זוכרים את יום האישה? שהפך לשבוע האישה ואז לחודש האישה? אז זהו, עכשיו הוא חודש האישה ואולי הוא בדרך להיות רבעון האישה. וזה משמח מאוד. אין לי טענה וחצי טענה נגד התהליך הזה. שיהיו להדר לוי ולעדי אשכנזי כמה שיותר הופעות. תענוג.
תהליך ברוח זו עבר גם על חג מחגי ישראל, פורים. פעם היו שני פורים, אחד בכל הארץ ואחד בירושלים. ואז התווסף שלישי, של הגנים ובתי הספר, ואז זה הפך לשבוע בלתי נגמר של פורים. לא בטוח שלכך התכוונו מרדכי ואסתר, אבל למי אכפת. יש כאן מגמת עומק סמויה לצבוע יותר ויותר ימי שגרה אפורים בצבעים חגיגיים. בקצב הזה תהפוך כל השנה משחור־לבן לצבע, ובאמת שאין בכך דבר. אני מברך על כל יום נוסף.
פסח של ילדותנו היה תמיד חג בן חודש. הוא התחיל, רשמית כמעט, שבוע אחרי פורים, כשהאוויר החל להתמלא בענני אבק שעלו ממזרנים ומשטיחים שנחבטו במכות רצח במחבטי הקנים והפלסטיק המוזרים שמישהו חשב שהם כלי לגיטימי. פסח היה חג שההכנה אליו היתה לפעמים ארוכה, משמעותית ומעניינת הרבה יותר ממנו עצמו. חגיגה של ניקיון ושל התחדשות, ולצידה גם תהומות של הפרעה אובססיבית־קומפלקסיבית שהימים האלה היו חודש־גביע־העולם שלה. היא היתה קופצת ומשתרגת ומתפרצת עד שזה היה מעורר רחמים. וזה היה כל כך שקוף וכל כך ברור שהמפגש בין ההקפדה ההלכתית לבין ה־OCD הוא נפיץ ומטורף - אבל אף אחד לא טרח לעשות עם זה שום דבר, וכך זה המשיך. דור אחרי דור. כל כך יפה מצד אחד, אבל גם עצוב קצת במקומות מסוימים.
אצלנו הזירה המרכזית בשבועות שלפני חג הפסח היתה חדר המדרגות. ברגע זה נחלקים הקוראים בין אלה שגרים או שגדלו בבית פרטי לבין אלה שגרים או שגדלו בבניין קומות, במיוחד מהטיפוס הישן. זה שהתהדר בחדר מדרגות רחב ידיים ושלא היתה בו, חס וחלילה, מעלית שפירהּ מילא את כל החלל והפך את חדר המדרגות למדרגות שאין להן חדר.
חדר מדרגות גדול, של פעם, היה פשוט זירת חיים נוספת. מין תחליף חצר שכזו, וקרו בו כל כך הרבה דברים! השיא היה כמובן בפסח, כפי שיתואר להלן, אבל גם בכל ימות השנה. יש לי אינספור זיכרונות שהרקע והתפאורה שלהם הם המעקה החום ומדרגות המוזאיקה. בכלל, צריך לדבר על המוסד הזה, בניין מגורים. אני חושב שהוא עולם ומלואו. מיקרוקוסמוס לחיים משותפים בכל מסגרת והיקף שהם. הוא חברה והוא מדינה, הוא קהילה והוא שבט.
את השכנים שלנו בבניין ילדותי אני זוכר בפרוטרוט מביך כמעט. זה מתחיל מכך שאני זוכר את צליל הפתיחה והסגירה של כל הדלתות בבניין שדרו בו 16 משפחות. אני יכול לשחזר ברגע זה את רעש החריקה והסגירה של כל דלת ודלת בבניין. האמת? גם את הריח האופייני לכל דלת שנפתחה אני יכול לשחזר. ברוב המקרים אלה היו ריחות בישול נעימים, אבל צריך לומר ביושר שהיו גם פחות.
אני מכיר את ברכת השלום של אדון ברקוביץ' כשהיה נכנס הביתה, ואת ההכרזה של גברת לוריא שהיא הולכת למכולת; את הנזיפות של הרב דוד בבניו, ואת הגערה של אשתו שירפה מהם ויבוא רגע לעזור לה; את צליל המנוע המקרטע של פרידמן, שהיה מעביר לניוטרל בראש הירידה כדי לחסוך בדלק, ואת רעם מנוע הדיזל של הדאבל קבינה של אברמי בצאתו את החניה.
