"הקבוצה עדכנה את ההורים ואת נועה": דניאל פרץ חושף את הרגע הקשה בקריירה

לפגישה בשכונת ארבלה פארק הנינוחה במינכן, מרחק כמה דקות הליכה מביתו, דניאל פרץ מגיע ומספר שהוא בשלילת רישיון נהיגה. נסע במהירות של 55 קמ"ש בכביש שבו מותר לנסוע עד 30 - ובגרמניה, כמו בגרמניה, אין הנחות על דברים כאלה. "אתה מבין? זה לא שנסעתי 300 או משהו", הוא מפטיר, מגניב חיוך קטן.

ממש עד לאחרונה שוערה של נבחרת ישראל ובאיירן מינכן היה מושבת לא רק מנהיגה באאודי החשמלית שלו, אלא גם מהעמידה בין הקורות. אחרי כשלושה חודשים שבהם לא התאמן ולא שיחק בגלל פציעה נדירה בכליות, שעליה הוא מדבר בראיון הזה לראשונה בהרחבה, רק לאחרונה חזר להתאמן עם קבוצתו באיירן. בשבוע שעבר חזר גם לעמדת השוער הראשון של הנבחרת במשחקי מוקדמות המונדיאל - הניצחון 1:2 על על אסטוניה וההפסד 4:2 לנורבגיה. בשני המשחקים פרץ רשם הופעות טובות.

"הרגשתי טוב בנבחרת בשבוע", הוא אומר, "הגעתי הכי מוכן, וזו באסה להרגיש שיש לך משחק טוב ולסיים עם ארבעה גולים ברשת. זה מתסכל, אבל אנחנו נלמד מזה. אני מרגיש שגם אני יכולתי לעשות יותר טוב, לא במובן שהיה שער באשמתי, אבל יכולתי למשל לתת מסירות יותר טובות או דברים אחרים שקשורים במשחק. יש עוד נקודה משמעותית והיא שהמשחקים מתקיימים מחוץ לישראל. תאר לך שהיינו משחקים בבלומפילד, בסמי עופר או בטדי עם אצטדיון מלא בקהל שלנו? זה משמעותי".

במשחק מול נורבגיה היה לך מופע הצלות מדהים, ורגע אחרי ספגת גול ממש מקרוב. זה גורם לך לכעוס על החברים שלך באותו הרגע?

"לא, אנחנו ביחד. הם מנעו גולים לפני כן. כדורגל זה משחק קבוצתי, ואני אומר לך שיש אנרגיה מאוד טובה בנבחרת. יש דור מוכשר מאוד. נהניתי בצמד המשחקים הזה".

ומה יהיה, הנבחרת תגיע אי־פעם לטורניר גדול?

"כן. אני מאמין וחושב שנהיה ביורו 2028. אנחנו מסוגלים. נתפתח, נלמד ונעשה את זה. בעזרת השם נחזור במהרה לשחק בבית, ואני מאמין שההישגים יהיו בהתאם. אני חושב שזאת רק ההתחלה שלנו כנבחרת ושלי כשוער".

"ישבנו והזלנו דמעות"

הסיטואציה שבה נמצא פרץ בשנה וחצי האחרונות, מאז עזב את מכבי תל אביב לטובת חוזה נוצץ בקבוצת הפאר הגרמנית באיירן מינכן, היא כמעט דמיונית.

הוא הגיע למינכן זמן קצר לפני 7 באוקטובר, ומאז חי כמובן את כל מה שקורה בישראל. "הרגשתי שכל העולם התהפך, ואני לא חלק מזה", הוא משתף בתחושות הראשונות מאותה שבת ארורה. "בימים הראשונים לא ידעתי איפה אני נמצא וכמה אני בטוח כאן. במועדון הרגיעו אותי, שאלו אם אני רוצה אבטחה, והחלטתי שלא. מינכן היא עיר מאוד בטוחה יחסית. במקביל, עד עכשיו כמובן, אני מאוד מחובר לארץ ועצוב ממה שקורה. לפעמים בא לי לתלוש שערות".

"בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר לא ידעתי כמה אני בטוח כאן. במועדון שאלו אם אני רוצה אבטחה, והחלטתי שלא. מינכן היא עיר מאוד בטוחה. במקביל, אני מאוד מחובר לארץ ועצוב ממה שקורה. לפעמים בא לי לתלוש את השערות"

אנחנו נפגשים בסוף השבוע שבו הוחזרו, לדאבון הלב, גופותיהם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל, ודניאל מספר שראה הכל עם ארוסתו נועה קירל בטלוויזיה שבביתו, שמחוברת לכבלים ישראליים. "זה היה כל כך עצוב", הוא אומר, "ישבנו והזלנו דמעות. היה מאוד־מאוד קשה להכיל את זה".
נוסף על כך, הפציעה הנדירה בכליות שספג השוער בן ה־24 קרתה לו דווקא כשהיה בפסגת הקריירה - שוער ראשון במועדון הפאר באיירן מינכן ואחרי הופעות מעולות במדי נבחרת ישראל בליגת האומות, בניצחון 1:0 על בלגיה ובתיקו אפס מול צרפת.

גם במדי באיירן הפגין ביטחון רב ויכולת טובה בין הקורות, כששיחק חמישה משחקים ברצף, ובהם אחד בליגת האלופות, נגד שחטאר דונייצק האוקראינית, שהסתיים בניצחון מוחץ 1:5. "כשהושמע המנון ליגת האלופות הצטמררתי, לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים", הוא נזכר.

אחרי הניצחון אוהדי הקבוצה קראו בשמו, והחלוץ האגדי תומאס מולר דחף אותו אליהם. אלה היו רגעים אלמותיים עבור השוער הישראלי הצעיר, אבל קריירה של ספורטאי היא רכבת הרים.
הוא נפצע במשחק בליגה הגרמנית, והכאבים תקפו לאחר מכן, כשהיה לבד בדירתו במינכן. לצד הרגעים הקשים והכואבים, הוא מספר, גם המחשבה שהפציעה הזו עלולה להשבית אותו לתקופה ארוכה ולפגוע לו בקריירה חלפה בראשו.

"קיבלתי מכה חזקה במשחק שלנו מול מיינץ, ולצערי היא היתה מאוד מדויקת על הכליה", הוא נזכר. "כנראה לאחר מכן היה עוד טריגר באימון, כשזינקתי או משהו, כי אחרי האימון, כשהייתי לבד בבית, הרגשתי כאבי תופת. היו לי לחץ וחוסר נוחות בין הבטן לגב בכל תנוחה אפשרית. זה היה לא נורמלי".

כשהוא נאנק מכאבים, נסע פרץ בקושי רב למתחם האימונים של המועדון, ושם נבדק בידי סוללת הרופאים והצוותים הרפואיים. "הם ראו שזה לא צלעות, לא בטן ולא גב", הוא מספר, "יש לנו מעין בית חולים בתוך המתחם, אז עשיתי צילום שבו ראו שיש לי המון דם בתוך הכליה, דם יבש שלא היה אפשר להוציא אותו. ואני מת, מת מכאבים. לא חוויתי כאלה כאבים בחיים שלי. נתנו לי מורפיום שקצת הרגיע אותי".

פרץ הובהל לבית החולים, והכותרות בגרמניה ובארץ היו מבהילות. דובר על אירוע חירום. בבית החולים הוא חובר לאינפוזיה, קיבל עוד מורפיום וצעק לשמיים מרוב כאבים.

"הייתי מאושפז לבד שני לילות", הוא נזכר, "ובהתחלה אפילו הייתי בלי טלפון והקבוצה עדכנה את ההורים שלי, את המשפחה ואת נועה כמובן. כולם התעניינו במצב, דאגו, גם השחקנים".

וזה קורה בדיוק כשהגשמת את החלום שלך לעמוד בין הקורות של באיירן מינכן.

"כן, מבאס. בחיים אין טיימינג טוב להיפצע. לא בקיץ, לא בהכנה, לא בחורף, לא בתום העונה. הפציעה הזו הגיעה אחרי הרבה משחקים ששיחקתי ברצף, הרגשתי שאני ממש נכנס לעניינים והופך לחלק משמעותי בקבוצה, אבל אני אדם מאמין ואני יודע ומאמין בלב שלם שהכל יהיה טוב. הפציעות הן חלק מהמקצוע. אני נותן לעצמי כמה שעות להתבאס על הסיטואציה, כי אין מה לעשות ויש כאן גם עניין של רגשות, אבל אז אני קם בבוקר ומשלים עם המצב.

"אתן לך דוגמה איך החיים מלמדים טוב מהכל. הייתי קפטן הנבחרת האולימפית ואז נפצעתי משום מקום באימון, ולצערי הגדול לא הייתי בקיץ באולימפיאדה. אז עם כל הבאסה השקעתי המון בגוף שלי, בשיקום, דאגתי מאוד לעצמי ואז היתה לי במה מאוד גדולה - המשחקים נגד צרפת ובלגיה במדי הנבחרת בליגת האומות.

"נכון, נכנסתי לעניינים, הרגשתי שאני חלק משמעותי מהקבוצה ואז נחתה עלי הפציעה, אבל גם במצב הזה מצאתי את היתרונות. הנה, נפצעתי, הייתי חייב מנוחה ובאתי לישראל, להיות עם נועה".

"יש אנרגיה מאוד טובה בנבחרת. יש דור מוכשר מאוד. נהניתי בצמד המשחקים במוקדמות המונדיאל. בעזרת השם נחזור במהרה לשחק בבית, ואני מאמין שההישגים יהיו בהתאם. אני חושב שזאת רק ההתחלה שלנו כנבחרת ושלי כשוער"

"שיחות על העתיד"

מה לא אמרו על האהבה שלהם? שהיא נועדה לצורכי יחסי ציבור ותו לו, שהצעת הנישואים המושקעת היתה לא אמיתית. הרשתות החברתיות הרעילו כמו שהן יודעות לעשות. והם? מאוהבים עד כלות. כשאנחנו שותים אספרסו במסעדה במרכז העיר, פרץ צמוד לנייד שלו. "הו, נועה נחתה בישראל", הוא צוהל, ומייד הם מתכתבים.

נועה היא כמובן נועה קירל ארוסתו, שאחרי שהות קצרצרה איתו במינכן חזרה לארץ להופעה בתל אביב, וכל זה אחרי שטסה מלוס אנג'לס, עשתה עצירה של פחות מיממה אצל אהוב ליבה ומחר תחזור אליו שוב והם יחגגו - יחד עם כל המועדון - יום הולדת 125 לבאיירן מינכן.

"אתה מבין איזה לו"ז פסיכי יש לה? במקום לנוח יום אחד בישראל אחרי טיסה מארה"ב, היא עוצרת אצלי. זה הכי כיף בעולם בשבילנו. אנחנו כל כך קרובים, באמת החברים הכי טובים".

איך אתם מתייחסים לאמירות שהיו עליכם?

"ברור שלא כיף לשמוע את הדברים האלה, אבל אני תמיד התייחסתי הרבה יותר למה שאני מרגיש.
"גם לנועה זה כמובן הפריע. היא מקבלת המון תגובות וביקורות בפן המקצועי לאורך כל הקריירה, אבל פתאום זה הגיע לפן האישי. תשמע, אני מבין שאנחנו יוצרים המון עניין".

אנשים כתבו שהצעת הנישואים שלך לא היתה אמיתית.

"אני חושב שמי שכתב את זה צריך לבדוק את עצמו. אני לא באמת מתרגש, אבל לפעמים זה מבאס. אני יכול להבין שמי שלא מכיר אותנו הופתע, כי שנינו מאוד צעירים והיינו רק שנה וקצת בקשר שלנו, אבל נועה ואני מאוד שלמים - וזה מה שחשוב באמת.

"אנחנו מקבלים גם המון חום ואהבה, וזה כיף ואנחנו מעריכים ואוהבים את זה וגם מתרגשים בגלל שאנחנו מבינים כמה השפעה טובה יש לזה על אנשים".

ולא מציק לפעמים שאי אפשר ללכת ברחוב בארץ, נגיד ללכת יחד לים?

"אפשר לקחת את זה גם לשם, אבל רוב הזמן אנחנו בהבנה לעניין הזה. לא תמיד אנשים מבינים שאנחנו גם בני אדם. לפעמים עובר עלי יום מבאס ולא הכי בא לי לעצור בשביל חבורה של עשרה ילדים שכל אחד רוצה סרטון או תמונה, אבל מצד שני עבורם זה המון, ומהר מאוד אתה מבין שהם לא יכולים לדעת מה עבר עלי היום ואתה משתף פעולה, עבורם.

"ברוך השם זו תוצאה של הצלחה, ואני מקבל את זה כי זה חלק מהחיים. ברור שאם הייתי יכול הייתי לוקח את כל החבילה אולי בלי הדבר הזה, אבל עדיין יש המון דברים שאנחנו עושים שאף אחד לא יודע".

