9.99). ה"הלו" ורגע השיהוי, זה שקר ברור! ולא סתם שקר, אלא שקר מעליב. שקר שמשתמש, באופן גלוי, בחולשה שלנו ומנצל אותה בצורה הכי משפילה. איך זה לגיטימי, לעזאזל? ומה צריך לקרות כדי שזה יפסיק לזהם את המרחב?
באמת שמן הראוי היה לנקוב בשמות של עסקים וארגונים שעושים שימוש בתרגיל הנלוז הזה, אבל אני לא עושה זאת משני טעמים. אחד - אין דרכי בשיימינג ספציפי שהוא עוול בפני עצמו, ושנית - אין לי מושג במי מדובר. בשנייה שאני מגלה שנפלתי קורבן - אני עוטה על פניי את הארשת של מושון ("אתם עבדתם עליי") ומנתק את השיחה בזעם ובהשתוללות.
יש ביטוי כזה בתפילת יום הכיפורים: "שבתנו בתוך מרמה". זה כמו לשחות בבריכה של שקרים. לחיות בתוך ה־9.99 כשלעצמו גם מספיק כדי לצאת מהדעת. ה"הלו" הוא כבר קומה נוספת. הוא כבר תוקפנות על גבול האלימות. בואו נקום מן המרמה ונעביר אותה מהמרחב שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו