לא קילל ולא קולל: המנהיג יוצא הדופן שקובי אריאלי מתגעגע אליו כבר עשר שנים

יום אחד, לפני כשבועיים, צלצלה ש' להתייעץ. ש' היא חברה שעוסקת בכתיבה ובשידור, דתיה על הרצף (הדתי), והסיבה שלשמה התקשרה היתה שהציעו לה להגיש בטלוויזיה תוכנית שמצולמת ביום חול אבל משודרת, בעיקר בעונת החורף, אחרי כניסת השבת. לכן היא מתייעצת איתי כיצד יש לנהוג במקרה כזה.

צריך לומר שזו אינה שאלה חדשה, וימיה פחות או יותר כימי עולם הדוסים בתקשורת - וגם התשובה לה אינה חד משמעית. כבר סיפרתי כאן לא מכבר שאני עצמי לעולם לא מופיע בתוכניות שמשודרות בשבת. אחרים אולי כן. רק לאחרונה נחשפתי בהרצאה נאה של השופט סולברג לפולמוס משפטי בעתירת מצפה כרמים, שעסקה בדיוק בנושא זה.

הבנתי היטב את ההתחבטות של ש', ופתאום מצאתי את עצמי אומר לה משפט שהמנגינה שלו חרדית לגמרי ומתאימה לאזורי ההיררכיה והציות של "יתד נאמן" או ישיבות בבני ברק. אמרתי לה: "אורי היה נגד". וכך, תוך כדי זה, הבנתי בתוכי בצורה העזה ביותר מה היה אורי ומה הוא אורי.

אורי אורבך ז"ל לא הופיע מעודו בתוכנית שצולמה ביום חול ושודרה בשבת. הוא לא היה צדיק כזה גדול, ובמקום שאפשר היה להקל הלכתית הוא היה מקל, אבל הוא היה דוס גמור וקנאי מוחלט בתפיסה החברתית שלו ובאופן שבו ראה את התקשורת. הטענה שלו היתה, והיא מקובלת עליי מאוד עד היום הזה, שאין לשדר תוכניות שמדירות את הצופה הדתי, ואני, שידעתי את זה היטב משיחותינו הרבות ומשנות היכרותנו הקרובה, אימצתי את הדעה הזאת בחום.

אבל האופן שבו השמעתי אני את המשפט שלי לימד אותי באחת משהו על האופן שבו אני והרבה מחבריי תופסים את האיש המופלא הזה, שהלך מאיתנו עול ימים: אורבך בעצם היה, ועודנו מהרבה בחינות, הרב שלנו. המורה שלנו. עמוד אש לפני המחנה.

עשר שנים חלפו מהיום המקולל ההוא, שבו נפטר אורי. ישבנו בלובי העגמומי של המחלקה, פוכרי ידיים ומיואשים. בחדר הסמוך שכב אורי וגסס לאיטו, ואני זוכר שהתחושה העיקרית היתה תסכול. איך זה שאיש שנתן כל כך הרבה, ושעוד יש לו כל כך הרבה לתת, פשוט הולך בגיל 54?

בימיו האחרונים היה אורי, כזכור, שר בממשלה. מהחדר באו ויצאו כל מיני פוליטיקאים נודניקים, ואני שאלתי בכאב עצום את עצמי, ואולי את א-לוהים: "אבל למה אורי? למה אורי?" שלושה ימים אחר כך כבר עמדנו מעל קברו באחת ההלוויות האוהבות, החמות והמכובדות שידעה ישראל. היא הוכיחה שתבונה והומור עודם חומרים שאין למעלה מהם.

צריך לומר שכבוד גדול עשו לאורבך ז"ל במותו. מעגלים רבים עסקו ועוסקים בביטויי האובדן ובהנצחת יצירתו ומורשתו. יש את משפחתו, אשתו וילדיו שעוסקים בזה בחריצות; יש את המחנה הדתי-לאומי כולו שגדל על מאמריו, על ספריו ועל דמותו, וגומל לו במפעלי הנצחה מגוונים ומקוריים; יש את הקהל הישראלי כולו, שזוכר אותו באהבה ובגעגועים.

ויש אותנו, חבריו, שבחלקם הגדול הם גם תלמידיו. אנשי תקשורת, במה וספר שאורי היה להם לאח ואב וחבר, ששלושתם התכנסו כאחד לתוך גו דקיק ומשופם שלא ממש עשה עניין מהמעמד הזה. הוא פשוט היה הבחור הצנום עם התיק והסנדל והזיק השובב בעיניים.

מה היה אורי אורבך? אסתכן ואומר שלפני הכל הוא היה מצחיק. יוצר הומוריסטי גאוני, שחלק שורה אחת עם אפרים קישון וג'רום קיי ג'רום אהוביו, ושמעיין היצירה שלו לא נח לרגע. כעיתונאי הוא נישא על גלי ההומור שלו והגיע למעמד על של בעל דעה (הוא לא היה מגיע לשם ללא הנשק העוצמתי הזה). כפובליציסט וכסופר הוא פרסם מאות אלפי שורות מחוכמות ומצחיקות, האחת חדה מחברתה. וכחבר או כאיש שיחה הוא היה מעיין מתגבר. פשוט מעיין מתגבר. מוח יצרני מטורף שלא נח לרגע והנפיק שורה אחרי שורה כמו מכונה.

אבל מאחורי האישיות המצחיקה הסתתר דעתן ואידיאולוג נבון ומפוכח, שלאט ובטוח חצב את דרכו עד לשורה הראשונה של מנסחי אידיאולוגיה הימין השמרני והדתי בארץ. לדעתי הוא היה הבכיר והמבריק שבכולם.

הפרק הפוליטי בחייו הוא זה שהביא לו בצדק את מעמדו הציבורי הרם ואת ההכרה והאהבה הגורפות מכל פינה בישראליות, אבל הוא לא היה הפרק העיקרי, כמובן. העיקר היה המהפכה שהוביל בזירה התקשורתית, יצירתו והשפעתו החברתית והאמנותית.

אשר לפוליטיקה - אורי נקלע אליה, סבל בה חרש כמה שנים, תפקד ללא דופי גם בתפקידים ביצועיים אף שלא היה איש ביצוע - ובעיקר הוכיח שאפשר גם אחרת. מהבחינה הזאת מורשתו הפוליטית לא תסולא בפז.

במשך שנים הורגלנו שהפרופיל האולטימטיבי של איש ציבור חייב להיות כוחני, אובססיבי, עם תיבול קל של נכלוליות, וגם קופת שרצים לא תזיק. בא אורי והוכיח שאפשר גם אחרת. נכון שזה היה קצר ובעל אופי זמני, ואין שום סיכוי בעולם שאורי היה שורד את הפוליטיקה של אחרי 2015, אבל הכיסא הריקן שלו, עם זר פרחי האבל עליו בישיבת הממשלה שאחרי מותו, צעק בקול רם את המסר הזה: שאפשר גם אחרת. הנה היה כאן איש חכם ועדין ומצחיק שלא ויתר על קוץ של יו"ד מעקרונותיו, ובכל זאת לא קילל ולא קולל, לא הצית ולא הוצת.

יום אחד, במערכת הבחירות של 2012, הביא אורי הברקה לשולחן מטה ההסברה של מפלגת הבית היהודי. הוא התחיל לדבר על "הדתיים הנורמלים". זאת היתה המפד"ל הישנה שנצבעה בצבעים חדשים, ועתה קראו לה הבית היהודי. בראשה עמד הרב דניאל הרשקוביץ. מספר 2 היה זבולון אורלב, נציג המפד"ל הוותיקה. ואורי היה במקום השלישי וניהל את מטה ההסברה.

כשהוא הגיע עם ההברקה הזאת, חברי צוות ההסברה, שגם אני נמניתי עליהם, קפצו מרוב התרגשות. זה ממש היה כל מה שפיללנו אליו. סיסמה חדה וחכמה שיש בה בידול ומיתוג, שעושה רעש, שמרגיזה במידה ושבכוחה לאחד שורות ולייצר גאוות יחידה. בתוך שעה כבר הציגו איתן ואמנון קאפה ענקית עם הסלוגן שעתיד היה באופן כמעט ודאי להיות הגיים צ'יינג'ר של קמפיין המפלגה המדשדש, ואורי אמר: "אני צריך לחשוב על זה".

והוא חזר למחרת בבוקר ואמר: "לא. תעיפו את זה. אנחנו לא מדברים על הדתיים הנורמלים, כי זה אומר בעצם שהאחרים הם הלא נורמלים. תעשו את זה אם אתם רוצים, אבל לא איתי".

זה כבר כמה שנים שאחת לשבוע, בערך, נזרקת לחלל האוויר השאלה: אם אורי היה כאן עכשיו, מה הוא היה אומר? זו שאלה שקשה להשיב עליה, וכשנדרשנו אליה השבוע, כמה חבריו שהתכנסו לזכרו, כמעט התחלנו לריב.

קשה להשיב, כי קודם כל אורי היה ממש דתי וממש ימני, ומעל הכל - למרות הביטחון העצמי שלו ולמרות מה שיכול להיתפס כתחושת אדנות ילידית אצלו, הוא מאוד חי את תנועת הלוחות של שינוי ההגמוניה גם אז, כשהיא היתה מינורית, כך שלא בטוח שלא היה מוצא את עצמו במקום של ימני קיצוני.

מצד שני - הוא היה אורי. אדם שסגנונו ודרך הוויכוח שלו היו חלק מובנה מטיעונו ועמדתו, שלא הצליח, למרות 35 שנות פולמוס דעתני, לריב עם אף אחד ולהיות שנוא ולו לרגע; אשר על כן אין מנוס מלקבוע בוודאות שאילו הוא היה חי היום, הוא היה מת.