היוצרים והשחקנים של "סיפורה של שפחה" לא יכלו לבקש תזמון עלייה לשידור מוצלח יותר. עלייתו של מה שנחשב כגל הרביעי של הפמיניזם, כלומר זה שחלק ממטרותיו המרכזיות נעו סביב אוטונומיה פיזית וייצוג של נשים בהנהגה, כבר החלה ב־2012, חמש שנים בטרם עלתה הסדרה לשרתיה של ספקית התוכן "הולו".
אבל באפריל 2017, כשהעיבוד הטלוויזיוני לספרה הדיסטופי של הסופרת מרגרט אטווד ראה אור (וסטרימינג) לראשונה, השיח סביב זכויות נשים, שוויון ובחירה אישית שלהן בכל הנוגע לגופן תפס מקום מרכזי ברשתות החברתיות, בתקשורת, בשיחות במקומות העבודה ובתרבות המיינסטרים באופן כללי.
כשהוא הופך זמין לצפייה במרחק שבעה חודשים בלבד מנקודת הרתיחה של אותו גל, זו שבאה בדמות התפוצצותה של תנועת #MeToo, החזון הדיסטופי שאטווד פרסמה כבר ב־1985 והסדרה שהחייתה אותו היו הייצוג התרבותי הנכון והמדויק ביותר לזמנו.
כשמצד אחד מתנהל שיח פוליטי־חברתי מתלהט על אודות חירויות גופניות, תקיפות מיניות ומיזוגיניה, ובצד השני, בפוליטיקה במשמעותה הארצית יותר, עוד ועוד משטרים שמרניים וקיצוניים עולים לעמדות הנהגה ברחבי העולם - סדרה שמתארת מציאות בלהות שבה שלטון טוטליטרי שמוציא מהחוק עבודת נשים, אוסר עליהן החזקת רכוש עצמאי או כסף, מוריד אותן למעמד שפחות ומייעד אותן להיות לא יותר מאמצעי ילודה, פתאום נראתה כמו מציאות לא מופרכת ממש.
תמונה קיצונית, מעוררת צמרמורת ומטרידה מאוד, מעין מראה מעוותת של פי התהום שאליה יכולות להגיע מדינות ואוכלוסיות מוחלשות בה. מובן שגם העובדה שאת "סיפורה" הובילה אליזבת מוס, כוכבת "מד מן" ואחת השחקניות המבוקשות בהוליווד באותה תקופה, ועימה איבון סטרהובסקי, שחקנית שפרצה אז בסדרות כמו "דקסטר" ו"24", לא הזיקה ליחסי הציבור של מה שהפכה להיות אחת הסדרות המדוברות והמגדירות של זמנה. עבור סטרהובסקי ומוס מדובר היה בהרבה יותר מתפקיד משנה קריירה.
מוס: "אני לא מאמינה בלחיות בפחד, אבל אני חושבת שצריכים לקבל מידע לגבי מה שקורה סביבנו. צריכים להבין מה מתחולל ולהיות אמפתיים. להיות מודעים למה שאנשים אחרים עוברים במדינות שונות, גם אם זה לא קשור באופן ישיר לחיים שלך"
"היא לחלוטין שינתה את חיי", אומרת מוס, 42, רגע לפני עליית עונתה השישית והאחרונה של הסדרה, שתעלה לאוויר ב-8 באפריל בלעדית ב-HOT ו-NEXT TV עם שלושה פרקי בכורה במקביל לשידור בארה"ב.
"חיי השתנו מן הקצה אל הקצה ברמת הקריירה. אני שונאת להשתמש בביטוי הזה, כי עבורי מדובר באמנות ובמשהו שאני אוהבת לעשות, אבל טכנית כך אני משלמת את חשבונותיי. היא גם שינתה את כל חיי האישיים.
"אני משחקת כבר תקופה ארוכה, 30 ומשהו שנים, והסדרה הזו היתה הפרויקט הראשון שהפכתי בו למפיקה. למדתי איך לעשות את זה ובאמת בחרתי בכך כמסלול לקריירה. גם הפכתי לבמאית ועברתי ממצב שבו לא ביימתי דבר, למצב שבו יש לי כבר יותר מ־12 שעות בימוי של תוכן שקהל גדול של אנשים ברחבי העולם צפו בו.
"היא השפיעה על חיי כל כך, הדרך החדשה שהלכתי בה. למדתי כל כך הרבה על מה זה להנהיג, להוביל צוות, להוביל קאסט של שחקנים. זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי השם הראשון שמופיע בדפי ההפקה. גדלתי המון כאדם בתשע השנים שבהן צילמנו את התוכנית, כך שזה באמת היה מסע אדיר עבורי".
"בכנות, אני מרגישה שקיבלתי מתנה מדהימה", אומרת גם סטרהובסקי, בת 42 אף היא. "הסדרה הזו והתפקיד הזה היו מתנות שהיה לי כל כך הרבה לעשות איתן. כשאני מסתכלת לאחור על הסצנות הראשונות בעונות הראשונה והשנייה ועל איפה שאני ואיפה שהדמות שלי היום, אני יכולה להגיד שזה היה מסע יוצא דופן. בתור אמן שמגיע לעבוד בכל יום, אף פעם לא עלתה בי המחשבה 'נו, שוב הדבר הזה'. זה פשוט אף פעם לא הרגיש ככה, לא נהיה משעמם בשום שלב. לא היה שם מוות יצירתי. זו תמיד היתה חוויה פורה מאוד, שאפשרה לי לגדול כפרפורמרית, אבל גם כאדם".
היה לכן חשד, לנוכח האקלים החברתי של התקופה שבה היא עלתה, שהתוכנית תהפוך להיט מיידי?
מוס: "אלוהים, לא. לא חשבתי שהתוכנית הזו תהפוך לתופעה תרבותית עולמית, ממש לא. בעונה הראשונה רק קיוויתי שאנשים יצפו בה. היה לי מזל גדול להשתלב כבר מתחילת הדרך שלי בשתי סדרות גדולות מאוד, שהיתה להן השפעה ושהיו רלוונטיות מבחינה תרבותית. אין דרך לצפות את זה, את פשוט מקווה שקהל יצפה בה ושתזכי להמשיך להשתתף בה, כי את לא יודעת למה אנשים הולכים להגיב ומה הם ירגישו.
"אני מרגישה שעכשיו אנחנו קצת יותר רגילות לרלוונטיות שלה ולכך שהיא במידה רבה חלק מרוח התקופה ומהתחושות של אנשים כלפי מה שקורה בעולם כרגע, אבל בהתחלה כל מה שחשבנו היה 'אלוהים, אני מקווה שאנשים יבינו את זה'".
סטרהובסקי: "בהחלט היתה לה השפעה מדהימה, אבל אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יכול היה לחזות כמה היא תשפיע באמת. העניין הוא שהספר של מרגרט אטווד יצא בשנות ה־80, ובכל פעם שתקרא בו הוא ייראה לך עכשווי. כשהיא כתבה אותו היא שאבה השראה מהחיים האמיתיים, לא היה בו שום דבר מומצא. הסיפור הדי אומלל הזה נדמה, לרוע המזל, רלוונטי תמידית, בגלל דברים שעדיין קורים או מתרחשים שוב במציאות, וזה בעצם היופי של מה שמרגרט עשתה. היא הצליחה לרתק באמצעות הסיפור שלה, ואת זה לקחנו ויישמנו בתוכנית טלוויזיה".
סטרהובסקי: "פתאום נזרקנו לתוך משהו שהפך לסמל. כמו בכל מדיום, יש לנו אפשרות לספר את הסיפורים ולהשמיע קול, וזה תמיד יהיה חשוב. כל מי שאומר שאמנות אינה דבר חשוב - אני לא יודעת איפה הראש שלו נמצא"
מעבר לסדרת להיט, היא נחשבת סמל למחאה. נשים בהפגנות בישראל, כמו ביתר העולם, עוטות תלבושות אדומות כמו בסדרה.
"זה לחלוטין לא היה בתכנון שחבורת שחקנים שחתמו להשתתף בתוכנית טלוויזיה, פתאום מוצאים את עצמם נזרקים לתוך משהו שהפך לסמל של התנגדות. זה בהחלט משהו להתגאות בו ויש בזה סוג של פורקן, כי בסופו של דבר אמנות היא השתקפות של חיים וחיים מחקים את האמנות. כמו בכל מדיום, יש לנו אפשרות לספר את הסיפורים הללו ולהשמיע קול, וזה תמיד יהיה חשוב. כל מי שאומר שאמנות אינה דבר חשוב - אני לא יודעת איפה הראש שלו נמצא".
מוס: "זה כבוד עצום עבורנו, העובדה שאנשים לקחו את מה שנחשב כבר לתלבושת איקונית ומשתמשים בה כסמל להתנגדות ולכוח. אני לא רוצה לעשות ספוילרים לעונה החדשה, אבל חלק גדול ממנה כולל תמה של שימוש בתלבושת הזו ממש כמו במדים ויצירת צבא באמצעות כך. במובן הזה היא קצת משקפת את מה שמתרחש סביבנו במציאות.
"אני מאוד גאה לעטות את התלבושת הזו והרגשתי כך כבר מההתחלה. יש לה המון משמעות עבורי, אני מרגישה חזקה בתוכה. בצילומים אני כל הזמן מסתכלת סביב ובודקת שכולן לובשות אותה בצורה הנכונה וכשכולן ירגישו חזקות ובטוחות. העובדה שנשים ברחבי העולם משתמשות בה כדי לבטא את זכותן למחות ולהביע בקול את מה שהן מאמינות בו, היא דבר נהדר. זה כבוד וממלא ענווה להיות אפילו חלק קטן מהתופעה הזו".
רפובליקת התוהו
גם אם העניין סביבה לא בהכרח זהה להייפ שיצרה בעונותיה הראשונות, נראה ש"סיפורה של שפחה" הלך ותפס בשנים האחרונות שוב משנה רלוונטיות. כשעלתה לראשונה בדיוק לפני שמונה שנים, בין הדיונים שעוררה היתה סוגיית ההשוואה לארה"ב של אותה תקופה. רבים ראו בה, ובספר שעליו היא מתבססת, אנלוגיה לאמריקה של טראמפ. מנגד, היו מי שפירשו אותה כביקורת על מדינות העולם המוסלמי ועל פרקטיקות של עיגון אונס נשים בחוק ורצח הומוסקסואלים.
נוסף על כך, בהתחשב בעובדה שהאחראית לתרחיש הזוועה המתואר בעולם העתידני והקודר של "סיפורה" שנקרא רפובליקת "גלעד" היא תנועה נוצרית פונדמנטליסטית רדיקלית, יש שסברו שמדובר היה במטפורה למעלליה של תנועת הנצרות המתחדשת של שנות ה־70 וה־80, ששאפה להדיר נשים משוק העבודה.
כשמצד אחד העולם המערבי הולך ועוסק יותר ויותר באפשרות של איסור הפלות, והנושא גם הפך לאחד המרכזיים במערכת הבחירות בארה"ב, ומצד שני קיימים אירועים כמו 7 באוקטובר ופעולות טרור נוספות ברחבי העולם, וכן מחאת החיגא'ב שעדיין נמשכת באיראן וההפגנות בטורקיה, ניכר שמאז אמצע האייטיז, אז נכתב הספר, דרך 2017 כשעלתה הסדרה ועד היום כשהיא מסתיימת, חיצי הביקורת שלה מופנים לשלל כיוונים: מסוגי שלטון תיאוקרטי ועד ממשל מערבי שהופך שמרני יותר ויותר. גם מבחינת צמד השחקניות מדובר במשל אוניברסלי.
"זה מעניין לדבר עם עיתונאים בינלאומיים, כי אני יכולה לדבר ברמה שהיא מעבר למה שמתרחש במדינה שלי", אומרת מוס. "יש נושאים שאנחנו מתמודדים איתם במדינה שלנו וכאלה שאנשים מתמודדים איתם בכל העולם כבר המון זמן. אני מרגישה שאלה דברים שכולנו ראינו - אם בארצנו ואם במבט לרחוק.
"אני לא מאמינה בלחיות בפחד, אבל אני חושבת שכן צריכים לקבל מידע לגבי מה שקורה סביבנו. צריכים להבין מה מתחולל ולהיות אמפתיים. להיות מודעים למה שאנשים אחרים עוברים במדינות שונות, גם אם זה לא קשור באופן ישיר לחיים שלך. אני לא מאמינה בלהתחבא מתחת לסלע ולחשוש, אבל אני חושבת שיש מידע סביבך לגבי העולם ושאתה צריך להבין בו. זה חשוב".
מוס: "עצם זה שהפכתי לאמא גרם לזה שעכשיו ממש אי אפשר להפריד בין המטרה של ג'ון לבין זו שלי. הדבר הכי חשוב הוא יצירת עתיד בטוח לילד שלי. ברמה האינטלקטואלית תמיד הבנתי אותה, אבל עכשיו יש לי הבנה רגשית פנימית שלה שלא היתה לי קודם"
הפכת בעצמך לאמא בשנה האחרונה. כמי שבתה נלקחת ממנה בסדרה, עד כמה הבנת אחרת בעונה החדשה את דמותך, ג'ון?
"אני מקבלת השראה מג'ון ומהעובדה שהיא לעולם לא מוותרת על המאבק שלה. הקרב הספציפי שלה בסדרה הוא החיפוש אחר בתה ויצירת סביבה בטוחה ועתיד לילדיה. זו המטרה וזה החלום שלה, זה מה שהיא שורדת למענו. אז כמי שלאחרונה הפכה אמא, אני מוצאת את זה מאוד מעורר השראה. אני מקווה שהכוח של ג'ון אולי ייתן לילדה או לילד את התחושה שהם יכולים לעמוד במשהו קשה, יעניק להם אומץ להיות עצמם או יכולת לעמוד על שלהם ובעד מה שהם מאמינים בו.
"תמיד היה לי חיבור אישי עם הדמות הזו, ועכשיו הוא התעצם. עצם זה שהפכתי לאמא גרם לזה שעכשיו ממש אי אפשר להפריד בין המטרה של ג'ון לבין זו שלי. הדבר הכי חשוב הוא יצירת עתיד בטוח לילד שלי. ברמה האינטלקטואלית תמיד הבנתי אותה, אבל עכשיו יש לי הבנה רגשית פנימית שלה שלא היתה לי קודם".
זיק של אושר
סטרהובסקי מגלמת בסדרה את דמותה המורכבת של סרינה ג'וי ווטרפורד, רעיית אדונה של ג'ון ומי שבעונותיה הראשונות של הסדרה מתעמרת בה לא מעט. עם השנים והעונות עוברת סרינה לא מעט תהפוכות ותהליכים, אך היא נותרת תמיד שנויה במחלוקת, רחוקה מלהיות מושלמת או דוגמה למופת מוסרי.
"די הופתעתי מבחירות שלה, אפילו התאכזבתי", היא מודה. "ברגעים מסוימים חשבתי לעצמי: האם היא אמורה להיות טובה יותר בשלב זה? כן, כנראה היא אמורה. אבל היא נמצאת במסע, ואני חושבת שזו העונה שבה היא הכי כנה עם עצמה. התחלנו איתה במקום מאוד קשה, ובמשך השנים היא התרככה והיו לה רגעי חסד וגאולה. יש צד שלה שאנחנו מתוודעים אליו העונה שמעולם לא ראינו לפני כן, צד של אושר. אף פעם לא חזינו בה מאושרת, ובשלב מסוים אנחנו מגיעים לראות את זה. ואז, כמובן כמו שקורה בדרך כלל בגלעד, הכל מתרסק. אני חושבת שבעונה הזו אפשר לחזות במנעד הרגשי האהוב עלי ביותר של סרינה".
