מוריד את המסך: מה עוללה לי ההתמכרות לגלילה

זה היה רגע קטן של גאולה, לכן אני זוכר אותו. המשפחה כולה ישבה וסעדה בסלון, ואני יצאתי למרפסת לשאוף אוויר. גללתי מעט סרטונים באינסטגרם ומהר מאוד נפלתי על סרטון מטעם מכון דוידסון, שמבוסס על חוק הפעולה והתגובה של ניוטון ומסביר כיצד ניתן לבנות מנוע בסיסי משתי קשיות שתייה.

זה היה כל כך פשוט וכל כך חמוד, עד שנטשתי מייד את עמדת ההתאווררות, חזרתי לשולחן, ביקשתי שיביאו לי שתי קשיות ואמרתי: "רוצים לראות ניסוי מדעי? הנה". אחרי רגע כבר חמרה, חמרה המערבולת וכולם מתו מצחוק, צילמו אותי עושה את השטות הזו ויצא הנח"ל לשדות.

אז איפה פה הגאולה? אז זהו, שאני זוכר בבירור שהתחושה האוטומטית שלי בעקבות האירוע היתה: הנה אינפורמציה ברשת שהניבה לי משהו. ממש חשתי יצרני ופרודוקטיבי, חיוני ומועיל. אני לא סתם גולל סרטונים. אני גם לומד דברים, אני גם מלמד, אני משעשע את המשפחה ואני מייצר חומרים מצולמים לטיקטוק. העיקר לא לכלות את הזמן.

הנה וידוי: אני בן לדור שעדיין מתבייש בבזבוז זמן. כמות הזמן שאני מכלה בצפייה אוטומטית ורוטינית בסרטונים ברשת היא בלתי נגמרת ומסיבה לי סבל של ממש. כבר עתה יש לשים לב - אני לא מדבר על צפייה ביצירות לסוגיהן, מסרטים וסדרות ועד קטעי מוזיקה וסטנד־אפ. לא ולא.

אני גם לא מדבר על פושים אקטואליים, על דיווחים וחדשות, על פולמוסים ומאמרים, וגם לא על סרטוני חיסולים ופיגועים. גם לא על אוכל! ממש־ממש לא. אוכל הוא סוגה עילית, והצפייה בכל תוכן קולינרי מועילה, מלמדת ויש בה מן הנשגב. אני לא מכליל בווידוי קריאת פוסטים, צפייה ברילס ודפדוף בסטורי של אנשים קיימים, בשר ודם. יודעים מה? אפילו לא על משחקים שאני חוטא לפעמים במשחק בהם, מסנוקר ורמי ועד שאלוני טריוויה.

כל אלה, וגם פרסומות ופיסות טריוויה וקרוסלות תמונות של צלמים, הם הדעת בטהרתה לעומת מה שאני רואה. וכשאני אומר שאני רואה, הכוונה היא לשעות ארוכות. במיטה וליד השולחן, בארוחה, בפקק, ברכבת, באחורי בית הכנסת (ולעיתים אף בקדמתו), בשירותים ותוך כדי זומים.

איזה תוכן! פאר היצירה האנושית: פרזול פרסות סוסים (מדובר על לכידת רגל הסוס וקיבועה, ניקוי החלל האמצעי מהלכלוך ומהקש, תפיסת הפרסה בצבת וחילוצה, גירוד ומירוק החלק הפנימי, לפעמים מעורבת גם אש). ניקוי שטיחים (מים, קצף, מים, גריפה בחץ, קצף כחול, גלגול, סילוק מים עכורים, החזרה, מירוק בדיסק, קצף, מוכן).

הלאה. עולם עשיר ובלתי נגמר של פתרונות נגרות! חיתוך, קיצוע, צביעה בלכה, חיבור זוויות, קיבוע קורות. קדרות, כמובן. איך שכחתי. שנה וחצי מחיי לדעתי העברתי בצפייה ביד רטובה ומשועממת תחובה בתוך גוש חמר מסתובב ומסתובב.

בכלל, תנועת הסיבוב פופולרית היא מאוד בעולמם של חסרי המעש. בטח נתקלתם גם אתם בצנצנת הממולאת פופקורן ואז מוצפת בנוזל פלסטי מצתמג שבסופו של דבר יוצר גליל מכוער שממנו חוצבים בגריעה שבבית רהיט מכוער עוד יותר. תבניות של ידיים ופנים מחזיקות בכדורים, כדורי מתכת לוהטים המונחים על ערימת פיסות מחומר פלסטי ומחוררים אותה לאיטם, קומה־קומה, כדורים קטנים שעושים דרכם במורד מסלול מכשולים ופוגעים בפיסות מתכת המפיקות צלילים על פי סולם תווים.