בכל זאת, היו פעמים שאיבדת סבלנות?

"אני יכול להגיד שאם אנחנו בדייט במסעדה, למשל, אני יודע לעשות סטופ. לנועה יותר קשה. היא כל הזמן אומרת 'לא, תראה איזה חמודים', אבל לי חשוב לפעמים להציב קווים אדומים.

"אם אנחנו יושבים בשולחן שלנו ובאים אלינו אנשים וילדים כל הזמן, אני יודע להציב גבולות בצורה מכובדת ויפה. אני אומר להם 'תודה רבה על כל האהבה, אבל כמו שאתם יכולים לראות אנחנו בדייט ויש לנו זמן אישי שאין לנו הרבה. אם תרצו נצטלם איתכם באהבה, אבל תנו לנו קודם לסיים את הארוחה. אנחנו נהנים בדייט שלנו'".

השיא היה בהצעת הנישואים. בתוך דקה כל העולם ידע מזה.

"זה התחיל עוד לפני כן. תשמע, הייתי חייב לתכנן מקום שבו אעשה את זה בלי שיחשדו. ידעתי שביבשה אין סיכוי, אז החלטתי לעשות את זה בים. היה כל כך מרגש, ואנחנו בכלל בטירוף של עצמנו, ההורים שלנו מחכים לנו מחוץ לים ומתרגשים מאוד, ופתאום מתקשרים ואומרים לנו 'אם אתם לא מפרסמים עכשיו את זה שהתארסתם, זה יפורסם לא דרככם'".

מעצבן.

"מעצבן ומאוד־מאוד מבאס, כי זה כבר משהו פרטי שלי ושל נועה. מגיע לנו, אתה יודע, לשלוט בדבר הזה.

"אגב, גם למשפחה המורחבת ולחברים הרבים שלי לא היה מושג שאני הולך להציע לנועה נישואים. במקום לספר כמו שצריך, הבנתי שיש לי בדיוק דקה לפני שזה יוצא החוצה".

מה עושים?

"הודעתי בכמה קבוצות ווטסאפ גדולות שלי, כדי שלא יראו את זה בתקשורת לפני כן".

שניכם התבאסתם?

"בטח. הרי נועה בכלל לא ידעה שאני הולך להציע לה. לא היה לה מושג".

היא ממש הופתעה באותו רגע?

"כן. היו לנו שיחות על העתיד ושנינו היינו באותו ראש, אז היא ידעה שמתישהו זה הולך להגיע, אבל לא את הרגע המדויק. תשמע, אני ידעתי ישר, מההתחלה, שנועה תהיה אשתי. רציתי לתת לנו את הביטחון שיש לנו אחד את השני לכל החיים. שנינו היינו כבר מאוד שלמים עם זה".

אז תהיה חתונה בקיץ?

"נראה שזה יהיה בחורף הבא. אנחנו ממש עובדים על זה. שום דבר עוד לא סופי. כשאנחנו נדע, גם אתם תדעו".

"המעבר שלי למינכן הקל עלי ועל נועה. לבנות מערכת יחסים כמו שלנו בארץ, עם כל הרעש והפרסום, היה הרבה יותר קשה עבורנו. בשנה הראשונה של הקשר בנינו פה את הבסיס החזק והעמוק שלנו, ואף אחד חוץ מהקרובים אלינו ביותר לא ידע"

"אני המרגיע בבית"

שנה וחצי הם ביחד. הכירו דרך הסוכנות של רוברטו, שמייצגת את שניהם. "נועה באה למשחק שלי במכבי ואחר כך יצאנו עם עוד חברים לאכול", הוא מספר, "ותקשיב, זה היה מטורף. יצאו מלא כתבות שאנחנו ביחד, ואנחנו בכלל לא ידענו מי ומה".

אז איפה, בעצם, היה הדייט הראשון שלכם?

"אתה לא תאמין. רצינו להמשיך להיפגש, אבל בלי שכל העולם יכתוב עלינו, אז הדייט היה בבית של נועה ברעננה, עם ההורים שלה וחברות שלה. מיוחד, לא?"

פחות מחודש אחרי שהחלו לצאת דניאל עזב למינכן, אבל הוא מסביר שזה דווקא עשה טוב לקשר שלהם.

"המעבר שלי הקל עלינו. לבנות מערכת יחסים כמו שלנו בארץ, עם כל הפרסום והרעש, היה הרבה יותר קשה עבורנו. בשנה הראשונה של הקשר שלנו פיתחנו פה, במינכן, פרטיות. בנינו את הבסיס החזק והעמוק שלנו ואף אחד, חוץ מהקרובים ביותר אלינו, לא ידע מה איתנו באמת".

איך אתם מבלים כשנועה באה אליך?

"אנחנו מאוד אוהבים לטייל. אם יש לי יום חופש, אנחנו עולים על המכונית ונוסעים לראות נופים אחרים ברדיוס של שעה וחצי נסיעה. יש לנו את האלפים, אגמים, המון ערים. אנחנו יכולים ליהנות שם מפרטיות הרבה יותר גדולה מאשר בארץ.

"בכלל, היינו ביחד בכל מיני מקומות. ברומא כמה פעמים, בארה"ב, בתאילנד, באוסטריה, ביער השחור, ביוון, בקפריסין.

"אנחנו גם מאוד אוהבים להיות בבית, עם השקט שלנו. היתה פעם שהיה לנו יחסית הרבה זמן ביחד, אז יצא שנועה בישלה כאן ארוחות מפוארות. דגים לשבת, קציצות עוף, בשר. אני גם הצטרפתי קצת לבישול, למטבח. אני יודע את הבייסיק, חביתה וכאלה..."

אתה לא מבשל בכלל?

"יום אחד הפתעתי אותה, הכנתי לה ממולאים. חציל ממולא. אמנם כמעט שרפתי את זה, אבל נועה אמרה שהם יצאו טעימים. לפעמים אני גם מכין קציצות טונה וכאלה.

"אנחנו מאוד אוהבים לאכול במסעדות, ואם הייתי צריך לבחור את האוכל המועדף עלינו אז זה סושי. 95 אחוז מהזמן אנחנו מאוד מקפידים על התזונה שלנו, אוכלים מאכלים מבושלים, סלטים ובשר, והכל מאוד מבוקר".

אתם צעירים, אין סיכוי שנתפוס אתכם דופקים צ'ייסרים על הבר? חוטאים באיזו סיגריה קטנה?

"אין מצב", הוא צוחק, "לא אלכוהול ולא סיגריות, חס וחלילה".

עכשיו השאלה הכי קשה עד כה. איזו זמרת אתה אוהב לשמוע?

"נועה קירל, אלא מה. גם באוטו שלי".

יופי, לא התבלבלת. תן גם שם אחר, תגוון קצת.

"אני אוהב לשמוע הרבה מוזיקה לועזית. בישראל אני אוהב את שרית חדד ואושר כהן".

לצד החיבור בינו לבין נועה, דניאל מספר גם על חיבור נהדר שנוצר בין שתי המשפחות וכולל ארוחות שישי משותפות פעם במשפחת פרץ ופעם אצל הקירלים. עושים קידוש ביחד, נהנים מאוד, והאבות הפכו לחברים טובים.

אתה ונועה יודעים גם לריב? יש לכם ויכוחים לפעמים?

"ברור שיש ריבים, או נקרא לזה ויכוחים, אבל אנחנו גם יודעים להתפייס מהר ולא משאירים דברים פתוחים כי אנחנו מעריכים מאוד את הזמן שלנו ביחד. אין דבר כזה שלא נדבר יום שלם בגלל ויכוח. חשוב לנו מאוד להבהיר כל דבר. אחרי כל אי־הבנה ממשיכים קדימה".

מי יותר רגיש, זה שמפייס?

"נועה יותר רגישה ממני, אבל בדרך כלל אני המרגיע בבית. זה גם בגלל שבמקצוע שלה יש הרבה יותר עליות וירידות. שנינו תמיד דואגים שנהיה בטוב, אין לנו עניין של אגו בסיפור הזה".

אתה יכול להיות חלש לידה?

"ברור, אני חייב. אין לי במה להתבייש. אני משתף את נועה המון בתחושות שלי, ברגשות, בכל מה שעובר עלי".

והיא יכולה לבכות לידך?

"מה השאלה? ואני אעניק לה חום וחיבוק. נדבר על הדברים, נפגין רגשות ונגיד האחד לשנייה הכל. נועה היא בת הזוג הראשונה שלי. האהבה הראשונה שלי, אני אוהב אותה ברמות קשות. ממש התרסקתי. אני יכול לא לראות אותה לשנייה, וכבר להתגעגע אליה".