זו דמות שלא קל לגלם. קשה לחבב אותה.
"כמו שאמרתי - סרינה היא מתנה בחיי. כשחקנית מה שיצא לי לעשות איתה היה לא פחות ממדהים. היא ממש דחפה אותי לגבולות היכולת שלי. קל לשפוט ולשנוא אותה, אבל בסופו של דבר הייתי צריכה לשים את זה בצד וללמוד לאהוב אותה כדי לשחק אותה. יש כל כך הרבה שטח אפור באנושיות שלה והצלחתי לחקור את האזורים הללו. ,
"יש בסרינה שכבות של מורכבות. באופן מפתיע - אני לא חושבת שזלזלתי בה. כן אהבתי אותה, לצד כל השיפוטיות כלפיה. היא היתה חלק ממני ומהחיים שלי, אם אוהב זאת ואם לא. ומשום שזו העונה האחרונה של הסדרה יהיה לי באמת קשה להיפרד ממנה. הנחתי שכשזה יקרה אערוך מסיבה ואשמח ממש לומר לה 'להתראות'. חשבתי שאני באמת מוכנה לעשות כך, ואז באופן מאוד לא צפוי הוכיתי יגון. הרגשתי שאני מתאבלת עליה".
יותר קשה מקשה
במקרה של מוס, נראה שיש קו מקשר בין בחירת התסריטים והחלטותיה המקצועיות. קל לחבר בין דמותה כג'ון אוסבורן, השפחה שעובדת לביתו של מפקד באותה גלעד, לבין פגי אולסון - הדמות שגילמה ב"מד מן" המופתית, שהיתה ממוקמת במשרד פרסום בארה"ב מפלת הנשים והסקסיסטית של הסיקסטיז. במילים אחרות - אולי זה לא ממש מקרי שתיאור אלטרנטיבי (וציני משהו) של עלילת "סיפורה של שפחה" יכול להיות: "חשבת שבניו יורק של שנות ה־60 היה לכן קשה, פגי? חכי ותראי מה מצפה לך ברפובליקת גלעד".
יכול להיות שבכוונה בחרת תפקידים שעוסקים בנושאים של הדרה והכפפת נשים?
"המממ... אני חושבת שהנושאים שהסדרה והספר עוסקים בהם היו חשובים לי עוד לפני כן, זה לא שהתוכניות שהשתתפתי בהן גרמו לי להבין את הערכים הללו. זה תמיד היה חשוב לי, ובסופו של דבר, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאמרתי כן להשתתפות בסדרה על זכויות אדם, שוויון זכויות, חופש, זכויות נשים ומאבקה של אישה לשרוד למען ילדיה. אבל זה לא שחשבתי לעצמי 'אמצא לי תוכנית שעוסקת בנושאים האלה'. זה פשוט סוג של נס וזה קרה באופן לא מכוון. כשקראתי את התסריטים שלהן, הרגשתי מחוברת אליהם ברמה רגשית ואישית".
לנוכח מה שקורה בעולם כרגע, לאיזה שינוי אתן מייחלות ברמה המיידית ואיזה מסר הייתן רוצות להעביר?
סטרהובסקי: "הלוואי שלא היינו צריכות לארגן מצעדי נשים ולהילחם למען זכויות מסוימות, שאמורות להיות מובנות מאליהן. זה בהחלט שינוי שהייתי מייחלת לו. בכרזות ובפוסטרים שמקדמים את העונה החדשה כתובה המילה 'מהפכה', והעונה הזו, עבורי, היא עונה של תקווה. למרות הנפילות והדברים הקשים שבה, יש בעונה הזו גם המון דברים מעוררי השראה. במקום שאנחנו נמצאים בו כרגע בעולם, היינו יכולים להיעזר בקצת תקווה. ואם היה לי מסר אחד להעביר, זה כנראה - אל תיתנו לממזרים לטחון אתכם. אל תיתנו להם לנצח".