"אני סוגד להם": לא תנחשו על מי קובי אריאלי נדלק בעבודה

הגיעה מישהי חדשה לארגון. באמת עובדת חכמה וטובה. עוד לא באה וכבר התחילה לתת עצות. הנה, אני מתוודה על האמת: כל עצה כזאת מטריפה את דעתי עליי. אני רק רואה בקבוצה את המקליד/ה ואני נדרך בעצבים. מה היא רוצה זאת. ומי בכלל שאל אותה. וככה זה יהיה מעכשיו? עצות? ומה היא אומרת. כאילו לא חשבנו על זה קודם. והנה אני מתוודה על עוד אמת: כל עצה פגז. פשוט דברי טעם מצוינים. זוויות נשכחות שפתאום היא נותנת עליהן את הדעת, פתרונות פשוטים לבעיות מסובכות, דברים שנמלטו מעיניי ומעין המנהלים האחרים. פשוט תענוג.

משך שנים שיש ענף אחד שאני אוהב במיוחד: יועצים ארגוניים. אני סוגד להם וליכולת שלהם לייצר יש מאין. הראש שלי בנוי כמו ראש של תלמיד ישיבה, והוא אומר לי שלא יכול להיות שאדם יוכל לגבות כסף עבור זה שהוא מעניק למישהו משהו שכבר יש לו. פגשתי בהם לאורך השנים בהערצה גדולה ליכולת הזו שלהם.

זה תמיד עובד אותו דבר: חדר ישיבות, הרבה אנשים שחוקים, עצבנים ועייפים, לפניהם ניירות מהוהים או מחשבים בסוף סוללה, נותנים עיניים באיש חדש. הוא יושב, שותק. זה הכלל הראשון: לשתוק, גם אם זה קשה. לשתוק-לשתוק-לשתוק. ממש הרבה זמן. כל חצי דקה של שתיקה מתורגמת לאחר מכן לכמה אלפים בחשבונית. והאנשים מדברים ומדברים, טוחנים את השכל. האחד נכנס לדברי חברו והאחת מתערבת בשאלת קודמה. והם מניחים על השולחן, ובחלל החדר עיסה של נתונים, של מחשבות ושל בעיות. כל אחד ואחת מעמיסים על הערימה עוד שכבה ועוד שכבה.

ואז, כעבור משהו כמו 25 דקות של שתיקה, היועץ מרים עיניים חכמות, ושואל, די בשקט, משהו כמו:
"מי קהל היעד?".

דממה נופלת בחדר. כל הנוכחים שקועים בתוך עצמם, וכולם, ממש כולם, חושבים בשניות ההן בדיוק על אותו דבר: איזה גאון. איזה. לעזאזל. גאון. מאיפה הוא הביא את זה. הרי זו באמת השאלה הכי בסיסית והכי עקרונית שמסביבה נסוב כל הדיון הזה. אם היא תיפתר, הכל ייפתר. איך לא חשבנו על זה. וברגע ההוא, ברגע השתיקה ההוא (שתיקה 2. השתיקה הראשונה הייתה השתיקה של לפני השאלה. היא הייתה, כזכור ,בת 25 דקות. זו השתיקה השניה, ואורכה כ-15 שניות). ברגע ההוא - ננעלת החשבונית. כי כל אחד באולם מבין שעל קסם כזה אכן מגיע 82 אלף ש"ח פלוס מע"מ. זה פשוט וברור.

מה שהם שוכחים זה שהם שאלו את השאלה הגאונית הזאת כבר 200 פעם. לפני חודש ולפני שלושה שבועות, לפני שבועיים ואך שלשום. טחנו והתעסקו, וכבר שכחו שהיא קיימת, כי כבר קמו עליה עוד שאלות, ויכוחים ובלאגן. אבל כשהוא הביא להם את השאלה הפשוטה הזו, כל מה שהיה לפניה, עיסת הבלבול והיגע, נעלמה ונכחדה והפכה עפר לרגליו. והוא מתחיל עכשיו סיבוב חדש. איזה גאון! באמת גאון.

קוראים לזה מישהו מבחוץ. והוא חיוני לכל סוג משבר בעולם. הוא, אגב, לא בהכרח מביא פתרון. בחלק מהמקרים, דקה אחרי שהוא מאיר בפנס בול אל הנקודה הנכונה, הוא מתחיל לבלבל את המוח ובעצמו הופך לחלק מן היגע והבלגן, ומותיר את מקומו למוציא-חשבונית-שמנה חדש, שיעשה את אותו תהליך (השאלה הגאונית שהחדש יזרוק לחלל החדר תהיה אולי אחרת. נגיד: "מה בעצם אתם רוצים להשיג?" או משהו דומה, בסגנון הזה. פשוט ובסיסי. ושוב השתיקה, ושוב מבטי ההערצה, ושוב חשבונית. ומע"מ).

מישהו מבחוץ. זה כל הדבר. פעם קראו לזה: אורח לרגע רואה כל פגע. מישהו לא שחוק, מישהו לא מבפנים. מישהו שבא נקי, שבא רענן. שיש לו את היכולת לעשות פרסה ולהתחיל את המסלול מראשיתו. דווקא מפני שהוא חדש לגמרי ובעיקר: בלתי תלוי. מישהו מבפנים הוא תלוי. בבעיות שלו, באינטרסים שלו, בתחרות שלו, בשחיקה שלו, בכך שאולי, אם הוא שכיר, האינטרס שלו הפוך מהאינטרס של החברה, שהרי הוא שונא את הבוס שנאת מוות, כידוע, ובכלל לא ברור לו מה חשוב לו יותר: ההצלחה, בגלל הבונוס, או הכישלון, בגלל הנקמה. לא משנה. בשלב הזה של הדיון הוא/היא/הם חסרי יכולת תפקוד. ופתאום בא מבחוץ מישהו עם דופק ובלתי תלוי ועושה ישועות. ואם הוא חכם או חכמה – בכלל בונוס. ואם הם גם נחמדים ובעלי מזג טוב - חגיגה של ממש.

ומה שיפה זה שזה עובד לגמרי גם ברמה האישית. צריך רק את היכולת ללמוד להתייעץ ולדעת לרכוש כבוד למוסד הזה: מישהו מבחוץ. להבין שיש לו תפקיד קריטי, גם אם הוא לא נתן את העצה שנשמעת הכי גאונית בעולם. הרבי מלובביץ' כינה את זה "עצת ידידים מבינים". חסידיו נותנים לעצה הזאת משמעויות מיסטיות, אבל האמת היא שיש כאן את העצה הבסיסית הכי גאונית בעולם. לפני שאתה נזקק לעצה שיש עמה סמכות, לפני שאת נזקקת להנחיה של רבי שמתירה את הספקות – פשוט תשאל מישהו. תשאלי מישהו. עצם ההכנסה שלהם לתמונה תוכל לבצע סוויץ' של רענון ושל חישוב מסלול מחדש. יש דברים שרק מישהו מבחוץ יוכל להניע.

אני מוכרח לומר שאני מאוד בזה. זנחתי הרבה מן הציניות ולתדהמתי אני ממש מכיר במוסד הזה, ואפילו רוכש לו כבוד. לא משנה מה ומי, העיקר שיהיה מישהו מבחוץ. העיקר שתשמע דעה מבחוץ. זה נכון, כמובן, גם למערכות גדולות ולאומיות. הלוואי שניתן היה לייצר איזושהי מערכת שהיא בהגדרתה: מבחוץ, שתטפל במשברים הגדולים. בשלב הביניים צריך כמובן שכל משבר מערכתי ברשויות יטופל בידי כוחות מבחוץ. זרים ורעננים. חסרי עמדה, ואם אפשר – גם חסרי הבנה בתחום. רק הגונים, לא טפשים, ומבחוץ. בינתיים זה לא קורה, לצערנו.

ולפעמים, לפעמים צריך להיות ממש יצירתי עם המוסד הזה. הנה, ממש כאן בבית, מסתובבת אישה צעירה שבתקופה זו עושה את צעדיה הראשונים ממש באותם ענפים שבהם עוסק אביה כבר שנים רבות. וממש השבוע היא התחבטה מאוד באיזה עניין מקצועי ונזקקה לעזרה ולעצה, ואני, שמבין היטב בעניין ועוד יותר מזה מכיר את הברנז'ה ואת המיליה ואת הלכי הנפש החברתיים בתחום הזה, דבקתי כמובן באמונתי זו שהצגתי לעיל, ובהתלהבות רבה לקחתי אותה לשיחה ונתתי לה את כל התורה כולה. ואפילו פירטתי, הלכה למעשה: אמרתי לה שתבחר במישהי ממש מתוך העניין, ממש ממש חברה, מאותה שנה ומאותה מגמה, ופשוט תתמסר אלייה ותשאל לעצתה, ותעשה ההיפך.