הטקסט הזה הוא בשבחו של אדם. אמנם לא מדובר באדם ספציפי, עם שם וכתובת, אבל בכזה שמייצג משהו שהוא הרבה יותר רחב ממנו. דבר גדול ובעל משמעות.
האיש הזה הוא אודי, או דוד, או שלומית, או מרסל. אולי שמעתם עליו, או עליה. הם בדרך כלל עושים משהו שיש עימו פרסום. אנשי אקדמיה, רבנים, אנשי מחקר או אמנים. ואולי לא בהכרח. לפעמים הם גם סתם אנשים, אבל כאלה שמוצאים את עצמם בתווך - בין קהילות ושבטים. כאלה שהצורך לקיים דיאלוג בוער בתוכם.
אני בוחר לעסוק בהם עכשיו, מפני שיצא שחזרתי מכמה ימים בניכר במסגרת משלחת. כשאתה מבלה עם אנשים בניכר במסגרת משלחת, אתה רואה דברים. כבר סיפרתי כאן כמה פעמים על פעילויות שלי בתחום הזה, ועל ההשתאות הגדולה שלי מכך שמצב הצבירה של אנשים משתנה ברגע שהם עוברים את ביקורת הדרכונים של נתב"ג.
אבל העובדה התמוהה שבתנאי חבורה, הרחק מהארץ, כולם נעשים טובים והופכים לחברים - אינה העניין הפעם. הנושא הוא משהו אחר שהשגחתי בו תוך כדי בילוי ושיח עם אחדים מהאנשים בקבוצה העונים על התיאור דלעיל, ובהם גם ידידי יובל אלבשן, שהשתאיתי ממש למראה האהדה הרבה שהוא זכה לה גם בתוך הקבוצה וגם מחוצה לה, מכיוונם של ישראלים רבים שפגשנו, ובהם גם קבוצות חרדיות של תלמידי ישיבה ורבותיהם. ובין קבר לקבר ובין מחנה למחנה ובין אוטובוס לרכבת, למטוס, שקענו בשיחות נוגות אך אופטימיות על המצב, חשבתי על הטיפוסים האלה, ואני חפץ להגיד על כך משהו.
ובכן, אני חושב שהעידן הבא עלינו יעמוד בסימן אנשי הפורומים והפאנלים והקישים. הם יובילו, הם ינהיגו, הם יתפסו את המרכז. מי הם האנשים האלה? ולמה אני קורא להם אנשי הקישים? ובכן, אלה האנשים שיודעים לקחת את המציאות בצורה עגולה, ללא חודים וללא פינות וזוויות. אלה שכבר שנים ארוכות מבינים, בטבעיות מוחלטת, שהרבה יותר מעניין להכיר ולהתחקות אחרי מה שהולך בצדדים ובשבטים האחרים, ולא באלה שלהם.
והם עושים את זה במין התמסרות מלאת תשוקה והפכו את זה לדבר העיקרי שלהם בחיים. משתתפי הפאנלים של אירועי הגישור, חברי הפורומים להידברות, נוסעי המשלחות, נרשמי הריטריטים ועמיתי הוועידות. אנשים שבמגירותיהם יש הרבה תגי שם משומשים ואוסף של סרטי צוואר וקליפסים. לפעמים יש נטייה לצחוק עליהם, משום שהענף שלהם כורך תמימות עם הרבה ברברת, שני תחומים שבדרך כלל לועגים להם, אבל בסיכומו של דבר, כשהכל מסביב קורס, התחושה היא שהאיים האלה של אנשי הנאיביות האקטיבית והבלתי מתפשרת ישרדו - ועליהם ייבנה כל השאר.
לקחתי חלק בעולמות האלה לסירוגין, במשך רוב חיי. המחצית השנייה של שנות ה־90 התאפיינה באינספור מיזמים כאלה. הימים היו ימי הטראומה שאחרי רצח רבין, והרבה ארגונים כינסו הרבה אנשים והרבה פחמימות יחדיו לחדרים. אני זוכר שהייתי חלק מיוזמה כזו של "צו פיוס". נפגשנו לעוד ועוד פגישות. היו שם עיתונאים ואמנים חילונים ודתיים וחרדים, וקרו דברים יפים.
ברור מאליו שמה שיצר את האפקט היה עצם הפגישה, ולא מה שדובר בה. עליזה ואלירז, שעמדו בראש הארגון, היו מתאמות את המפגשים ומביאות את הכיבוד, שהיה בעיקר קישים. עם הזמן היינו נוהגים לכנות את המפגש עצמו "קיש" ("את באה לקיש ביום רביעי? יש ברמת גן"). אני אישית האמנתי שגם אם יקבעו את המפגש ורק יביאו את הקישים - ייצא ממנו אפקט מאחד. אם זה יהיה הפוך, שיבואו האנשים ללא הקישים, אז לא בטוח.
כך או כך, זה היה נעים ואפקטיבי. ואז זה שקע ונגמר. בינתיים, קמו מיזמים אחרים ונכתבו אמנות. ותמיד הם כללו אותה קבוצת שמות של נודניקים, משוגעים לדבר, שהיו עוברים מארגון לארגון ומיוזמה ליוזמה, עד שאפשר היה לתהות שמא העניין הוא בכלל הקישים, אולי, ופחות קירוב הלבבות. אבל לא, זה היה העניין עצמו. כאלה הם. אנשים שהמוח שלהם בנוי אחרת. בעניין הזה וכנראה בכלל.
והאמת? מרוב שנים ארוכות של דיבורים שכעיקרון לא הניבו כלום, זה כבר נהיה קצת נלעג. הפאנלים האלה, שהיינו מכנים אותם "הילכו שניהם יחדיו" או "ומה שביניהם", רצו כבר קצת על אוטומט, ואנשים בזקנים ארוכים, בקסקטים ובג'ינס היו מתיישבים במוניות וכמו להקה נודדת נוסעים ממקום למקום, כשהבשורה שהם נושאים איתם היא עצם הפאנל והרכבו.
ואז תהיה הוועידה. ואז הפסטיבל. ואז ינסחו אמנה. מסמך. ויקראו לו על שם מנסחיו. שניים, בדרך כלל. אחד/ת מכל צד. זה מצחיק, נו. ועכשיו אני מרגיש, אני ממש מרגיש שצריך פשוט לאסוף את כל אלה, כל הטיפוסים האלה, כי עליהם יקום העידן הבא. הם יכולים להוציא אותנו מהבוץ הזה.
בפולין הסתכלתי על חבריי ודיברתי איתם הרבה. גיליתי ביניהם פתאום את החבורה הכמעט נשכחת הזו, של אנשים נאיביים שהתשוקה העיקרית שלהם היא בכיוון של דו־קיום ושל חיים משותפים. העניין הוא שמה שמאתגר אותם, ומה שמעסיק אותם, זה לא הצד שלהם - אלא דווקא הסקרנות העצומה לגבי הצד השני והצורך לעשות איתה משהו. לגשת. להתגבר על המעצורים, לדלג מעל התהום ולגשת.
והם אלה שעוררו בי את המחשבה הזו. יש אנשים כאלה. יש המון אנשים כאלה. בשני הצדדים, וגם באמצע. אני גאה ושמח להאמין, וסליחה על היומרה, שבאיזשהו אופן גם אני שייך אליהם קצת. אבל נניח לי. האנשים האלה, הקישניקים, אלה שבאמת יש להם חברי אמת בכל מקום ובכל קבוצה - הם המסד שעליו ייבנה העתיד.
מה שיישמע כל העת הוא רעם ונהי הקיצונים ואנשי הצדדים המובהקים, משכנעי המשוכנעים ומנסחי פיד־עצמם. אבל מה שישפיע באמת, מה שיזיז דברים, הוא התנודות הקישניקיות שמתחת לרדאר ומתחת לפני השטח. הידברות לא עושים בכיכר העיר. היא נבנית בעמל, נדבך־נדבך ודופן־דופן. בחדרי סלון ובישיבות, במועדונים ובחדרי דיירים, בחדרי ועידות וכנסים. בדיבור רגוע ופתוח שלא כל כך משנה מה הוא כולל, העיקר שהוא מתקיים. ועם קישים. הרבה קישים. בצל וכרשה ובטטה וגבינות לרוב, וחצילים וארטישוק. ואפשר גם פאי. וטארט. העיקר שיהיה עגול ושלא יהיו בו חודים ולא פינות ולא זוויות.
שכוייח יובל, רחלי, אודי, דוד ושאר ידידיי הנאיביים מפעם. בונים עליכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו