זו היתה שנייה אחת שחרצה את גורלו של קצין המשטרה רפ"ק ליג'עלם (מיכאל) צגאי. הוא נלחם כארבע שעות מול מחבלי נוחבה, חילץ תחת אש תופת שוטרים ומבלים מהנובה, נשבר ליד גופות שניים מחבריו ואז, בסביבות השעה 14:00, היה צריך להחליט אם הוא מסייע לקיבוץ בארי או נענה לקריאות העזרה מקיבוץ רעים. בשני היישובים התחננו השוטרים לסיוע. זעקותיהם ומילות הפרידה שביקשו להעביר לבני משפחותיהם בקעו בעוצמה ממכשירי הקשר וקרעו את הלב.
"כששמעתי שיש טבח בבארי פניתי לשם", הוא משחזר לראשונה את אותם רגעים. "על הכביש מסביבי היו מכוניות שרופות ואנשים ירויים. הם היו צעירים, חלקם עם צמידים של הנובה על הידיים. היינו בתוהו ובוהו. התאמצתי לעצור את הדמעות. לא ידעתי אם אצא בחיים, אבל הייתי חייב להישאר חזק וקר רוח. לא להתפרק.
"בכביש לבארי היה צוואר בקבוק שהאט את התנועה. פתאום שמעתי צעקות בקשר שירו אר.פי.ג'י על רכב קרקל משטרתי ברעים. זה שבריר שנייה שבו אתה מחשב למי תועיל יותר. ברגע שדווח על שני כלי רכב ממוגנים שנמצאים בדרך לבארי ובהם לוחמים מיחידת יואב של משטרת המחוז הדרומי ולוחמים של מתפ"א, יחידה ארצית המבצעת אכיפה נגד עבירות מקרקעין, הסתובבתי לרעים.
"רק בדיעבד הבנתי שבבארי היה מארב מתוכנן של מחבלים שירו טילי אר.פי.ג'י על הלוחמים שהגיעו לסייע. אף אחד לא שרד. ביניהם היה גם סנ"צ אבי עמר, מפקד זרוע התשתיות ביואב, שאת התפקיד שלו אני ממלא כיום".
רפ"ק צגאי בולט ומרשים במראהו, אבל במקביל נחבא אל הכלים. אמיץ ללא חת, אבל צנוע עד עמקי נשמתו. מגמד את פעולותיו להצלת חיים ומעדיף לפרגן לחבריו ולנופלים בקרבות 7 באוקטובר.
בקרב ברעים הציל את חייהם של שני שוטרים פצועים, ניהל את הזירה המדממת לאחר נפילתו של מפקד תחנת שגב שלום, נצ"מ יצחק (בזוקה) בזוקשווילי, הזעיק מסוק, חבר ללוחמים מסיירת מטכ"ל ומיס"מ נגב, וחירף את נפשו כשזחל פעמיים מתחת למבנה ששימש חפ"ק המחבלים והשליך פנימה רימונים.
אתה יודע שהשוטרים סביבך מכנים אותך ה־גיבור?
"גיבור הוא זה שלא חזר משדה הקרב ומסר את חייו למען המדינה", נבוך צגאי. "אני מודה על זה שנותרתי בחיים ויצאתי מהגיהינום, אבל אני לא גיבור. עשיתי את מה שמצופה ממני כשוטר וכלוחם. מאז, כל יום, אני מתפלל להשבת החטופים ומקווה שכולנו נהיה ראויים לגיבורים שנפלו".
איך תגיב אם אחרי המלחמה ירצו לתת לך צל"ש?
"אגיד תודה, אבל פעלתי לפי הערכים שעליהם חינכו וגידלו אותי עוד בילדות. גדלתי על המורשת של מלחמות ישראל או מבצע אנטבה, ועכשיו צריך לגדול כאן דור שיגדל על המורשת של משטרת ישראל. זו המדינה שלנו ואין לנו ארץ אחרת".
"לא הפסיקו לצלוף עלינו"
כביש 234 המוביל לרעים גורם לצגאי (35) לאי־שקט. מאז 7 באוקטובר הגיע למקום פעמים ספורות, בעיקר כדי לבקר משפחות שכולות. בכל פעם מלווה את נסיעתו קולה של הזמרת עטרה אוריה, ששרה את "לתמיד", שיר שכתבה מייד לאחר הטבח בעוטף כדי להנציח את השוטרים ולוחמי משמר הגבול. גם השבוע, בעודו גומא את כביש הדמים, הוא מבקש לא לחרוג ממנהגו. "איך כל הזמן הזה אני חיכיתי לסימן, שמישהו יעבור, יציל אותי", הוא שר חרישית. "תראי אותי עכשיו, אני נשרף מגעגוע ונשאר לי להציל רק את עצמי".
ליד מושב טל אור, הסמוך לרעים, צגאי משתתק. "כאן ראיתי לראשונה מכונית עם סימני יריות", הוא כמעט לוחש. "אתם רואים את הברז הסגול? כאן היתה ניידת משטרה שחורה ואחר כך התברר שעל ידה היתה שוטרת שנרצחה. משמאל היתה סוואנה לבנה עם עוד אנשים שנרצחו. אין־ספור גופות בקטע הכביש הקצר הזה. אני מכיר כאן כל אבן. הנה דרך הכורכר בתוך השטח החקלאי שעליה נסעתי לפרדסים כדי לחלץ שורדים מהנובה. על טרסות החול משני הצדדים עמדו עשרות מחבלים שטבחו בכל מי שעבר על הכביש. הבטן מתהפכת לי עכשיו. לעולם אסתכל על העוטף אחרת. זה לעולם לא יהיה כמו בעבר".
השבת השחורה של צגאי התחילה יומיים לפני כן. באותם ימים שירת כמפקד יחידת השיטור העירוני בתחנת ערוער, וביום חמישי בלילה שימש שוטר בשכר במסיבת היוניטי בחניון רעים. "הייתי אחראי על הבמות, וליד הבמה הקטנה ראיתי שני אנשים שמשכו את תשומת הלב שלי. אלה היו אריק פרץ והבת שלו, רות, שנרצחו 30 שעות אחר כך בנובה. ניגשתי אליהם והצגתי את עצמי. רות היתה על כיסא הגלגלים ונראתה מאושרת. אריק סיפר לי שהוא לוקח אותה למסיבות בארץ ובחו"ל, שהמוזיקה עושה לה כיף".
צגאי סיים את העבודה ב־6 בבוקר ונסע לביתו באופקים. "כשהגעתי, אשתי שלחה אותי לקניות", הוא מחייך. "רק כשחזרתי הלכתי לישון, כי ב־4 אחר הצהריים היתה לי משמרת נוספת עד ליום שבת בבוקר. בשישי בלילה לא נחתי לרגע. כל הזמן היו יריות בגלל סכסוכים של חמולות בדואיות. עשר דקות לפני המתקפה הגיעה המשמרת שמחליפה אותי. תוך כדי תדריך התחילו טילים והיתה נפילה קרוב לתחנה. בדרך חזרה שמעתי את הפקודה 'פרש פלשת' שמכריזה על חדירת מחבלים.
"כמו כולם חשבתי על עשרה מחבלים מקסימום, אבל אז ראיתי את הסרטון משדרות והבנתי שאנחנו בסיפור אחר. תיארתי לעצמי שאם המחבלים הגיעו לשם אז מוצבי צה"ל נכבשו. נסעתי לעזור לשוטרים בתחנת אופקים, אבל בדרך שמעתי בקשר שני קולות מוכרים שביקשו תחמושת. אחד היה רס"מ ישראל סולומוני, מפקד צוות ביחידת יואב, והשני היה פקד דניאל דמרי, סגן מפקד יס"מ נגב. הם היו ליד רעים במקומות שונים".
בתחנה הצטייד צגאי בכדורים לאקדח ולרובה אם 16 ואליו הצטרף האזרח רמי טובי, שביקש לסייע. "בדרך עצרתי ליד אותה ניידת משטרה ולקחתי ממנה רובה עבור רמי. נסענו עם חלונות פתוחים כשקנה הרובה שלו וקנה האקדח שלי מכוונים החוצה. הגענו לשער הדרומי של רעים ראיתי שני טנדרים של מחבלים ורכב של היס"מ. אף אחד לא היה שם, אז פתחתי את הדלת של אחד הטנדרים וראיתי מפות של יישובים עם רשימה שמית של חוליות המחבלים לפני צבעים.
"פנינו לשטח שליד גדר הקיבוץ ושם שמעתי יריות. זה היה ירי צלפים. מסביב היו עשרות מחבלים עם סרטים ירוקים על המצח שלא הפסיקו לצלוף עלינו. הקרקל של בזוקה ניסה לעצור לידינו אבל חטף מכת אש והמשיך לנסוע.
"כמה דקות אחר כך התקרב לשטח ההשמדה אוטובוס אזרחי. עצרתי אותו וירדו ממנו חניכי קורס מ"כים. ביקשתי מהמפקד שלהם שיעזור לנו לאגף את המחבלים כדי להגיע לדמרי כי שמעתי בקשר שבזוקה והצוות שלו חילצו את סולומוני וגם את גופתו של ג'יי אר דוידוב, שהיה מפקד משטרת רהט. נשברתי לרגע אבל תפסתי את עצמי. החניכים פנו לכיוון הכביש ואני עם שוטרים, רמי ושני חובשים התקרבנו לגדר הקיבוץ תחת ירי מאסיבי".
"תשעה קליעים בגוף"
השטח המצהיב, הסמוך לגדר, אינו חושף את הגיהינום שהתחולל שם לפני שנה. רק האנדרטה הלבנה ולידה דגלי ישראל, נרות זיכרון ופרחים אדומים מלמדים על נפילתם של שניים מהשוטרים.
צגאי פוסע על הקרקע היבשה ומצביע על המקומות שבהם מצא את חבריו. "כאן ראיתי את אוריאל אברהם, סגן מפקד צוות ביס"מ נגב", הוא אומר בפנים נפולות. "אוריאל היה אצלי שבוע לפני כן וסייע בתגבור כוחות. אמרתי 'שמע ישראל' וביקשתי שיפנו אותו לאחור. המשכתי קדימה וראיתי לוחם נוסף מיס"מ נגב, אלכסיי בודובסקי. גם הוא היה ללא רוח חיים".
מהקלטות הקשר באותו יום נשמע קולו של צגאי מדווח על שני הנופלים כשהוא בוכה. "צגאי, שדר, מה קורה איתך?", נשמע קולה המודאג של המוקדנית. "המצב גרוע", הוא אומר בקול שבור. "שני שוטרים ללא הכרה, ללא דופק, מבקש פינוי דחוף".
הצלחת להגיע גם אל דניאל דמרי?
"הוא היה פצוע עם תשעה קליעים בגוף. נתתי לחובשים את התחבושת האישית שלי וביקשתי שיפנו אותו בזמן שניגשתי לשני מחבלים שהיו לידו על הקרקע. הראשון חוסל וניגשתי לנשק שלו, ואז השני כיוון אלי את הרובה שלו, אבל הספקתי לחסל אותו ביחד עם רמי. לקחתי את מכשיר הקשר של המחבל ונתתי אותו לקצין צה"ל שדובר ערבית, כדי שינסה לבין איפה יש עוד מחבלים. באותו רגע הגיע שוב הקרקל של בזוקה וראיתי איתו את יקיר בלוכמן, ראש צוות בילוש בתחנת שגב שלום. הם חסמו את הירי לעברנו ושאלו לשלומנו. אמרתי 'הכל בשליטה בזוקה'. זו היתה השיחה האחרונה בינינו".
צגאי יצא מהשטח לאחר שרוב המחבלים חוסלו. אליו ואל רמי הצטרף בלש מימ"ר נגב, ברוך פסה. "שמענו ירי מתוך הקיבוץ ורצינו להיכנס פנימה, אבל אז ניגש אלי חייל ואמר שיש כ־30 צעירים שמסתתרים בפרדס ליד רעים. החייל נסע מאחוריי ואלינו הצטרפו טנדר אזרחי וניידת משטרה. דהרנו בשטח וקראתי לצעירים מתוך מערכת הכריזה המשטרתית.
"הם יצאו מאחורי העצים ורצו אלינו. העמסנו את כולם והעברנו אותם לתחנת הדלק באורים. כשחזרנו, עצרנו שוב ליד ניידת המשטרה שממנה לקחתי את הרובה. התברר שהיתה שם גופה של שוטרת. העברנו אותה לניידת מג"ב ושברנו את הכיסא כדי לתמוך בה. היה חשוב לי לתת לה את הכבוד האחרון. כשחזרתי לרכב שמעתי על הטבח בבארי".
עברת מזירה לזירה ומאירוע לאירוע. מתי קלטת שאתה במלחמה?
"עבדתי על אוטומט כמו רובוט. בדרך לבארי נפל לי האסימון. היו שם מכוניות שרופות של אנשים שנמלטו מהנובה ועשרות גופות מוטלות על הכביש, בצידי הדרך, מתחת למכוניות. רק בדיעבד ואחרי שראיתי את האנדרטה שלה, אני יודע שביניהם היתה גם מפל אדם ז"ל, אחותה של מעיין אדם".
נתקלת אי־פעם במראות כאלה?
"במהלך השירות הצבאי והמשטרתי ראיתי מחבלים מחוסלים או אנשים שנרצחו באירועים פליליים, אבל לא במספרים כאלה".
במהלך הקרבות וחילוץ האנשים חשבת מה קורה עם אשתך והילדים?
"אנחנו גרים באופקים וידעתי שיש שם כוחות שלוחמים נד המחבלים. אני עצמי הייתי עסוק בגזרה סביב רעים. אנחנו שומרים שבת אז אשתי לא התקשרה, אלא דודה שלי. הן היו יחד אצל אמא שלי. כשעניתי לשיחה זה היה האישור שלהן שאני בחיים".
צגאי, נשוי לרחל ואב לשלושה, נולד באתיופיה ועלה לישראל בגיל שנתיים. הוא למד בישיבה תיכונית באופקים ואמור היה להמשיך לישיבת הסדר, אולם החליט להתגייס לצה"ל ושירת כלוחם וכסמל מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים. לאחר שחרורו עבד עם נוער בסיכון, וכעבור שנה התגייס למשטרה ושירת כשוטר יס"מ, כמדריך טיפול בהפרות סדר וכסגן מפקד צוות, והמשיך לקורס קצינים. כשבלט ביכולותיו, נשאר לתפקידי הדרכה בקורס שוטרים.
ב־2021 הגיע לראשונה ליחידת יואב כמפקד צוות. היחידה פועלת באזור הנגב ומתמחה באכיפה נגד בנייה בלתי חוקית, פלישה לקרקעות ופשיעה חמורה. לוחמי היחידה מהווים כוח עתודה ראשוני המוקפץ לאירועים חריגים, כמו מקרי פח"ע והפרות סדר. לפני ארבעה חודשים חזר שוב ליחידה, הפעם כראש זרוע תשתיות, האחראית על עבודות פיתוח תשתיות של חברת החשמל.
בשבוע שעבר הספיק צגאי לחגוג ברית מילה לבנו הפעוט, שילה, אחיהם של ינון (6) ורננה (5). למחרת הגיע לטקס הזיכרון לשנה למלחמה בקיבוץ רעים. "מוזר לראות שאין כאן יותר את שתי השורות של הבתים שמולם נלחמנו", הוא אומר. "למרות שבעיניי הבתים האלו הם עדות למה שעברנו כאן, אני מבין את תושבי הקיבוץ שלא רצו את הזיכרון הכואב מול עיניהם".
"סתמתי את החור"
בשבת השחורה הגיע צגאי לשער הכניסה המערבי של קיבוץ רעים בשעה 14:00. לצידו היו הבלש ברוך פסה ושלושה שוטרים מימ"ר נגב שאסף בדרך - הבלש אביאל ביטון ושני רכזי המודיעין אילייה מישייב ועידן ריימונד.
"בהתחלה תפסנו מחסה מאחורי שדרת עצים ומשם הבחנתי בקרקל של בזוקה עומד על הכביש", הוא ממשיך לספר. "בצד יש שטח אדמה גדול ונמוך וראיתי שם את קצין המבצעים אור יוסף וקצין המודיעין יוני דסקלו, ששירתו עם בזוקה.
"צעקתי להם שאני מגיע ורצתי כמו אחוז אמוק לתוך השטח הפתוח. תוך שנייה כל הירי כוון לעברי. נשכבתי על הקרקע וזחלתי אליהם. הירי הגיע משורת הבתים הראשונה שהיתה שני מטר ממולנו. ראיתי שהרגל של אור היתה מלאה בדם, אבל הוא ביקש שאטפל ביוני כי מצבו היה קשה יותר. יוני שכב לידו על הקרקע עם האקדח על החזה, הפנים שלו היו חיוורות. נתתי לו סטירות כדי להעיר אותו. הוא ביקש שאעזוב אותו ואמסור את אהבתו למשפחה שלו.
"אמרתי לו שהוא חייב להישאר בחיים בשביל הילדים שלו. ראיתי בבטנו חור שנוצר מפגיעת קליע וסובבתי אותו בעדינות עד שראיתי שיש חור יציאה בגב. הושטתי יד לכיס כדי לקחת את התחבושת האישית ואז נזכרתי שכבר נתתי אותה, אבל הייתי חייב לעצור את הדימום, אחרת יוני לא ישרוד.
"הסתכלתי עליו וראיתי שיש לו רק נעל אחת וזה נתן לי רעיון. הורדתי לו את הגרב, גלגלתי אותה לכדור וסתמתי לו את החור בגב. לבטן הכנסתי את החולצה שלו. בינתיים אביאל הלך להביא את הרכב, וברוך, עידן ואיליה השיבו אש ונתנו לו חיפוי. הכנסנו את שני הפצועים לרכב והם פונו החוצה".
רפ"ק דסקלו, המשרת כיום כקצין המודיעין של מרחב נגב, אסיר תודה לצגאי. "בתוך רעים היו 150 מחבלים", הוא אומר. "הם עקבו אחרי הקרקל שלנו עם רחפן וירו עלינו טיל. בזוקה ויקיר בלוכמן נהרגו במקום, ואור ואני נפגענו מרסיסים. ירדנו מהרכב לשטח אדמה נמוך ולא הפסיקו לירות עלינו.
"חטפתי כדור בבטן ואור כדור ברגל. בשלב כלשהו ויתרתי על החיים. צגאי הגיע אחרי 45 דקות והציל את החיים שלי. הוא גיבור בלתי רגיל. זה לא מובן מאליו מה שהוא עשה. כל הרופאים שטיפלו בי אמרו שבזכות הרעיון שלו עם הגרב אני בחיים. אם לא הוא, הייתי בטח מת באמבולנס או במסוק הפינוי".
"זחלתי מתחת לחלון"
בזמן שהבלש ושני רכזי המודיעין פינו את שני הקצינים הפצועים נותרו צגאי ופסה לבדם מול תופת בלתי נתפס. צגאי היה היחידי בשטח הפתוח וזחל בקושי לכיוון הקרקל בזמן שהמחבלים ניסו לפגוע בו דרך חלונות של ארבעה בתים שבהם התבצרו. "הדלת של הקרקל היתה פתוחה וראיתי שבזוקה עדיין אוחז בנשק שלו. אמרתי לו 'תהיה איתי' אבל הוא לא היה בחיים. ככה גם יקיר. ממול לקרקל שכב רס"ן בצה"ל שנהרג גם הוא. ניסיתי לקחת את הרובה של בזוקה אבל הוא היה תקוע. שמעתי בקשר שמישהו צועק 'מי לוקח פיקוד ברעים?', ועניתי שיתקשרו איתי כי המפקד נפל. באותו רגע הסוללה של הטלפון נגמרה וגם התחמושת.
"הרמתי את העיניים לשמיים וצעקתי בכל הכוח 'אין עוד מלבדו'. הירי פסק. שנייה אחר כך שוב ירו עלי צרורות. פתאום ראיתי בקרקל מחסניות של אם 16 ולקחתי אותן ויריתי לעבר המחבלים. ואז שמעתי שריקה ופיצוץ חזק. ירו עלי אר.פי.ג'י ורק במזל פספסו. השטח מאחוריי בער באש. זחלתי לאחור ומצאתי מחסה על הקרקע הנמוכה. חשבתי שאולי אמות שם, אבל דיווחו בקשר שבדרך אלי כוח של סיירת מטכ"ל, לוחמים מהיחידה הטקטית של מג"ב ושוטרים של יס"מ נגב. קראתי לברוך. הסתכלנו אחד על השני והבנו שאנחנו שנינו לבד מול עשרות מחבלים.
"אני לא יודע כמה זמן עבר עד שלרעים הגיעה העזרה. פלגה אחת של הסיירת היתה לידי מול הבתים והכוח השני היה מהצד ביחד עם לוחמי היס"מ. פתאום שני לוחמים הגיעו עם תאילנדית שחולצה מאחד הבתים ואמרה שהיה איתה גם ילד בן תשע. צריך היה לפעול מהר כדי לחלץ אותו. עברתי לצד הבתים ודיברתי עם מפקד הפלגה של הסיירת, רס"ן אריאל בן משה. לקחתי ממנו רימון ואמרתי שאני הולך לזרוק אותו לתוך אחד הבתים.
"הלוחמים שלו קרעו גדר שחצצה בינינו וזחלתי עד לבית. ראיתי את הקנה של הקלצ'ניקוב מעלי ולא הצלחתי לזרוק את הרימון אז ביקשתי מהלוחמים שיירו מעלי כדי שהמחבל ייכנס פנימה. זרקתי את הרימון, שמעתי פיצוץ והייתי בטוח שהאירוע מאחורינו, אבל אז שוב נורו צרורות. כנראה המחבלים הצליחו להיכנס לממ"ד בדירה ולא נפגעו. זחלתי חזרה וניגשתי לטנדר של המחבלים שהיה שם, לקחתי רימונים ובקבוק מים. זו היתה הפעם הראשונה ששתיתי באותו יום. פתאום נזרק עלינו רימון, אבל מישהו דחף אותי ובמזל לא נפגעתי. התעצבנתי והחלטתי שאני לא מוותר. שוב זחלתי מתחת לחלון והפעם זרקתי שני רימונים. באותו רגע הירי נחלש".
הקרב הסתיים?
"ידענו שבאחד הבתים מסתתר ילד בן תשע והיה חשוב לחלץ אותו. הלוחמים של הסיירת עם כלבן מעוקץ פנו לכיוון בית בשורה השנייה, ואנחנו, השוטרים, מאחוריהם. אריאל נכנס ראשון וירו בו. הוא מת כמעט במקום והכלבן נפצע. הלוחמים חילצו מהבית את הילד, שהתברר כנער בן 19, והצליחו לחסל את כל המחבלים. מאותו רגע היה שקט".
"המשטרה עשתה היסטוריה"
צגאי לא התפנה מרעים והתעקש לסייע בפינוי של בזוקה ויקיר מהקרקל. משם הוא נסע למשטרת אופקים והתקבל בחיבוקים. לראשונה קיבל תמונת מצב מלאה על הקרבות ושמע על 33 הנופלים מקרב שוטרי המחוז הדרומי.
מה היה קורה באותו יום לולא המשטרה?
"בלעדיהם המחבלים היו כובשים את רעים וכנראה עוד יישובים. צה"ל לא היה שם בשעות הראשונות, אלא רק השוטרים וכיתת הכוננות האמיצה שהדפה עשרות מחבלים בצד הדרומי של רעים. המשטרה עשתה היסטוריה באותו יום וזהו דור הניצחון של המשטרה. היינו המגן האנושי של העוטף".
מתי חזרת הביתה?
"יצאתי מהמשטרה בסביבות חצות וכל הדרך לבית של אמא שלי חשבתי רק על ההרוגים והמשפחות שלהם. הרגשתי אשם שיצאתי מהתופת ויש לי זכות להגיע הביתה ולהם לא. כשפתחתי את הדלת, אשתי קפצה עלי ובכתה".
הילדים שלך יודעים מה חווית באותה שבת?
"לא סיפרתי להם. הם קטנים ואין טעם לחשוף אותם לסיפורים כאלה. אני יודע שהגננת סיפרה קצת בגן של הבן הבכור, וכשהוא חזר הביתה הוא שאל אותי 'אבא, היית גיבור, נכון?'. החלפתי נושא".
אתה חולם על הקרב ברעים?
"לפעמים כן, ואשתי אומרת שאני צועק בלילות. אני מטפל בעצמי והולך לשיחות, אבל קשה לא לחשוב כל הזמן על השוטרים הגיבורים שלא נמצאים איתנו יותר".
אתה חושש מהזיכרון הציבורי הקצר, שאולי לא יזכרו אותם?
"אנחנו חיים במדינה רוויה במלחמות, מבצעים וגיבורים שנופלים. יהיו לנו עוד קרבות ויבוא דור חדש של גיבורים ונחבק אותם כמו שמחבקים את הדור שלנו. ככה החיים, ולכן צריך להנציח כמה שיותר כי במותם הם ציוו לנו את החיים. אצלי במשרד יש את התמונה של אבי עמר, המפקד הקודם שנפל, ואני מקפיד על הערכים שהיו חשובים לו כמו הרעות, האחווה וההגשמה העצמית. אני צריך להוכיח שאני ראוי לתפקיד שלו".
מאז 7 באוקטובר אתה מרגיש שהשתנה משהו ביחס לשוטרים?
"אני חושב שהאזרחים מבינים שהמשטרה היא בשבילם ולטובתם".
אתה מאמין שבחשיפת הסיפור האישי שלך תשמש דוגמה אישית לנערי הפריפריה?
"הנוער צריך להאמין קודם כל בעצמו, ועם אמונה ותקווה הוא יוכל לשבור כל תקרת זכוכית. אני מקווה שהגבורה של המשטרה תראה להם זווית אחרת על הארגון".
tala@israelhayom.co.il