יום אחד, לפני זמן מה, גיליתי במכשיר באימה ארבע שיחות שלא נענו מאבא שלי. כשאני אומר "אימה" אני מתכוון למונח כפשוטו, זאת מהסיבה שאבי, שיהיה בריא, לא מתקשר אלי לעולם, זולת בשני מקרים מובהקים: כשמישהו נולד וכשמישהו מת. מכיוון שאף אחת מבנות המשפחה לא מצפה ללידה, לא נותר היה אלא להבין שמישהו מת.
מכיוון שהשיחה חזרה ארבע פעמים, היה ברור לי שמדובר באמא שלי. מעוצמת החרדה החלטתי לא לחזור אליו, כדי לא לשמוע בשורות רעות - אבל אז ריחמו עלי מן השמיים, ופתאום אמא שלי, שדווקא כן נוהגת לדבר עם ילדיה, צלצלה אלי, ואני קפצתי עליה בהתלהבות וכמעט בכיתי מאושר, והיא לא הבינה מה אני רוצה. תגידי, שאלתי, את יודעת למה אבא מחפש אותי? לא, היא אמרה. אין לי מושג. ואני נרגעתי מייד. הרי לא יכול להיות שיש משהו ממש חשוב שהוא יודע והיא לא.
מתוך סקרנות חזרתי אליו. שוב ושוב לא הצלחתי לתפוס אותו. בסוף, כשכבר הצלחתי, הוא התחיל באינסטינקט לומר לי, הנה, קח את אמא (אצלנו מקובל להגיד את המשפט הזה גם כשאני מדבר איתו במכשיר האישי שלו(אבל אז הוא נזכר בהתלהבות למה הוא חיפש אותי.
ובכן, העניין הוא כזה: צלצלה אליו חיה בת הדודה, שגם היא כנראה לא דיברה איתו מאז השבעה על סבתא לפני שנים רבות, ובפיה סיפור מרעיש - לסבא הגדול גדול, רבי אלימלך דב מקרלין, היו הרבה צאצאים ידועים ומוכרים, אבל היו גם כמה שנעלמו בדרך ובמלחמות. אחד מהם התגלה פתאום. מתברר שאחד הבנים שלו התגלגל לאיטליה, וממנה לאמריקה אחרי המלחמה, והנכד שלו הוא, ובכן - צ'ארלס קושנר, אביו של ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה טראמפ. מזל טוב, יהודים. יש מחותן חדש, והוא גוי גמור, אבל גם בחור קצת חשוב וגם נשיא.
ואת זה אבא שלי רצה מאוד לספר לי, עד כדי שהוא חיפש אותי ארבע פעמים ברציפות. כאן צריך להבין: מדובר באיש חכם ובתלמיד חכם שהסבתא של קושנר מעניינת את הסבתא שלו. הוא ממש לא התלהב מזה שהוא זכה פתאום בבן דוד תשיעי חשוב ושנוי במחלוקת. הוא, כמו גם בת הדודה חיה שהביאה את הבשורה, כנראה, מחויבים לאובססיה החביבה הזו לעסקי משפחה, זו שכנראה באה להם בירושה מאבותיהם. כשזה בא יחד עם חוש ההומור המצוין שלו, הוא זיהה שיש בגילוי הזה, ובעצם חשיפתו והעיסוק בו, פוטנציאל קומי משובח שישמח אותי מאוד, ועל כן טרח לחפש אותי ולספר לי. אח, אבא, אבא! אין כמוך בעולם.
והוא צדק, כמובן. כבר סיפרתי כאן יותר מפעם אחת שאני לוקה במחלה הזאת בדיוק, ובשיעור חריף מאוד. האינפורמציה הזו כל כך שימחה אותי, עד שכמעט יצאתי במחול. שקעתי במחקר על שורשי משפחתו של קושנר. כתבתי לו והוא לא ענה עד היום, החצוף. אני לא נעלב. ככה זה, משפחה לא בוחרים. מה שכן - הסיפור הזה, ביחד עם הימים האלה, הוא הזדמנות טובה עבורי להתוודות על השריטה הזו, ובאמצעות החשיפה אולי לטפל בה מעט.
הימים ימי חג הפסח, החג הכי משפחתי בעולם. חג שחלק מהמהות שלו היא המשפחתיות. עודף המשפחתיות של חג הפסח הוא לא סתם איזושהי הצעת הגשה, הוא החג בעצמו. "והגדת לבנך", "איש לפי אוכלו תכוסו על השה" ועוד. חלק מרכזי בחג הפסח הוא התא המשפחתי. אצל שומרי המסורת זה מאופיין בעיקר במצוות ובמנהגים. מנהגי החג נשמרים באורח קיצוני שלפעמים יכול לעורר גיחוך, אבל זה בדיוק הקטע של החג הזה. לקדש את המסורת גם, ובעיקר, כשלא מבינים אותה או מסכימים איתה. הרי זה בעצם מה שאנחנו מכריזים בחג הזה - שאנחנו משפחה.
את הימים האלה אנו מבלים בבית מלון בנכר. עוד תשמעו על כך הרבה, כי הסיטואציה הזאת היא כר נרחב לאינספור סיפורים. אבל הסיפור הכי גדול, זה שפרנס כבר יצירות ספרותיות וקולנועיות גדולות, הוא המשפחות. לבלות עשרה ימים עם מאות משפחות בחדר אוכל אחד או מסביב למזנון אחד זהו גן עדן ספרותי. כבר לא צריך כלום יותר. כבר ביום הראשון שקלתי לבטל את המנוי לנטפליקס - היתה לי כל סדרה אפשרית מול העיניים.
אני רואה סביבי אנשים צעירים ומזהה בהם את אבא שלהם, שהיה חבר שלי לפני 30 שנה כשלמדנו ביחד, וזה מרנין אותי ממש. אני מתלהב כשאני מגלה בני דודים, כי בעיניי זה מאיר הרבה פינות באישיותו של אדם בלי כל מאמץ. אני שומע שם של מישהו בסביבה, ונלהב לגלות שאני לגמרי יודע על שמו של איזה סבא הוא נקרא, ובחלק גדול מהמקרים אני יודע גם על שם מי נקרא הסבא. משוגע לגמרי, אני יודע, אבל אני מתעקש שזה לגיטימי וגם מלא חן.
יום אחד פניתי למארגנים בהצעת ייעול שאני חושב שהיא מבריקה: בלובי המלון יש דוכנים - דוכן אחד שממליץ ומארגן טיולים בסביבה, דוכן שני להשכרת רכב ודוכן שלישי שמספק אינפורמציה על תוכניות תרבותיות במלון ועל מתקניו. הצעתי להקים שם דוכן ולקרוא לו "מי זאת?" או "לה פמיליה", שיעמדו בו דיילי שירות ויספקו אינפורמציה על האנשים השונים. מי זאת עם הכחול? קוראים לה כך וכך. וההוא לידה, זה בעלה? לא. זה בן זוג. הם יוצאים כמה חודשים. היא התאלמנה מבעלה לפני שנתיים. איך הוא מת? אל תשאל. סיפור ארוך. תחזור אחרי ארוחת הצהריים. תודה רבה. ומי זאת המשפחה הזאת? אלה כולם הילדים שלהם? לא. שני הג'ינג'ים הם בנים שלה, כמו שרואים. הנמוכה עם הקוקס היא הבת שלו וזה הבן שלה. והבעל? איפה הוא? לא יודעת, מצטערת. חכה שהשותף שלי יסיים עם האורח שלו.
כמו כן, הצעתי שתהיה איזו במה קטנה שמעת לעת יעלו עליה משפחות ויציגו את עצמן. "שלום, אנחנו לוי מגבעתיים, יוסי ושלומית, ואלה הבנות החמודות שלנו, אור ומעיין. נווה, הגדול, במילואים, ואנחנו שולחים לו מכאן נשיקה. תודה. שאלות? כן, ספרו קצת על תעסוקה. מה אתם עושים? כמה אתם מרוויחים? אלה נישואים ראשונים? וכן הלאה על זו הדרך. זה יכול גם להרגיע את הנפשות הסוערות, וגם לחסוך אינספור שעות של חקרנות וסקרנות ולהותיר עוד זמן לבליסה ולאכילה. כי הרי אנחנו רחוקים מהבית והביטחון התזונתי מעורער, וצריך לנצל כל רגע. כל זמן שהבר עומד - אפשר לכרסם.
טוב, לא באמת. אבל תודו שזה רעיון לא רע בכלל. ובינתיים, עד שזה קורה, אני ממשיך בשגרה עקבית וסיזיפית של מחקר ותהייה: מגלה עורך דין ששלושה מבניו משפטנים אבל הרביעי רופא שיניים, ורץ לבדוק איך זה קרה; מזהה מישהי עם ילד שנראה צעיר מדי לגילה, ומשלים פאזל מרהיב של סיפור חיים באמצעות הצלבת נתונים; שואל ומתעניין, חופר ומגלה. אני יודע שזה מעט מוזר, ושזה מחשיד אותי בזיקנה ובתמהונות - אבל מה אכפת לי, אני בכלל סופר שעוסק בתחקיר. ובינינו, אף אחד לא יגיד לבן דוד של טראמפ מה לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו