הגומי עף מול הקהל: תאונת המלתחה המצחיקה של קובי אריאלי

בין מסתורי נפש האדם הפתלתלה, זהו אחד המעניינים והמרתקים. בכל פעם שאני עומד מולו, אני נפעם.

רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי והכל. דווקא מכנסיי, לעומתו, רחבים דיים, ואם אתם מכירים אותי מספיק זמן, בוודאי תדעו שאני משתמש בפריט הלבוש המעט לא פופולרי - ועם זאת הנוח והידידותי בעולם - הלא הוא הכתפיות. שלייקס. חבריו הטובים והאוהבים של כל בעל כרס באשר הוא.

עוד לפני שאפנה לסיפור המעשה אייחד שוב, בפעם המיליון, כמה מילים בשבח המוסד הזה, ויחד עימן אביע שוב את תועפות הרחמים והבוז המסוים שאני רוחש לגברים הזקוקים לשלייקס ואינם משתמשים בהם, מחשש לפגיעה בתדמית הצעירה והקלילה שהם מדמיינים לעצמם שיש להם.

זוהי עבורי שוב הזדמנות טובה לומר להם: חברים אהובים, איני יודע מה אתם מדמיינים, אבל כשאנשים רואים אתכם הם רואים מול עיניהם איש מרים מכנסיים. זה מה שהם רואים. איש שמרים את המכנסיים. אתם יודעים למה? כי איש בעל כרס שמכנסיו מהודקים בחגורה, עסוק ללא הרף בלהרים את המכנסיים משום שהם נופלים. ולמה הם נופלים? בגלל הגרביטציה.

ומה הכי יפה? שאתם יודעים את זה, אבל אתם מעדיפים את היגע הבלתי פוסק של הרמת המכנסיים על פני השלייקס שאולי, לשתי דקות, יגרמו לשכן לא חכם אחד לגחך - אבל יעניקו לכם במתנה זוג ידיים חופשיות ויציבה קלילה. ובכלל, מאז התחלתי אני עם השלייקס, אני מאמין שזה הפך בזכותי לאביזר אופנתי וטרנדי, אבל אולי זו מחשבה אישית שלי ואינה מחייבת.

בכל אופן, בערב מערבי השבוע עשיתי דרכי מאחורי הקלעים אל מרכז הבמה, כדי להופיע בפני פורום מכובד ואהוב, אנשי קהילה אחת במרכז הארץ שהתכנסו בנסיבות תרבותיות. לפניי הם זכו למנה גדושה של נאומים שהיו ברובם פחות מעניינים משלי, ועל כן כבר היו עייפים וצמאים מעט, וגם השלפוחיות כבר התמלאו.

התחלתי במתינות, בורר את מילותיי ומשקיע הרבה מחשבה ומאמץ לגרום להם להיות מרוכזים בי. ואז, כעבור שלושה משפטים, השתחררה לפתע הרצועה הימנית של השלייקס מהתפס המחבר אותה למכנסיים, והתפס, שכאן צריך לחשוף שהיה תקול מעט ומחוזק בפיסת נייר, נותק ונפל. פיסת הגומי זינקה כלפי מעלה, נחה ונותרה תלויה על החולצה.

הבנתי שאני בבעיה. בחנתי את צעדיי וקיבלתי בקור רוח של טייס את ההחלטה להמשיך לטוס עם מנוע אחד בלבד. המשכתי לדבר כשזנב הרצועה הפגומה נח לו על הבטן, ואני מתאמץ להסתיר אותו, אבל אז שמתי לב פתאום לדבר מה עוצר נשימה. שקט שרר באולם. אף רחש לא נשמע. שום דבר לא הפריע למיקוד ולריכוז של הקהל. כל הפנים פנו קדימה. כל העיניים היו ערניות.

אנשים שמופיעים רגישים למצבים האלה, ולרגע ממש צהלתי על שהקשב הושג במהירות כזו, אבל אז שמתי לב שהשקט ממשיך להישמר גם כשאני אומר דברים שתכליתם להצחיק ושאיש לא מקשיב למילה אחת שאני אומר. באימה של ממש הבנתי שאכן כולם ממוקדים, אבל לא בי, אלא בשלייקס - ובעיקר בשאלה החותכת: "מה הוא עומד לעשות בעניין?"

ברוכים הבאים אל המשוגעים והמסתוריים שבמידות אנוש: הקשב והריכוז. בדרך כלל אני עסוק כאן בבעיותיי שלי סביב הזירה הזו, הפעם נתמקד בקהל. זה מכבר הבנתי דבר מה מטורף: לא משנה מי יעמוד על הבמה ומה יקרה בה. זה יכול להיות ריקוד משותף של איתמר בן גביר עם יאיר גולן, כשנסרין קדרי מנצחת עליהם ושלושתם חובשים שטריימלים ומניפים דגלי בית"ר ירושלים. אם באותו רגע מישהו יצעד אל השקע שבפינה ויחבר טלפון למטען - כולם יסתכלו לשם. אם אמן או מרצה מנסה לדבר, ומאחוריו על המסך נע לוגו מונפש של Sony - הלך עליו. אף אחד לא ישמע מילה. כולנו סוני.

לישיבה שלנו היה מגיע לפעמים למסור שיחות הדרשן הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל. השתתפתי ברבות מהן, אבל אני לא זוכר אף מילה, כי לאורך כל השיחה אני וכל המשתתפים היינו ממוקדים בדבר אחד: הכיפה של רבי שלום, שהיתה מחליקה לאיטה על קרחתו הגדולה לאחור, מחליקה ומחליקה, ורק ממש בסוף, כשהיא כבר היתה סמוכה לעורפו העבה, הוא היה עוצר אותה, מעביר אותה בחזרה קדימה והיא היתה פוצחת במחזור החלקה חדש.

אני זוכר סיפור ישן דומה על סנגור פלילי מפורסם באמריקה, שבשעת נאום התובע היה יושב באולם עם סיגר דולק ולא היה מאפר עד שנוצר גליל אפר ממש ארוך ונוטה ליפול. המושבעים לא היו מצליחים להתרכז במילה אחת של התובע, כי הם היו תקועים וממוקדים באפר ובציפייה לנפילתו.

אז מה יהיה עם הקשב? מה יהיה? לאחרונה הכל החמיר פלאים, לתחושתי. כל מה שמתואר לעיל כבר היה לעולמים, אבל הכל נעשה קשה יותר ומפרך יותר. הקשב הולך ומתכווץ, הולך ונעשה חמקמק מרגע לרגע. זה מתחיל כמובן במשך שרידותו של הקשב. סרטון וידיאו בן יותר מדקה, אפילו אם הוא 100 שניות, יכול להצליח יפה בפסטיבל קאן או אולי בטרייבקה. ברשת אין לו שום סיכוי. זה הכלל הראשון שלומד כל מי שמנסה להתעסק בזירה הזאת: תהיה קצר. לא כי למישהו אין זמן, אלא כי אחרי דקה ממילא הקשב הופך להיות צמיג ונוזלי, וזה כמו לדבר אל קרם בוואריה. מכיוון שכך הצופה ינטוש כעבור שניות אחדות (אלא אם כן יש הוק טוב, עוד קללה מטונפת מבית המדרש של האלגוריתם האכזר).

וזה ממשיך אל אינספור הפיתויים במרחב ובחלל: תקתוקים וצפצופים ותנודות וחוטים, חוטים. לעזאזל, כמה חוטים. וכמה מטענים. ויש לך מטען, ואיפה המטען, של מי המטען, ומה עם המטען. טייפ סי, לא טייפ סי, כן טייפ סי. למות. הכל הפך להיות לאתגר גדול הרבה יותר.

עצרתי. "אתם תקועים על השלייקס, נכון?" שאלתי. "אתם מתים לדעת מה אני עומד לעשות עם זה, אה?" ואת האולם שטף פרץ כזה של צחוק, שכמותו לא הייתי מקבל גם על הפאנץ' הכי טוב שהייתי מציג בהמשך. באמת זה כל מה שצריך בחיי הבמה: מפגש בין טיימינג טוב לקהל אינטליגנטי בעל מודעות גבוהה - ולשלייקס תקולים.

"בואו", אמרתי להם, "תמחאו כפיים בינתיים, ואני אנסה לתפעל את המשבר הזה". לא ממש ידעתי איך, אבל אז קמה אישה אחת ופשוט מצאה על הרצפה את התפס החסר שעף לשם ונתנה לי, ואני ניסיתי לחבר אותו בחזרה. ואחרי פעמיים של ניסיונות כושלים ושל רצועת גומי שקופצת שוב ושוב ופוגעת לי בפנים, כשכולם מוחאים כפיים ונקרעים מצחוק - משהו נתפס שם סוף־סוף.

והמשבר הזה, כמו גם שיא ההופעה, היה מאחוריי. תודה לחיה על התפס, ותודה לכם על ששרדתם 945 מילה בימי קשב רעוע אלה.