הראיון הזה מתקדם לאט, עקב בצד אגודל. באופן כללי קשה מאוד לגרום לבני נוער להיפתח, גם בלי התוספת של הכאב הנורא - קל וחומר כשמדובר באחיות ואחים שכולים, שאיבדו אח או אחות ב־7 באוקטובר ובמהלך המלחמה. רוב הזמן הם משיבים לשאלות בדרך אופיינית לגילם: תשובות קצרות, קול רפה ופנים חתומות. הרגשות הסוערים צפים בהם רק כשהם מתחילים לדבר על זיכרונות מסוימים מהאחים שאינם, בדגש על הריבים השטותיים ועל מעשי הקונדס שנלקחו מהם בבת אחת, בהפתעה, לבלי שוב. זיכרונות שכמעט תמיד קשורים לרגעים של צחוק.
"הוא היה שטותניק, שלפעמים עשה דברים לא הכי חכמים", מספר אסא אברמוב, אחיו הצעיר של לאור אברמוב ז"ל, ואת ארשת פניו הרצינית מחליפים לרגע חיוך ילדי וניצוץ שובב בעיניים. "הוא היה מכניס את אחינו הקטן, ארי לב, לתוך מזוודה, סוגר אותה - ופשוט משגר אותו בתוכה, על הגלגלים, בירידה שיש לנו בבית. ב־1 באפריל הוא הפך את הבית - קם לפנות בוקר ושם כובעים על השולחן, החביא את הקומקום ועטף את הידיות בקליפות של בננה".
"קמתי עם פומלה במקום כרית", מצטרפת אחותו, אומי אברמוב, לאפשרות להמתיק את הכאב בצחוק, ולו לרגע קט. "התעוררתי עם דלקת גרון, והייתי חייבת תה. לא מצאתי את הקומקום, וגם לא יכולתי לדבר, אז כתבתי על דף 'לאור, איפה הקומקום?' וירדתי אליו לחדר. התחלתי לדפוק על דברים, כי לא יכולתי לצעוק, עד שהוא קם. רק אחרי שהראיתי לו את הפתק הוא הביא לי את הקומקום".
לאור, בנם של מיכל הלב ודוד אברמוב, נולד ב־2003. כשהיה בן שנה וחצי הוריו נפרדו והוא המשיך להתגורר עם אמו, וכשהיה בן 6 הם עברו לפרדס חנה. בהמשך עבר לשם גם אביו, עם אשתו השנייה, רוני, שממנה נולדו ללאור ארבעה אחים ואחיות: שיה, אומי, אסא וארי לב.
אומי: "הגעתי הביתה, ותכננתי לאכול את המילקי האחרון שהיה במקרר. שנים לא היה מילקי בבית, ומאוד התרגשתי, אבל כשפתחתי את המקרר ראיתי שהוא נעלם, ואז רבנו פיצוצים. מכות. זה היה הפתרון הטבעי שלנו, לריב"
הוא היה ילד רגיש עם אהבה גדולה למוזיקה, שצעד בעקבות אביו, הידוע בשם הבמה "די.ג'יי דרוויש", והחל לבנות את שמו כתקליטן בסצנת הטראנס הישראלית. הוא ניגן במסיבות, ותמיד הצליח לסחוף את הקהל. אביו צפה לו עתיד מזהיר בתחום. לאור התנשא לגובה של 1.90 מ', הבנות היו מאוהבות בו, והקשר שלו עם האחים והאחיות ממש לא בא לידי ביטוי רק דרך צחוקים. הוא שימש להם דוגמה ומופת בכל תחום.
בשבת הארורה הוא יצא לבלות בנובה, שם נרצח בדם קר בידי מחבלי נוחבה - ומאז החיים התהפכו. איך מסבירים דבר כזה לילדים בגילם? איך שומרים על תמימותם? איך ממשיכים את חיי המשפחה? איך מכילים את הידיעה שבפניהם עוד חיים שלמים לצד האובדן הבלתי נתפס של אחיהם?