כן, אני יודע שאני מפרט פירוט יתר, אבל אל תעצרו אותי, אני ממשיך. פתאום זה מפריע לכם? פתאום זה ארכני לכם מדי? ומה היה אמש כשישבתם שעה שלמה עם המכשיר בידיכם וצפיתם בתעתועי AI, שחוזרים על עצמם ומקילומטר ניתן לזהות שזו בינה מלאכותית?

הלאה. ילדים אפריקנים מנגנים בסירים ומבצעים ריקוד. איש עומד על מערום ארגזים ונסמך על קיר. מישהו מעיף את הארגזים והוא נותר תלוי. אמבטיית קרח. מכשיר לחלוקת קלפים. השתלת שיער! משטח פלסטי גמיש מוצמד לקרחת ומישהו מצייר עליו חיצים. הרב מאיר אליהו מסביר שמי שאוכל בחוץ דומה לכלב ומביא מחלות על ראשו. הסרת שיער בשעווה. הסרת שיער בשעווה מהאוזניים.

הפקת שמן מתירס. גור קנגורו נכנס לתוך כיס אמו. תישארו כאן! אתם לא הולכים לשום מקום.
הלאה. פילים עושים דברים, וכמובן הדובדבן שבקצפת: קבוצת הודים מנסה את כוחה בשעשועון צבעים. צריך ליטול בקבוק עם נוזל בצבע מסוים ולהעמיד אותו על מדף במקום מסוים.

מתחת למדף, נסתר מעיני השחקן/ית, ניצבים בקבוקים בצבעים שונים. אם הונח הבקבוק מעל הצבע המתאים, זכיתם בשטר הצמוד אליו. אני יודע שהודו היא מדינה ענקית, אבל לדעתי אני מכיר בפנים את רוב אוכלוסייתה כתוצאה מצפייה במשחק הזה. שלא לדבר על תחרויות ההישגים, פיצוץ הבלונים והטלת צלחות הפלסטיק.

מה יהיה, תגידו, מה יהיה? באמת שמדובר במצטבר על שעות ארוכות ובלתי נגמרות. אני עסוק בעיקר בשאלה מה אני מפיק מהבטלה המשוגעת הזו? מה קורה שם בנפש המתעתעת הזו, שדוחף אותי לגלול לעוד סרטון ולעוד סרטון? ולמה דווקא אלה? על השאלה האחרונה התשובה ידועה.

מנועי הטירגוט הרשתיים הם מן המפורסמות. כל מה שצריך זה שפעם אחת תתמידו בצפייה בסרטון פרסות סוסים מהחל ועד כלה, ובמרתפי האימה של הרשתות החברתיות כבר יירשם באותיות של אש שלאריאלי יש עניין עם פרסות סוסים. כנראה עבר משהו בילדותו (לא שאני זוכר, אבל בגבעת שאול, למי שזוכר, היתה חוות סוסים במקום שפעם עמד דיר יאסין המפורסם). כנ"ל לגבי פילים וטורנירים של מרוצי מכשולים. אבל מה יש בכלל בצפייה הזו, שעושה משהו לנפש?

אני חושב שהתשובה היא תיקון. יש משהו מרגיע מאוד בלראות דברים מסתדרים. נדמה לי שאם אאחד את מגוון השטויות שבהן אני צופה המופיע כאן למעלה - ותאמינו לי שזו טיפה מן הים - הצד השווה בכולן יהיה דברים שבאים על תיקונם. דברים שמסתדרים. איבר שמוצא את מקומו. שטיח שמתנקה. גור איילים שהסתבך בגדר תיל וחוץ. וכן הלאה. זה מתאים מאוד, אגב, לאישיות כאוטית ולתקופות כאוטיות. בריחה לעולם קסום ומהיר, שבו הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

והסביבה, צריך לומר, הסביבה גם היא משלמת מחירים. זה לא שהסביבה עסוקה עכשיו בתורת הקוונטים. גם היא משרשרת פה פרסות ועוגות, אבל פתאום, ממש קודם, פנתה אלי אשתי בבקשה כלשהי ואני מצאתי את עצמי אומר לה בחוסר סבלנות "רגע, אני באמצע פה". אבל היא לא התעצלה, זזה מעט, באה מאחוריי והביטה במסך. ומה שהיה שם הוא חלמון ביצה שהונח על ערימת גפרורים ומישהו שמקרב להבה אל ראשי הגפרורים.

ואני כל כך התביישתי בזה שהיא ראתה ותפסה אותי, עד שאמרתי לעצמי די עם הבטלנות הזו, צריך לשים לזה סוף. אז כיביתי את המסך והלכתי לחדר לראות סדרה.