"לפעמים אני טס לנועה לארץ או למקומות אחרים בעולם, אפילו ליום אחד. טס וחוזר. אני רוצה לתמוך בה, וזה הכי מגיע לה. אני רוצה שהיא תחווה אותי, כי אין לה אותי ביום־יום. זה הכיף שלי, ואני כבר מכיר בעל פה את הפסטיגל"

מה כל כך קסם לך בה?

"אנחנו מאוד דומים. שנינו מגיעים מעולמות דומים, אני בספורט ונועה בקריירה המוזיקלית שלה, אז קל לנו להבין האחד את השנייה, את הצרכים של הקריירה, את הצרכים של הפרטיות, את הצרכים של החום. יש לנו הבנה גדולה מאוד בקשר".

היא עוזרת לך להפיג את הבדידות במינכן? את הימים הרבים שבהם אתה חוזר לבית ריק אחרי אימונים ומשחקים?

"בטח, מאוד. לא פשוט להיות הרבה ימים ולילות לבד כאן, ואני מרגיש את נועה כל הזמן. למשל, כל לילה שבו אנחנו לא יחד, לפני השינה, אנחנו מסיימים בשיחת פייס טיים.

"יש לנו קשר מדהים. אני באמת חושב שהיא מושלמת. אנחנו מדברים על הכל, גם על הקשר־מרחוק שלנו. מלבנים כל דבר וכל הזמן דואגים להרגיש האחד את השנייה.

אם יש לי יום חופש, לפעמים אני טס לנועה לארץ או למקומות אחרים בעולם, אפילו ליום אחד. טס וחוזר. אני רוצה לתמוך בה וזה הכי מגיע לה, לא רק שהיא תגיע אלי. אני רוצה שהיא תחווה אותי, כי אין לה אותי ביום־יום. זה הכיף שלי, ואני כבר מכיר בעל פה את הפסטיגל..."

פרץ הוא בנם הבכור של אייל (59), מנהל עבודה ב"דניה סיבוס", ושל דניה (50), העובדת בתחום החינוך. יש לו שתי אחיות, שלי (22) ונטלי (19). סבו מצד אביו, דוד ז"ל, שהלך לעולמו כשדניאל היה בן 7, היה גם הוא שוער. דניאל נוהג לספר איך כבר בתור ילד קטן עבר ליד חלון ראווה, ראה כפפות שוער ונדלק.

כשהיה נער צעיר נהג לראות, כך הוא מספר, "כל יום" סרטונים של השוער האגדי של באיירן מינכן ונבחרת גרמניה מנואל נוייר. לפתע מצא את עצמו מתאמן לצידו. "לקח לי חודש לעכל את זה", מספר פרץ, "התרגשתי מאוד. אני נמצא במחיצתו של המודל לחיקוי שלי? לא עיכלתי את זה שאני רואה אותו במציאות".

איך היחסים ביניכם?

"מנואל הפך ממש לאח שלי, למדריך, למנטור מכוון. הוא היה שם בשבילי מהרגע הראשון. הפכנו לחברים טובים וגם כשנפצעתי, כשהייתי בישראל במנוחה, דיברנו והתכתבנו".

רצה הגורל ונוייר נפצע העונה לפני פציעתו של פרץ, והישראלי מספר שגם כשהחליף אותו בשער, השוער הגרמני פרגן לו.

"הוא כל הזמן רוצה בהצלחתי ובהצלחת הקבוצה. באימונים, כשהוא רואה משהו שאני יכול לעשות יותר טוב, הוא בא ונותן לי טיפים. מבחינתי זה לא מובן מאליו, וזו גם אחת הסיבות שרציתי להישאר במועדון. אני לומד המון בכל יום, בכל אימון, בכל משחק. אני באמת רואה איך אני הופך לשוער יותר טוב".

ועדיין, כרגע הוא מתלבט רבות אם להישאר בקבוצה. יותר מכל הוא רוצה לשחק, והדבר הזה יהיה שיקול מרכזי בהחלטות שלו בקיץ הקרוב. בהחלט ייתכן שאם תונח בפניו הצעה מקבוצה גדולה, הוא יושאל מבאיירן כדי לשחק ולהתקדם.

"אספר לך משהו", הוא חושף, "היתה לי הצעה עכשיו, בחלון ההעברות של החורף, שלא פורסמה אבל כבר היתה סגורה ב־95 אחוז. בסוף החלטתי לא ללכת לקבוצה שהיתה מעוניינת".
טוב, אתה חייב להגיד באיזו קבוצה מדובר.

"אני לא יכול, אבל זו קבוצה מוכרת. אסביר מה קרה. לפי הפרוטוקול הרפואי הייתי צריך לחזור למגרש כחודש וחצי אחרי שהייתי עובר לאותה קבוצה. הם היו מוכנים לכך, אבל אני החלטתי שזה לא טוב עבורי. אני חושב שבמצב הנוכחי עדיף לי לסיים את העונה כאן בבאיירן ולהתחרות על מקומי, ובסוף העונה לבחון מה קורה".

אתה מרגיש שכששיחקת הוכחת שאתה יכול להיות השוער הראשון?

"הצוות המקצועי במועדון היה מרוצה מאוד מההופעות שלי. מבחינתי תמיד אפשר להיות יותר טוב, כי אין דבר כזה מושלם, אבל גם אני הייתי מרוצה".

אחרי שנפצעת באיירן הזדרזה להחתים את יונאס אורביג בן ה־21, שהגיע מפ.צ קלן מהליגה השנייה. זה לא פגע בך?

"לא. היה צפוי שהם יעשו כך. רק עכשיו חזרתי להתאמן עם הקבוצה וברור שאני מגיע להתחרות על מקומי. בוא נעשה סדר - המטרה שלי היא להיות השוער הראשון, אבל כרגע אני לא קרוב לזה. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד. אני יודע שאני מרוויח פה כל יום ולומד המון. הכל פה שונה, גדול, מרשים, מקצועי. יש לנו מתחם ענק עם ארבעה חדרי כושר ומעטפת מטורפת מא' ועד ת'. אתה יודע, אפילו בדיקות דם אנחנו עוברים בכל יומיים כדי לדעת מה מצב הגוף. זה עולם אחר".

"מגרד לי בכל הגוף כשאני לא פותח בהרכב. אני רוצה להוביל, להשפיע, להיות חלק. קשה מאוד־מאוד לשבת על הספסל כשאתה יודע שיש 95 אחוז סיכוי שלא תשחק. כשהאליאנץ ארנה שלנו מלא ב־75 אלף צופים - אני רוצה רק להיות על הדשא"

"הכי קשה לספורטאי"

אחרי הארוחה במסעדה דניאל מציע שנעשה טיול רגלי ברחובות מינכן. העיר נעימה מאוד, שמשית, 15 מעלות בחוץ. אנחנו הולכים ברינסטרינג שטראסה, עוברים בין הבניינים העתיקים והיפים של העיר וחולפים גם ליד נהר האיזר, שעל גדותיו שוכנת מינכן, העיר העשירה והיקרה בגרמניה, מצפון להרי האלפים.

חורף עכשיו, אין המונים בחוץ. המפגש שלנו התקיים בזמן הבחירות בגרמניה, ושלטים רבים מעטרים את הרחובות הנקיים למשעי. סדר מופתי ניכר בכל כיכר, קניון או בית קפה. אין צפירות של מכוניות, תור זה תור.

כמה נהגים שחולפים לידינו מזהים אותו. אחד מהם אומר בגרמנית שהוא אחלה שוער, אחר מסמן אהבה, שלישי מחווה תנועת ניצחון. מצד שני, רבים אחרים שנוסעים לידנו בשבילי האופניים המפותחים או סתם חולפים על פנינו, לא מזהים את השוער הישראלי. אנחנו לא בתל אביב.

היית רוצה שיותר אנשים יזהו אותך בעיר?

"בישראל עשיתי יותר ממה שעשיתי כאן ואני יותר מוכר ונחשב, אבל אני דווקא נהנה מהשקט שיש לי כאן. המנטליות פה שונה. הייתי רוצה שיכירו אותי, כי זה אומר שאתה מוערך ומצליח יותר, אבל אני חותם גם על השקט שלי כאן".

את נועה מכירים כאן?

"כן. יוצא שעוצרים אותה ומצטלמים איתה. גם האירוויזיון תרם לזה, אבל כמו שאמרתי המנטליות והתרבות פה שונות מבישראל".

אנחנו תופסים מונית גרמנית, ובתוך כמה דקות נסיעה מגיעים לדירה החדשה של פרץ. לפני שלושה שבועות עבר אליה, הוא מספר, ונועה עזרה לו לחפש. הדירה ממוקמת בקומה השנייה של בניין מגורים נאה ושקט. פסטורליות נעימה אופפת את השכונה.

