פה הם לחמו וניצחו עד הכדור האחרון שהאצבע יכלה לסחוט מההדק, עד הנשימה האחרונה. כפרי שנפל מהעץ טרם הבשיל, כפגה" (לוח הנצחה לחללי 7 באוקטובר, מוצב פָּגָה)
זה הזמן הצהוב בנגב המערבי. בקיבוץ נחל עוז כבר קצרו את החיטה, ושדות השלף ממלאים את המישור הרחב בגוונים של חום־צהבהב. רבע שעה של נסיעה דרומה על הכביש המשובש מובילה אותנו אל פתחו של מוצב פגה, שמשקיף מקרוב לעבר הריסות סג'עייה. פלוגת מילואים מאיישת כעת את המתחם, ושער הש.ג נפתח לקראתנו במשיכת חבל.
שיקום המוצבים של אוגדת עזה | כתב: איתי אילנאי, צלם: גרוגרי ירין
בטונדות אפורות וגבוהות, שהמילים "רכוש פיקוד דרום" מוטבעות עליהן, מקיפות את המוצב מכל עבר. עמדות שמירה משקיפות עלינו מלמעלה ביחד עם אנטנה ענקית בצבעי אדום־לבן, וזמזום כטב"ם מלווה אותנו מהשמיים, זכר למלחמה שעוד נמשכת מעבר לגדר הגבול הסמוכה. רק אתמול נהרג לא רחוק מכאן הגשש רס"ב גאלב סלימאן אל־נסאסרה ז"ל, ממארב של מחבלי חמאס שהגיחו מתוך מנהרה.
פָּגָה הוא אחד מתוך כ־20 מוצבי צה"ל הפרוסים לאורך הגדר עם רצועת עזה, מצידו הישראלי של הגבול. קו ההגנה הזה, שהיה ונותר באחריות אוגדת עזה, קרס כמגדל קלפים בבוקר 7 באוקטובר. למעט שני מוצבים - ק2 שליד שדרות ומארס שליד כיסופים - כל מוצבי הגבול נחדרו והושחתו, ופגה ביניהם. אבל כעת המוצב נקי ומצוחצח, ובמרכזו רחבה גדולה עם שולחנות פיקניק מוצלים, מכונת פחיות שתייה ומתקני כושר.
את הרחבה מקיף אוסף של מבני מגורים יבילים, אפורים, שכתמי טיח לבנבנים מנקדים אותם. תיקוני הטיח האלה, שממלאים את חורי הקליעים שניקבו את הקירות באלפיהם, הם הזכר היחיד לקרב שהתחולל כאן באותו יום אומלל.
"למוצב פגה הצלחנו להיכנס רק שבועיים וחצי מתחילת הלחימה. עד אז תמונת המצב לא אפשרה לנו לעבוד פה בצורה בטוחה", אומר סא"ל (מיל') רן, קצין בינוי מילואים של אוגדת עזה. "הכל פה היה הרוס, שרוף, לא היה כמעט חדר שעמד על תילו. בכל פינה ניקובים, כמו שאתה רואה על הקירות מסביב. ראינו עדיין אפודים של מחבלים זרוקים בכל מיני פינות. זו היתה תחושה קשה, בטח למי שמכיר את המקום הזה הרבה מאוד שנים, כמוני. לא היה קל לראות את ההרס והחורבן".
"תחושות חוזק ועוצמה"
במשך שנים שימש רן בתפקידים לוגיסטיים באוגדת עזה, ומאז המלחמה הוא בשירות מילואים רציף. מתוקף תפקידו היה אמון על שיקום מוצבי קו הגבול של אוגדת עזה, והוא מסייר איתנו עכשיו בין המבנים המשופצים של פגה בתחושת שליחות וגאווה.
סא"ל (מיל') רן: "נכנסנו למוצבים עם המון רגישות. היה צורך לאסוף ציוד אישי של אנשים, והתחושה היתה הלם. קשה להבין את גודל האירוע. אתה מסתובב, נכנס למקומות שבנית בידיים שלך, ובכל מקום אתה רואה את ההרס והחורבן"
לסיור מצטרפים גם קצין הלוגיסטיקה של האוגדה, סא"ל י', קצין הבינוי והתשתיות האוגדתי רס"ב יאיר, וסגן מפקד מרחב בינוי של פיקוד דרום רס"ן רועי. החבורה הזו, שתלווה אותנו בשעות הקרובות במסענו לאורך קו המגע, עוסקת לכאורה בתחום הלא הרואי במיוחד של לוגיסטיקה ובינוי. ובכל זאת, מדובר בגיבורים.
בשנה וחצי שחלפו מאז תחילת המלחמה ניהלה הרביעייה הזו את תהליך שיקום מוצבי הגבול, והמאמץ שלהם ניכר היטב בסיור בין המבנים האפורים של מוצב פגה. אפילו השירותים והמקלחות שופצו מהיסוד ונראים הכי רחוק מהשירותים הצבאיים שאני זוכר כחייל בסדיר.
"לא חסכנו באיכות ונתנו לחיילים את המקסימום", אומר רס"ב יאיר. "לא רצינו שזה ייראה כמו..." הוא מתחיל את המשפט, אך לא מסיים אותו במילה המתבקשת - עזה. "ניצלנו את ההזדמנות לא רק כדי להחזיר את המוצב לכשירות, אלא כדי לשדרג אותו", מצטרף רן. "גילינו שאפשר בתוך זמן קצר להראות שאנחנו פה ואנחנו נישאר כאן, שאנחנו יודעים להרים את הראש ולשקם את עצמנו. היום, כשאני מגיע לכאן, אלה תחושות טובות של חוזק ועוצמה".
אחת הטענות המושמעות תדיר בתקשורת, בין היתר בפי אלופים במילואים, היא שכוחות צה"ל שהגנו על גדר הגבול ב־7 באוקטובר לא הפעילו "כוננות עם שחר", נוהל צה"לי ותיק שמשמעותו הגברת הכוננות בשעות הקטנות של הלילה, לקראת הזריחה. הטענה הזו לא פוגשת את המציאות.
במוצב פגה, למשל, שב־7 באוקטובר אויש על ידי פלוגה של גדוד 13 מגולני, הקפידו על "כוננות עם שחר", ומפקד המוצב יצא ביחד עם כוח קטן לסיור מחוץ לגדרות המוצב בסביבות 5:30 בבוקר. מטח הטילים והרקטות תפס אותם בחוץ, בעוד שכ־150 מחבלים הצליחו להגיע אל הבטונדות של פגה בתוך זמן קצר, רבים מול מעטים.
הכוח המצומצם שנותר בתוך המוצב שמוקף בקירות בטון גבוהים, כ־15 לוחמים בסך הכל, לא היה מסוגל לראות את המחבלים שבחוץ עד שכבר היה מאוחר מדי. "אין לי מושג מה קורה מחוץ לבטונדות", נשמע אומר מפקד הכוח ברשת הקשר. בלית ברירה, התבצרו הלוחמים בתוך חדר האוכל, המבנה הממוגן היחיד במקום.
המחבלים הצליחו לחדור לתוך פגה ללא קושי, וצרו על חדר האוכל תוך ירי אר.פי.ג'י והטלת רימונים. החיילים שבפנים ניסו כמיטב יכולתם להדוף את המחבלים, אבל הסיכויים היו נגדם. בשלב מסוים, למרבה האבסורד, החבר'ה מגולני התקשרו למוקד 100 של משטרת ישראל וביקשו עזרה.
המחבלים לא הצליחו לחדור לחדר האוכל, שדלתות פלדה כבדות מגינות עליו, והחלו לשרוף אותו מבחוץ. כמה מהחיילים שניסו לצאת החוצה ולהסתער לעברם נהרגו. היתר חולצו בסביבות 5 אחר הצהריים. 14 חיילי צה"ל נהרגו בקרב.
רציפות תפקודית נשמרת
מהדרמה שהתחוללה בחדר האוכל של פגה לא נותר זכר. צמד בקבוקי מיץ עוד מונח כאן על השולחנות, שאריות מארוחת שביעי של פסח, ועל הקיר צוירה במשיחות מכחול הכתובת Bon Appetito.
על קיר במוצב פגה צוירה כתובת במשיחות מכחול. רס"ן רועי: "הבאנו צייר צבאי להכין את זה. כל חדר האוכל נצבע מחדש, הפלורסצנטים הוחלפו בתאורת לד עם תקרה אקוסטית, ועל קירות הבטון עשינו חיפוי גבס, שיהיה יותר נעים לעין"
"הציור הזה לא היה כאן לפני המלחמה", מסביר רס"ן רועי. "הבאנו לכאן צייר צבאי שיכין אותו. כל חדר האוכל גם נצבע מחדש, הפלורסצנטים הוחלפו בתאורת לד ששקועה בתוך תקרה אקוסטית, ועל קירות הבטון עשינו חיפוי גבס, כדי שיהיה יותר נעים לעין".
אפשר רק לדמיין כיצד נראה חדר האוכל הזה בתום הקרב של 7 באוקטובר. כעת העדות היחידה למה שהתרחש ממש כאן היא לוח הנצחה ל־14 חללי אותו קרב שנתלה על הקיר, שמסביבו הדביק מישהו סטיקרים לזכר כמה מהנופלים. גם על דלת הפלדה הכבדה, שהוחלפה לאחר שנפגעה מאינספור קליעים, רסיסים וטילי נ"ט, הודבקו כמה סטיקרים כאלה. אחד מהם הוא לזכרו של מפקד החטיבה הדרומית, אל"ם אסף חממי ז"ל.
לדברי קצין הלוגיסטיקה י', התזכורת הבולטת למה שהתרחש כאן ב־7 באוקטובר דווקא לא מוציאה לחיילים את התיאבון. "סיפורי הגבורה של כל לוחם וחייל שהיה פה באותו יום מחזקים את הלוחמים שמגיעים לשרת פה", הוא אומר. "כשאני רואה את הפרצופים של החללים אני מתמלא גאווה שהם נלחמו בשביל החברים, הפלוגה והגדוד שלהם. חייל שמגיע לפה ויודע מה היה כאן מקבל מזה כוח".
אנחנו ממשיכים מפגה דרומה וחולפים בתוך זמן קצר על פני "מסדרון בארי", שער הכניסה הצה"לי לציר נצרים. האזור שלאורך הגבול, שבו ניטעו בעבר חורשות אורנים ואקליפטוסים, הפך בשנה וחצי האחרונות לשטח צבאי סגור, עמוס בכוחות ובמבנים צה"ליים חדשים שהוקמו בחופזה. מאז תחילת המלחמה היה אחראי אגד הלוגיסטיקה האוגדתי, בראשות סא"ל י', לספק את התשתית הלוגיסטית לכל מה שמתרחש כאן. "המטרה היא להגן על תושבי העוטף ועל מדינת ישראל", אומר י', "כדי שאנשים יוכלו לחזור לחיות כאן בבטחה ובשלום".
"משימת שיקום המוצבים בעוטף עזה לאחר אירועי 7 באוקטובר היוותה יעד מרכזי כבר מימי הלחימה הראשונים, שכן רבים מהמוצבים בגזרה היו מושבתים כמעט לחלוטין", אומר ראש מנהלת קו דרום, סא"ל אומרי, ממחלקת שוהם ותשתיות. המחלקה היא אחת מכמה מחלקות תחת חטיבת הלוגיסטיקה שבאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל. תפקידה לדאוג לכלל הצבא בתחום הבינוי והתשתיות.
"צוותי הבינוי של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בפיקוד הדרום, בשיתוף אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון, פעלו להשבת כשירותם של המוצבים, תוך סנכרון המענה המבצעי בהתאם לצרכים בשטח. בתוך כמה ימים הושלם שיקום התשתיות החיוניות והראשוניות במוצבים, באופן שאפשר את המשך קיום הלחימה בתנאים מבצעיים תקינים. במקביל, ובשיתוף מחוז נגב באגף ההנדסה והבינוי, החל תכנון מואץ לשיקום מלא של המוצבים, לרבות תשתיות מגורים, רווחה ומנהלה.
"ביצוע הפרויקט תוך כדי לחימה היווה אתגר משמעותי, שכן המוצבים אוישו בלוחמים שהתכוננו לשעת פקודה. בפרויקט מסוג זה מרחב התמרון התשתיתי מצומצם, ונדרשנו לעמוד בביצוע תחת אילוצים רבים, תוך שמירה על רציפות תפקודית וסיפוק תשתית בסיסית ללוחמים. בתוך כארבעה חודשים הושלם שיקום המוצבים באופן מלא, לצד קידום פרויקטים נוספים לשיפור תשתיות קיימות שהיו במקום עוד לפני 7 באוקטובר".
אפוד ששייך לחלל
אחד המאמצים העיקריים הוא כאמור שיקום מוצבי הגבול שנפגעו. "בשלב הראשון עשינו מיפוי, כדי להבין מה אנחנו רוצים לעשות ואיך להחזיר את המוצבים לתפקוד", אומר קצין הבינוי יאיר. "התשתיות הראשונות שעבדנו עליהן היו חשמל ומים, שניסינו להחזיר לכשירות כמה שיותר מהר. השלב הבא היה להבין איזה קבלן נכנס לאיזה מוצב, להבין מה אנחנו רוצים לעשות בכל מקום, מה לוחות הזמנים, וכו'".