ראש השבט
ביום הזיכרון הקרוב, ערוץ ניקלודיאון (ערוץ 84 ב-HOT, אפיק 91 ב-yes) ישדר את הסרט "ביחד עם ניק - האחים והאחיות שאיבדנו", בבימויו של אור סיט, המתעד סדרת מפגשים אישיים עם נערות ונערים מרחבי הארץ, ששכלו אח או אחות במלחמה או בנובה.
לצד האחים של לאור, בסרט משתתפים בין השאר גם אבלינה (13), אחותה של סופיה בונגרט ז"ל שנרצחה בנובה; שירה ועומר (11 וחצי ו־13), אחיו של עידו זנו ז"ל שנפל בעזה; אור (15), אחיה של שני לוק ז"ל שנרצחה בנובה; טוהר ושלהבת (12 ו-15), אחיותיו של נריה זיסק ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בדצמבר 2023; דניאל (10), אחותו של נדב ברטל ז"ל שנרצח לאחר שברח ממסיבת הנובה; שיר (14), אחותו של ניצן שסלר ז"ל שנפל בקרב בחאן יונס בינואר 2024; אריאל (9.5), אחותו של ליאל איטח ז"ל שנרצח בנובה; ומעין, אחותו של יאיר רויטמן ז"ל שנפל בקרב ברפיח ביוני 2024.
"חשוב לנו להשתתף בסרט כדי שאנשים יזכרו את האחים שלנו", מסבירה האחות שיה, ואומי מוסיפה: "אני מרגישה שעברו שנה וחצי, אז לאבל כבר אין יותר מדי לגיטימציה ואפשר להתקדם. אבל זה לא הגיוני שהחיים פשוט ממשיכים כרגיל, כאילו כלום לא קרה".
איך זה היה עבורכם לגדול עם חצי אח?
שיה: "לאור הוא האח גדול שלנו. הוא אף פעם לא היה חצי".
אסא: "הוא היה ראש השבט, המנהיג. הוא היה זה שמחליט, וכולנו פשוט עשינו מה שהוא היה אומר לנו. היינו די חיילים שלו, שפוטים. ריבים היו חופשי, מלא ריבים - אבל ריבים רגילים של אחים. את רואה את הצלקת שיש לו פה?", הוא מצביע אל עינו של ארי לב. "זה כי אני ולאור רדפנו אחריו במטבח והוא נכנס בתוך הידית. היו מלא אירועים כאלה".
שיה: "היה מאוד קשה לא לשים לב שהוא שם. עם כל הגובה שלו, הוא היה נכנס לחדר - וכולם ישר היו מסתכלים עליו. החברות שלי אמרו שהן היו מאוהבות בו, כי הוא תמיד היה כל כך מסתורי וביישן".
בית משפחת אברמוב היה שמח. הילדים גדלו על מוזיקת טראנס. "כשמבשלים, שמים ברקע טראנס", מספר אסא. "גם באירועים משפחתיים, בשבתות ובחגים - זו היתה המוזיקה בבית. היינו הולכים עם אבא למסיבות כבר בתור ילדים קטנים".
אתם אוהבים את המוזיקה?
"כן, בטח", הם משיבים פה אחד, ואסא מסייג בחיוך: "אומי מעדיפה מזרחית".
אסא מספר שאף על פי שאחיו הגדול היה ביישן, במסיבות הוא היה יודע לרקוד יפה מאוד. "זה מנחם לדעת שלפחות הוא הלך כשעשה את מה שאהב", הוא אומר. שיה: "בשנים האחרונות הוא עבד וגר בכפר הנוקדים, ופעם בשבועיים הגיע הביתה. הוא ממש התחיל לפתח את הקריירה שלו. היא בדיוק התחילה לעלות - ונעצרה".
אומי: "חלמתי שהוא מגיע הביתה. היו אצלנו מלא אנשים בבית, זו היתה שבעה, ופתאום הוא הגיע. היינו בהלם. אמרתי לו 'תצבוט אותי, שאדע שזה לא חלום'. הוא צבט אותי, אמרתי 'אוקיי, זה לא חלום', המשכנו לדבר - וזהו, התעוררתי"
אומי: "בעיניי זה פשוט משהו לא נתפס. אנחנו רגילים לא לראות את לאור יותר מדי, כי הוא גר בחו"ל שנה עם אמא שלו, עבד בכפר והיה טס הרבה עם חברים, אז זה קצת כאילו הוא הלך לטייל ויום אחד הוא יחזור".
אסא: "לפעמים אני לא ממש זוכר שזה קרה ואז פתאום נזכר, אבל זה כל הזמן יושב לי איפשהו בראש. אני הולך עם זה לכל מקום".
מהו הזיכרון האחרון שלכם ממנו?
אומי: "אני זוכרת שהגעתי הביתה אחרי העבודה, ותכננתי לאכול את המילקי האחרון שהיה במקרר. אמא שלי קנתה מילקי אחרי שנים שלא היה בבית, ומאוד התרגשתי, אבל כשפתחתי את המקרר ראיתי שהמילקי נעלם. שאלתי מי אכל אותו, ואז רבנו פיצוצים על המילקי. מכות, הכל. זה היה הפתרון הטבעי שלנו, לריב. עכשיו, כשאני מתגעגעת אליו, אני לוקחת חולצה שלו מהארון, לובשת אותה בתור פיג'מה, ואז מריחה אותו. זה ממש כמו לישון איתו".
עומר: "שבוע לפני שהוא נהרג היה לי אירוע בר־מצווה של חבר, וביקשתי ממנו את השרשרת שלו. הוא נתן לי אותה, והבטיח שכשיחזור נלך לקנות ביחד שרשרת וצמיד. היא נשארה אצלי, והוא לא חזר"
שיה: "ביום כיפור לפני 7 באוקטובר הייתי אצל חברים שלי עד מאוחר. ב־4:00 לפנות בוקר יצאתי מהם, והבית שלנו נמצא בקצה השני של פרדס חנה. פתאום ראיתי אותו. הוא עבר באופניים לידי במקרה, ובמקום להמשיך לרכוב הביתה הוא הלך לידי ברגל, כשהוא סוחב את האופניים שעה וחצי ביד. כל זה כדי שלא אלך לבד ב־4:00 בבוקר.
"לפני 7 באוקטובר, אם הייתי שומעת על פיגועים או על רצח הייתי עצובה, אבל היתה לי הרגשה שזה לא משהו שיכול לקרות לנו. כשזה קרה, ממש אכלתי סרט. איך דבר כזה קרה בכלל? זה לא ייתכן. יש לנו מזל שאנחנו עדיין משפחה גדולה, ואנחנו שמחים הרבה. זה קרה, ואנחנו עצובים, אבל אנחנו עדיין משפחה מאושרת".
אומי: "לפני שבוע חלמתי שהוא מגיע הביתה. היו אצלנו מלא אנשים בבית, זה היה סוג של שבעה, ואז פתאום הוא הגיע. כולנו היינו בהלם, ואמרתי לו 'תצבוט אותי, שאדע שזה לא חלום'. הוא צבט אותי, אמרתי 'אוקיי, זה לא חלום', והמשכנו לדבר - וזהו, התעוררתי".
אסא: "באסה להתעורר מחלום כזה".
"קשה לבכות"
אבלינה בונגרט אוהבת לרקוד. היא בת 13, תלמידת כיתה ח' במגמת מחול בבית ספר סמוך לעיר מגוריה, כרמיאל, ולדבריה היא "רוקדת מגיל שנתיים". היא אוהבת מוזיקה, "בעיקר זמרים מחו"ל", והיא יפהפייה אמיתית. היא היתה רוצה להתפרסם - אבל לא ככה. בסרט הזה היא היתה מעדיפה לא להשתתף.
במתקפת חמאס בבוקר שמחת תורה, אבלינה איבדה את אחותה האהובה והיחידה, סופיה בונגרט. סופיה, צעירה שמחה ומלאת חיים, נסעה עם חברתה הטובה, לירז ניסן, לפסטיבל נובה. כשהחלה המתקפה סופיה ולירז ניסו להימלט ברכב, אבל בשל הירי הכבד הן עצרו במיגונית ליד קיבוץ בארי. הן שלחו הודעות למשפחותיהן בבקשה לסיוע - אך לשווא. שתיהן נרצחו. סופיה היתה בת 21 במותה.
לא רק המטען האדיר הזה רובץ על כתפיה השבריריות של אבלינה. ב־21 בפברואר השנה, אביה, ולדיסלב בונגרט, שם קץ לחייו בגיל 48. עכשיו נותרו שתיהן, אבלינה ואמה אנה, שמלווה את בתה ליום הצילום הטעון הזה.
"מוזר", היא מסכמת בקיצור תואם גיל את המציאות החדשה והקשה של חייה. אחר כך היא בכל זאת מוסיפה כמה מילים: "זה שונה לגמרי. אחותי היתה אדם כזה שכשהיא לא שם - מייד היו מרגישים שמישהו חסר. היא תמיד דיברה והצחיקה, ועכשיו פתאום יש שקט".
סופיה נולדה ב־2002 באוקראינה. כשהיתה בת 4, המשפחה הקטנה עלתה לישראל והתיישבה בכרמיאל. אב המשפחה עבד בחברת אלביט, ובתקופה שקדמה לטבח 7 באוקטובר עבר לעבוד ברפאל. חמש שנים לאחר מכן נולדה אבלינה. "סופיה רצתה אותי", היא משתפת. "היא עשתה לאמא שלי חור במוח שהיא רוצה אחות קטנה - ובסוף קיבלה את מה שהיא רצתה".
למרות תשע השנים שהפרידו בין האחיות, הן היו מאוד קרובות. "זה לא היה מורגש", מספרת אבלינה. "אולי רק בזה שיש לה יותר ידע. כלומר, ניסיון חיים. היא היתה יותר בוגרת, והיא ממש חיה את החיים. אהבה לצאת, לשבת במסעדות, לטוס לחו"ל - כמה שהספיקה".
אבלינה: "כשסופיה היתה, הסתכלו עליה יותר, כי היא היתה הגדולה. עכשיו כל העיניים עלי, ואני צריכה להיות בוגרת, לעודד את ההורים. זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן, להקל עליהם. אני לא יכולה להישאר ילדה במצב כזה"
התמונה האחרונה של סופיה שנצרבה בזיכרונה של אבלינה היא משבת לפנות בוקר, ב־7 באוקטובר. "היא התארגנה לצאת למסיבה והפריעה לי לישון. כעסתי עליה, אז היא עשתה לי סימן של לב עם הידיים - ויצאה. אחר כך מצאו בשבילנו את הטלפון שלה. באופן ממש מוזר, היתה לו סוללה. בסרטונים שמצאנו ראינו שהיא היתה ממש שמחה במסיבה.
"יש סרטון שהן מתחבאות מתחת לאוהל, והיא אומרת 'שם יש מחבלים, ושם גם היציאה, אז אין לנו לאן לברוח', וכל הסרטון היא צוחקת. דיברתי עם אמא שלי על זה. שתינו לא רוצות לחשוב איך היא חוותה את זה. זה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות לבן אדם, שאין לו לאן לברוח. אנחנו לא בטוחים איך היא נרצחה. יש שתי אפשרויות: או שהיא נרצחה במיגונית, או שירו לה בגב כשהיא ניסתה לברוח ממנה".
איך היו הימים שבאו אחר כך?
"זה היה מאוד מוזר. בשבעה, אחרי ההלוויה, לא מרגישים כלום. זה שמח, יש מלא אנשים. אבל אז, אחרי השבעה, פתאום הבית ריק, וזה מתחיל להיות עצוב. זה נהיה עצוב באמת רק אחרי כמה חודשים. פתאום את ממש מרגישה שחסר בן אדם בחיים שלך. פתאום שקט, וכל מה שתמיד עשיתם - עכשיו זה חסר".
הצלחת להמשיך, למרות הכל, עם הלימודים ועם התחביבים?
"בהתחלה זה היה ממש קשה. לא הצלחתי להקשיב ולהתרכז. גם הגעתי לבית ספר חדש, כי בית הספר שלי היה ביישוב שפונה. היו כמה בנות שעזרו לי, אבל אלה לא היו חברות שיכולתי לפרוק איתן".
חברות, ואנשים בכלל, יכולים לקלוט דבר כזה?
"אף אחד לא באמת מבין, ואת מרגישה נורא לבד. יכולים להגיד לך 'אני משתתפת בצערך', אבל אף אחד לא מבין את ההרגשה שלך. זה ממש מורגש שאת לבד. את הולכת לאנשהו, ויש חברים סביבך, אבל אף אחד לא מרגיש את מה שאת מרגישה, כי אצלם שום דבר לא השתנה - אבל אצלי הכל השתנה".
אבלינה משתפת שהיא ואמה, אנה, הלכו לטיפול - אבל האב, ולדיסלב, סירב. "לאמא שלי גם היה מאוד קשה, ואולי אפילו בעיקר לה. אבל אבא שלי לא ניסה לפרוק. עד הסוף הוא לא דיבר על זה בכלל, באמת. ואני ואמא שלי דיברנו, אפילו שזה נושא שקשה לדבר עליו".
מדהים לגלות שכבר בגיל כה צעיר, אבלינה מבינה את החשיבות שבשיתוף ובפריקה של מה שיושב על הלב. זה אולי לא מעלים את הכאב, אבל זה כנראה הופך אותו למשהו שניתן לשאת. האב, כאמור, הוכרע על ידי כאבו, כאב בלתי נסבל על אובדן בתו הבכורה, בבת עינו - ושם קץ לחייו.
"אני יכולה לספר שמאוד מתבגרים בתקופה כזאת. אצלי, בגלל שהיינו שתיים ונשארתי ילדה יחידה, הייתי חייבת להתבגר. כשסופיה היתה, הסתכלו על שתינו, ועליה אפילו יותר, כי היא היתה יותר גדולה. עכשיו כל העיניים עלי, ואני צריכה להיות בוגרת. זה מה שאנשים מצפים ממני.
אבלינה: "בשבעה לא מרגישים כלום, אבל אז פתאום הבית ריק, וזה מתחיל להיות עצוב. זה נהיה עצוב באמת רק אחרי כמה חודשים. פתאום את מרגישה שחסר בן אדם בחיים שלך. פתאום שקט, וכל מה שתמיד עשיתם - עכשיו זה חסר"
"באיזשהו מקום, עשיתי את זה גם כדי לעודד את ההורים. אם אני יותר בוגרת, אז להורים יותר קל איתי. זה מה שאני חושבת שניסיתי לעשות - להקל עליהם. הרגשתי שלא באמת יכולתי להישאר ילדה במצב כזה".
למה באת להצטלם היום?
"כדי להעלות מודעות. לספר עליה לאנשים שלא הכירו אותה. היא היתה רוצה את זה, אני חושבת. אמא שלי ואני עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי להנציח אותה. הכנו מדבקות שלה וטסנו לחו"ל להדביק אותן גם שם, שיידעו שהיה אדם כזה. היא היתה מישהי שאי אפשר לשכוח".
אבלינה כמעט דומעת, אבל אז עולה חיוך קטן על פניה, זכר לנערה בת ה־13 שהיא, ובקול שקט היה מגלה: "הייתי רוצה להיות דוגמנית, שחקנית, משהו כזה. אני רק פוחדת שיחשבו 'למה היא לא בוכה?'. אבל זה קשה לבכות. צריך מלא כוחות כדי לבכות, ואין לי כוח. בכיתי כל כך הרבה. די. זהו. אני לא רוצה לבכות יותר".
מופיע בחלומות
שירה זנו, תלמידת כיתה ו' בת 11 וחצי מיהוד־מונוסון, היתה לבד בבית כשנציגי צה"ל באו לבשר את בשורת האיוב על נפילתו של אחיה הגדול והנערץ, עידו. "הם דפקו בדלת", היא משחזרת בקול שקט ומבויש. "שאלתי מי זה, והם אמרו 'מהצבא'. לא פתחתי להם. אמרתי שאני לבד בבית. התקשרתי לאמא, וקצת אחר כך אבא הגיע, והם חזרו. ידעתי שזה קשור אליו, כי לא היו באים סתם אנשים מהצבא". מאז, שירה, ילדה עצמאית, פוחדת להישאר לבד בבית.
סמ"ר עידו עובדיה זנו היה לוחם וחובש קרבי בגדוד שקד של חטיבת גבעתי. הוא נפל בקרב ב־9 בדצמבר 2024, במהלך היתקלות בג'באליה שבצפון רצועת עזה, שבה טיל נ"ט נורה לעברו. הוא היה בן 20. יחד איתו נהרגו בתקרית הקשה שני לוחמים נוספים. עידו הותיר אחריו הורים, קרן ויוסי, ושלושה אחים - שליו (23), עומר (13), שחגג בר־מצווה חודש אחרי נפילת אחיו, והאחות הקטנה שירה.
שירה: "הם דפקו בדלת, שאלתי מי זה, והם אמרו 'מהצבא'. לא פתחתי להם. אמרתי שאני לבד בבית. התקשרתי לאמא שלי, וקצת אחר כך אבא שלי הגיע, והם חזרו. ידעתי שזה קשור אליו, כי לא היו באים סתם אנשים מהצבא"
מאז, המשפחה עושה כל שביכולתה כדי להנציח את הבן שנפל. במארס 2025 נחנכה "כיכר עידו" במרכז יהוד־מונוסון. כמו כן, המשפחה יזמה הקמת מרכז קהילתי בשם "בית השמחה של עידו", שישמש מקום לפעילויות חברתיות וקהילתיות, בהשראת אופיו המחבר והשמח של עידו.
עידו היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הפועל ת"א, ובתחילת החודש התקיים ביהוד משחק כדורגל מרגש בין ותיקי הפועל ת"א לחברים של עידו, להנצחתו. "היינו הולכים יחד למשחקים בשער 5", מספר עומר בחיוך רחב. "הוא גם אהב ללכת לים, לגלוש ולעשות הרבה סתלבט, המון צחוקים".
רק ארבעה וחצי חודשים עברו, וכבר בשבוע הבא מגיע יום הזיכרון הראשון שלהם כאחים שכולים. "הוא מופיע לי בחלומות", משתף עומר. "הוא בא ואומר לי שהכל בסדר, מרגיע אותי. היתה לנו מריבה אחת, ממש מצחיקה. רבנו מכות, ואז התעצבנתי, הבאתי מסטיק, לעסתי אותו - ושמתי לו בשיער. הוא כל כך התעצבן, שהוא רדף אחרי בכל הבית עם מכונת תספורת וניסה להוריד לי את השיער".
שירה: "פעם אחת הוא חזר מעזה והפתיע אותנו בבית הספר. ראינו אותו בשער, רצנו אליו ובכינו".
עומר: "שבוע לפני שהוא נהרג היה לי אירוע בר־מצווה של חבר, וביקשתי ממנו את השרשרת שלו. הוא נתן לי אותה, ואמר שכשיחזור נלך לקנות ביחד שרשרת וצמיד. השרשרת נשארה אצלי, והוא לא חזר".
באילו רגעים הוא הכי חסר לכם?
"תמיד, תמיד", הם עונים ביחד. "ביומיום, בקידוש ביום שישי, בחגים - תמיד. אפילו סתם עכשיו".
יש לכם עם מי לשתף את הכאב?
עומר: "יש לי שלושה חברים ממש קרובים, כמו אחים שלי. גם הם גדלו איתו וחוו אותו כמעט כמוני, והם לקחו את זה מאוד קשה. יש לי חבר שגם אח שלו משרת בגבעתי, שחטף התקף חרדה. הוא פחד שגם לאח שלו זה יקרה".
שירה: "בסופו של דבר, אף אחד לא באמת יכול להבין את זה. גם אני לא באמת מבינה. מה כל זה קשור אלי? אני ילדה".