במרחק כמה דקות הליכה ממוקם מרכז חנויות קטן עם בתי קפה, מסעדות וגם כמה ספריות. בחלון הראווה של אחת מהן בולט ספרו של יובל נח הררי "נקסוס". דניאל אוהב מאוד לקרוא, בעיקר ביוגרפיות וספרים של התפתחות אישית, פסיכולוגיה ועוד. ספרייה נאה מעטרת גם את סלון ביתו.

אחד הסופרים האהובים עליו הוא רובין שארמה, שספרו "מועדון ה־5 בבוקר" פתח לו את הראש, לדבריו. בספרייה שלו נמצאים, לצד תמונות רומנטיות עם נועה כמובן, ספרים כמו "מה שלימד הבודהה" של ואלפולה ראהולה ו"סוד הדיבור הטוב" של רן ובר, וספרים של מאמן הכדורסל האגדי פיל ג'קסון ושל הסופר וחוקר הישראליות מיכה גודמן. הספר "גרמנית בהנאה" מסגיר את העובדה שפרץ שוקד - גם בעזרת מורה פרטי במועדון - על לימודי השפה.

בימים הלא מעטים שבהם הוא נמצא כאן לבדו, בדרך כלל תמצאו אותו עם ספר טוב או משנן גרמנית. על השולחן בסלון נמצאות באופן קבוע גם שתי מחברות פתוחות - האחת מחברת מטרות והאחרת יומן אישי, שבו הוא רושם את מחשבותיו וחוויותיו.

"קשה מאוד למצוא דירה במינכן", הוא אומר כשאנחנו מתיישבים, "והיינו צריכים למצוא דירה שתהיה גם מרוהטת וגם לחצי שנה בלבד".

למה, מתוך מחשבה שיכול להיות שתעזוב?

"כן. לא אתחייב לשנה וחצי עכשיו. זו לא החלטה כלכלית טובה, אם אני לא יודע מה קורה איתי בקיץ הקרוב. באחוזים, ההסתברות היותר גבוהה היא שלא אמשיך בקבוצה בשנה הבאה. אני מאוד אוהב את הקבוצה, גם את העיר, אבל מצד שני אני מאוד רוצה לשחק. אשב עם הקבוצה ועם הסוכנים שלי ונראה מה יהיה".

אם באמת תעזוב לקבוצה אחרת, אתה מרגיש שהתקופה שלך בבאיירן היתה פספוס?

"אני עוד לא יודע, העונה עוד לא נגמרה. אני לא יכול לדעת עכשיו מה יהיו הרגשות שלי אם וכאשר".
אתה מעדיף להיות מושאל מבאיירן כדי שאולי תחזור אליה בעתיד?

"גם את זה עוד אי אפשר לדעת כרגע. יש כאן המון משתנים. אולי תהיה קבוצה שתתעקש על מכירה שלי, אולי יהיו פרמטרים אחרים. אנחנו עוד לא שם".

החלום הגדול הוא לעמוד בשער של הקבוצה בגמר ליגת האלופות, שייערך השנה במינכן?

"ברור שיש חלום כזה. קודם שהקבוצה תגיע למעמד, אני מאוד־מאוד מייחל לכך. אני תמיד מתאמן הכי חזק כדי להיות מוכן לשחק בכל רגע ובכל משחק. אני פה כי אני חושב שיש לי את הכלים להיות השוער הראשון - ואני הולך להתמודד על זה. אם לא אחשוב ככה, בטוח לא אגיע לשם. אני רוצה להיות אלוף גרמניה ולזכות כאן, במינכן, עם הקבוצה, בגביע אירופה לאלופות.

"לא פשוט עבורי לשבת על הספסל, ויותר גרוע מזה לא להיות בסגל. זה הדבר הכי קשה לספורטאי תחרותי כמוני. מגרד לי בכל הגוף כשאני לא פותח בהרכב. אני רוצה להוביל, להשפיע, להיות חלק. קשה מאוד־מאוד לשבת על הספסל כשאתה יודע שיש 95 אחוז סיכוי שלא תשחק. כשהאליאנץ ארנה שלנו, המגרש הביתי, מלא ב־75 אלף צופים - אני רוצה רק להיות על הדשא".

erannavon9@gmail.com