וכך, בשבועות הראשונים למלחמה התפתח באגד הלוגיסטיקה מונח חדש: סף ורף. "הסף זו הרמה המינימלית של חזרה לכשירות", מסביר יאיר, "והרף זה דברים כמו חדר כושר, חדר אוכל - כל מה שהוא מעבר למינימום".
סא"ל י': "סיפורי הגבורה של כל חייל שהיה פה ב־7 באוקטובר מחזקים את הלוחמים שמגיעים לשרת כאן. כשאני רואה את פני החללים על לוח הזיכרון אני מתמלא גאווה שהם נלחמו בשביל כולם. חייל שמגיע למוצב ויודע מה היה כאן, מקבל כוח"
מי שהיה אחראי לספק את אנשי המקצוע לעבודות התשתית השונות הוא רס"ן רועי, מיחידת הבינוי של פיקוד דרום, שמורכבת מאנשי מקצוע דוגמת מסגרים, חשמלאים, שרברבים וכו', כולם אזרחים עובדי צה"ל, שהתגייסו למשימה בהתלהבות רבה. "תפרנו לכל מוצב מענה והתחלנו לעבוד תחת אש", אומר רועי. "השטחים עדיין היו מאוימים, והצוותים נכנסו בליווי ועבדו עם קסדה ואפוד קרמי".
יאיר: "כשהיו התרעות על ירי רקטות, הפועלים רצו למרחבים הממוגנים עם מברשות נוטפות צבע. עבדנו בטירוף, על אוטומט. היו ימים שהיינו כל כך עייפים, שהיינו פתאום מתפוצצים מצחוק בלי סיבה".
רן: "נכנסנו למוצבים גם עם המון רגישות. היתה פה עדיין עבודה של הרבנות הצבאית, היה צורך לאסוף ציוד אישי של אנשים. התחושה היתה יותר של הלם. אתה לא מצליח להבין בהתחלה את גודל האירוע, בטח בשעות הראשונות, אפילו לא בימים הראשונים. אתה מסתובב, נכנס למקומות שבנית בידיים שלך, ובכל מקום אתה רואה את גודל ההרס והחורבן. זה בלתי נתפס".
אם יש משהו שרן לא יכול לשכוח מהימים הראשונים, זה הציוד האישי שהותירו הלוחמים מאחור. "אתה רואה ציוד עם שמות של לוחמים, אתה רואה תמונות של בני משפחה תלויים על הקיר, ואתה מנסה להבין אם מי שתלה את התמונות האלה נמצא בחיים, אם השם שמופיע על האפוד שייך לחלל", הוא אומר. "אלו תחושות קשות, אבל זה גם נותן לך פרופורציות ומאפשר לך להרים את עצמך ולהתחיל לעבוד".
בבוקר שבת 7 באוקטובר שהה רן בביתו שבאריאל. "כמי ששירת באוגדת עזה בשנים האחרונות, אחרי שהחלו האזעקות ניסיתי ליצור קשר עם האוגדה, ואף אחד לא ענה לי", הוא מספר. אחרי שראה את הסרטון המפורסם של טנדר המחבלים בתוך העיר שדרות, הבין שמשהו חמור קורה.
"אני עולה על מדים, מניע את המכונית ונוסע לכיוון האוגדה", הוא משחזר. "אני מנסה להגיע דרך צומת יד מרדכי, אבל שוטרים עוצרים אותי בדרך ומסובבים אותי לאחור. אני נוסע מסביב, דרך אופקים, ומשם נכנס עם עוד אנשי מילואים אחרים למחנה אורים".
אחד מאותם אנשים היה רס"ב יאיר. "המשימה הראשונה שלנו היתה לנסות להגיע לבסיס האוגדה במחנה רעים", משחזר רן. "החשמל שם נפל, הגנרטור נפגע וקרס, והחמ"ל המרכזי של האוגדה לא יכול היה לתפקד. ארגנו שיירה עם כמה לוחמים והצלחנו להגיע לבסיס. בגלל שאנחנו מכירים את המקום, כמי שהיו אחראים על הבינוי שלו, הצלחנו לתקן את הבעיה ולהחזיר חשמל לבסיס. אנחנו הרי מכירים את כל המפסקים, אז ניתקנו אזור שקיצר את החשמל - והחמ"ל חזר לפעולה".
"ההיסטוריה עדיין נכתבת"
את השעות ההן יאיר לא ישכח. "אוגדת עזה זה הבית שלי", הוא אומר. "אני משרת פה כבר 25 שנה. את אשתי הכרתי באוגדה. זה משהו בלב שנשבר, כאילו דורכים לך עליו. כבר ב־8 באוקטובר, כשאני מתחיל להסתובב במוצבים שלאורך הגבול אני מבין שהפרויקט הבא שלי הוא להקים את כל המוצבים מחדש, כי אין דרך אחרת. אין משהו אחר שיכול להגן על קו הגבול".
קצין הבינוי: "עשינו מיפוי, כדי להבין איך להחזיר את המוצבים לתפקוד. התשתיות הראשונות היו חשמל ומים, שניסינו להחזיר לכשירות מהר. השלב הבא היה להבין איזה קבלן נכנס לאיזה מוצב, להבין מה אנחנו רוצים לעשות בכל מקום, מה לוחות הזמנים"
אחד המוצבים שנפגעו הכי קשה, ושאליו הגיעו רן ויאיר כבר ביום השני למלחמה, הוא מוצב סופה. עכשיו אנחנו מדרימים איתם לשם. עד שנגיע, יתחלף הצהוב של שדות נחל עוז בחוּם מדברי סמיך.
הבטונדות כאן נמוכות יותר מאשר בפגה, אבל הגוון האפור זהה. חיילים יוצאים לחופשה אחרי שסגרו את החג. חייל אחד שורף לעצמו פיתה בטרקלין, מעין מטבחון שהתווסף למוצב אחרי המלחמה, ובו החיילים יכולים להכין לעצמם ארוחה קלה או כוס קפה בין משימה למשימה.
גם במוצב סופה הכל נראה חדש, נקי ומסודר. קשה להאמין שרק לפני שנה וחצי התחולל פה קרב עקוב מדם. המוצב קם כעוף החול מההריסות, תחת ידיהם של אנשי הלוגיסטיקה. "המוצב הזה נהרס כליל", אומר רס"ב יאיר. "הכל היה שרוף. המצב פה היה קטסטרופה".
את מוצב סופה איישה ב־7 באוקטובר פלוגה מסיירת נח"ל. גם כאן היתה "כוננות עם שחר", גם כאן היו מעטים מול רבים, גם כאן התבצרו הלוחמים בחדר האוכל הממוגן לאחר שהמחבלים חדרו למוצב כמעט ללא קושי, וחולצו רק בשעות אחר הצהריים. 13 לוחמים נהרגו בקרב במוצב סופה.
לעבודות התשתית היתה אחראית יחידת הבינוי של פיקוד דרום, שמורכבת מאזרחים עובדי צה"ל, שהתגייסו למשימה בהתלהבות. רועי: "תפרנו לכל מוצב מענה והתחלנו לעבוד תחת אש. הצוותים נכנסו לכאן בליווי - ועבדו עם קסדה ואפוד קרמי"
גם כאן חדר האוכל שופץ מהיסוד, ופרט לשפע סטיקרים של חללים ולוח הנצחה צנוע - אין זכר לדרמה. "הלחימה התמקדה באזור הזה", אומר סא"ל רן כשהוא עומד בפתח חדר האוכל, ומצביע על הקירות המסוידים. "פה היה אפשר לראות כמות הרס מאוד גדולה. הקירות היו כולם מנוקבים קליעים וטילי נ"ט. שיפצנו את הכל לגמרי. אם תראה תמונות של איך הכניסה הזו נראתה, לא תאמין".
כמה לוחמים מסיימים בדיוק את ארוחת הצהריים שלהם ומפנים את הכלים המלוכלכים. אחר כך הם חולפים על פני דלת הכניסה, עשויית הפלדה הכבדה, שמישהו תלה עליה שלט עם הנחיות. "כניסה לחדר אוכל על מדי ב'/טקטי בלבד", נרשם שם. "יש לשטוף ידיים היטב לפני כניסה!"
"יש מסר בשיקום המוצבים", אומר רס"ן רועי מיחידת הבנוי של פיקוד הדרום לפני שאנחנו נפרדים. "מסר של התחדשות, של לעמוד בחזרה על הרגליים".
רן, איש המילואים של אגד הלוגיסטיקה באוגדת עזה, מצטרף אליו: "פיסות ההיסטוריה של מדינת ישראל נכתבות כאן, וממשיכות להיכתב. להיות חלק מהדבר הזה זו זכות ענקית. אני חושב שדווקא העובדה שאנחנו יושבים פה, אל מול תמונות ההרס מ־7 באוקטובר, היא העוצמה שלנו. היכולת שלנו להרים את הראש, לנער מעלינו את האבק ולהסתכל קדימה, זו העוצמה של צה"ל, של מדינת ישראל ושל העם שלנו".
itayilnai@hotmail.com