המעניין הוא שאני לא זוכר כמעט שום מריבה או חיכוך. ממש, כמעט כלום. ואם כן, אני זוכר את זה כטראומה של ממש. רוב הזמן היה דגם ומופת של חיים משותפים נעימים ונחמדים עד אינסוף, כולל תנועה בלתי פוסקת של ילדים בין הבתים השונים. את רוב ימיי העברתי בביתם של השכנים מלמטה, ובכל יום הייתי יורד למגרש החניה, שהיה גם מגרש המשחקים, קרוב ל־20 פעם, חולף בברכת שלום על פני מחצית מהשכנים שכולם אהבו את כולם.
וזה לא שכולם היו אותו הדבר והצביעו לאותה מפלגה. ממש לא. אלה היו שנות ה־70, כך שבבניין בשכונה ירושלמית גרו טיפוסים מטיפוסים שונים, אפילו דוברי שפות שונות. אני עסוק הרבה לאחרונה בניסיונות לפצח איזושהי פורמולה של "דירה להשכיר" ועל בסיסה להבין כיצד ניתן לחיות ביחד. אני ממליץ לכם לדמיין את זה קצת. זה מעניין.
השיא היה כאמור בשבועות שלפני פסח. היינו פשוט יוצאים מהבית אל חדר המדרגות, מקימים בו מטבח מאולתר וסועדים שם בחוץ את כל ארוחות החמץ שלנו, זאת כדי לאפשר בפנים הבית סטריליזציה מוחלטת. כשאני אומר מטבח, אני מתכוון למטבח. השכנים שלידנו קדחו חור מהבית אל חדר המדרגות ומבעדו יצא צינור שחור של גז שהפעיל בחוץ כיריים לבישול. כן כן, בחוץ, בחדר המדרגות. היינו ישובים שם שולחן ליד שולחן, כל משפחה השתלטה על הצד שלה, אוכלים ומבלים. כשאני חושב על זה היום זה נשמע פסיכי לגמרי, אבל אז זה כנראה היה טבעי.
והיה גם "פלאפל קוטלר" (על שם הרחוב), מוסד בלתי נשכח בקרב בוגרי השכונה. המאכל הכי פופולרי בערב פסח היה פלאפל, זאת מהסיבה שפיתה היא מוצר הדגן שהכי פחות מתפורר. יום אחד, בהיותי בן 11 או 12, השתלטנו, חברי חזקי ואני, על ביתן האשפה הנטוש, ניקינו אותו היטב, הבאנו אמגזית מאיזה חור, סיר עם שמן ופס סלטים ותוספות, ופתחנו פלאפל.
אם מישהו ממס הכנסה קורא את זה עכשיו, אני מוכרח להתוודות שאמנם עשינו קופה לא רעה בכלל, אבל היתה גם השקעה לא מבוטלת ועל כן כנראה זה יתקזז. זה היה העסק הראשון שלי, וכעבור יומיים הוא נקנה על ידי ההורים של חזקי ושלי, שהעדיפו להוציא מכספם ולא להסליל את הילד, שעתיד הרי כמובן לצמוח לגדול הדור, לקריירת בעל דוכן פלאפל.
חוויית הפסח שלי היום מרוחקת משם שנות אור. מנקים, כמובן, אבל ברוב השנים אנו מבלים את הפסח מחוץ לבית, לפעמים גם בבתי מלון בנכר. אני גר ללא שכנים, אוכל חמץ בחדווה רוגעת עד לרגע שבו כבר אסור, ובאופן כללי מפלס העצבים נמוך בהרבה משהיה בימי ילדותנו, אבל גם החוויה מצומצמת וכבר אין בה את ההוד וההדר של ערבי פסחים.
אני מתגעגע אל האקשן, אל זרמי המים, אל ה"פורצ'יה" (תשאלו ירושלמים מה זה) ואל "הספונג'ה הגדולה". אני לא מתגעגע לאובססיה, ללחץ ולחרדת החג. באלה אין כל חן. ההגדרה "זמן חירותנו" נמצאת כנראה אי־שם בין המציאות הקלילה והמעט חסרת השראה של היום, לבין הזיכרונות הסוערים מאז. ואולי גם זה סוג של סיפור יציאת מצרים, כזה שמונחל לדורות הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו