ילדותי השנייה: מה לעשות, לא לכל הילדים יש יחס שווה מאמא 

אני מחכה לילדה מחוץ לחוג ציור. זה שיעור ניסיון. למעשה, זה שיעור ניסיון שני. היא היתה כבר בניסיון בשבוע שעבר ועדיין לא היתה בטוחה שזה בדיוק מה שהיא רוצה, הרי זו החלטה מאוד הרת גורל לילדה בת 7 וחצי, זה מתנגש לה עם התוכניות לראות טלוויזיה ולאכול נזלת.

אחרי שבשנה שעברה היא לא הסכימה ללכת לאף חוג, השנה החלטנו לנסות. אנחנו מנסות היום ציור, מחר בלט ומחרתיים היפ־הופ. אני מאוד רוצה שהיא כן תלך לחוג כלשהו, ולכן אני יושבת פה מחוץ לדלת ושומרת את הדעות שלי לעצמי, דבר שגיליתי שהוא מפתח עיקרי להצלחה בחינוך ילדים. הסכמנו על רדיוס של גג 20 מטר ביני לבינה בכל רגע נתון עד לסיום החוג, למקרה שתפרוץ שריפה או שהיא תשכח איך משתמשים בדלת.

את הילד השני שלחתי בינתיים לנסוע עם האוטו שלו אחורה וקדימה בחצר של הבניין. הוא נוסע הכי מהר שלו עד שהוא מתנגש במשהו, ואז מסתובב לכיוון השני. יכול להיות שסבא שלו שומר עליו.

השנה הוא נכנס לגן עירייה. אחרי שלוש שנים במשפחתון המונה שישה ילדים, הוא עורך היכרות עם מערכת החינוך הישראלית והולך לגן עם 30 ילדים ושתי גננות, ביום טוב. בעוד קבוצת ההורים רועשת וגועשת בדיונים על גובה האסלה בשירותים, הערכים התזונתיים בתפריט הצהרון וסייעת שלישית, אני נזכרתי היום בשעה שלוש ורבע שהיום זה היום הראשון המלא שלו שם.

אני מניחה שהלך טוב, כי אף אחד לא התקשר אלי לבוא לאסוף מוקדם יותר. כשהגדולה נכנסה לגן עירייה היתה לי נשירת שיער במשך חודשיים מרוב מתח, עד שקיבלנו תשובות מהעירייה בעניין הערעור על השיבוץ לגן. שקלתי במשך חצי שנה קודם לכן את היתרונות והחסרונות של כל הגנים ברדיוס חמישה קילומטר מהבית, והרגשתי אשמה שאני לא שולחת אותה לגן האנתרופוסופי תמורת 5,000 שקלים לחודש.

וזה לא שרציתי במיוחד לשלוח אותה לגן אנתרופוסופי, כמו שהרגשתי שאני כישלון הורי מוחלט, רק כי לא באמת היו לי 5,000 שקלים מיותרים להשקיע בחינוך הפרח הנדיר שהוא בתי הבכורה. את הקטן שלחנו לגן שמתחת לבית.

החלוקה ברורה: אימהות לילד ראשון, אימהות לילד שני ואילך. בהינתן ששתיהן מוכרות לי מקרוב, קל לזהות מקילומטר אילו אימהות שייכות לאיזו קטגוריה. אימהות לילד ראשון ינסו להקל על הילדים את ההסתגלות: "אילעאי האהוב, הבאתי לך ענף מעץ האזדרכת המצל על גינת הגן!".

אילעאי לא יודע מה זה אזדרכת או ענף, למעשה, וכנראה ידחף אותו לאסלה וינסה להוריד עליו את המים כי זה התחביב שלו עכשיו. אמא שלו דווקא מנסה שהתחביב שלו יהיה יוגה לפעוטות: חוג שבו ילדים מורחים נזלת על מזרנים. זה כמו ג'ימבורי, רק עם מדריכה פצצה שאין לה ילדים והיא מדברת בשקט אפילו שכולם צורחים.

ילד שני את כבר בועטת מאוטו נוסע ב־1 בספטמבר וצועקת לו מהחלון, "תשאל את השומר אם פה זה גן לימון". אני לא יודעת מה קורה בילד שלישי, אבל אחת הסיבות שלא עשיתי כזה היא כי לא רציתי לגלות. בואו נודה על האמת - ילדים שלישיים יכולים לתבוע את ההורים שלהם על הזנחה, והם ינצחו תמיד.

אם לגדולה רכשתי תיק חדש, עוד תיק חדש כי בראשון לא היה מקום לבקבוק, בקבוק שתייה חד־קרן, קופסת אוכל סגולה, קופסת אוכל ירוקה כדי שלא יגידו שאני מסלילה ומדבקות שם אישיות עם ציור של קשת בענן, את הקטן כבר שלחתי לגן פעם עם שקית סופר.

בחופש הגדול היו לי רגשות אשם שאני לא עושה מספיק דברים עם הילדים, אז לקחתי את הגדולה לסדנה להכנת פרלינים. היא עלתה 340 שקלים, והמדריכה היתה זועפת. אני לא שופטת, גם אני הייתי זועפת במקומה.

אבל הילדה אכלה את משקלה בשוקולד מומס ונהנתה מאוד. אני סבלתי מכל רגע, כנהוג בחופש הגדול. כל הזמן הזה הקטן שיחק עם הברז במרפסת. השכנה מלמטה כבר שונאת אותי ממילא.

כילדה שנייה בעצמי, תמיד ליוותה אותי תחושה בסיסית של "לא פייר", ומתברר שצדקתי. כל השנים האלה בעצם צדקתי. לא רק שלאחי הגדול היו שנתיים תמימות של תשומת לב מלאה מצד ההורים שלי, הוא גם ידע לצייר יותר יפה, לרוץ יותר מהר ולבנות חלליות יותר טובות בלגו. הוא היה התלמיד המצטיין של הכיתה ושל השכבה שלו, ומנהל בית הספר שלנו אהב אותו אהבת אמת. עלי הוא בדרך כלל הסתכל במבט של אכזבה ושאט נפש.

ההורים שלנו עשו עבודה טובה בסך הכל. עם שנינו, כלומר. את אחי הצעיר, הילד השלישי, הם פגשו פעמיים במצטבר, אבל כולנו יצאנו פרטים מתפקדים בחברה בסך הכל. אני פשוט יצאתי קצת יותר זועמת, אבל כשאני מסתכלת על בתי הבכורה, נראה לי שזה מולד.

האמת, איך בכלל אפשר לדעת? לפעמים אני חושבת שזה שהיא מפחדת לצאת למרפסת כי פעם היא ראתה שם דבורה, זה באשמתי וזה קשור איכשהו לכל תיקי הגן ומדבקות השם האישיות, אבל כנראה היא נולדה ככה: ילדה חכמה, מצחיקה, יצירתית, שמפחדת לצאת למרפסת. הקטן נולד לזרוק את כל המכוניות שלו מהמרפסת שלנו למרפסת של השכנה, כי זה כיף לראות אותן נופלות. השכנה מלמטה נולדה לשנוא אותי.

אבל כולנו גם לומדים כל הזמן: הקטן למד שאם הוא רוצה להשחיל מילה הוא צריך לצרוח, כי הגדולה מדברת רצוף מהרגע שהיא פוקחת עיניים. הגדולה למדה שבמסגרת "סדנת פרלינים" היא כן יכולה לאכול כמה שוקולד שהיא רוצה. אני למדתי להיות קצת יותר דומה לאמא שלה כשאני איתו, ולאמא שלו כשאני איתה, ככה שאם אני עושה טעויות פטאליות - לפחות אני עושה אותן באופן שווה.