על הבמה ברחובות היה חם ולח מאוד. הקהל הרב שישב מולנו היה עסוק בשקדנות בנפנוף מניפות מול פניו. לדעתי, היו אלה מגילות איכה שחולקו בתחילת הערב. אולי כדאי לחשוב על כך בעתיד ולהדפיס מראש מגילה שנקראת בימי הקיץ על מניפה מתקפלת. בכל אופן - הם נפנפו בעוז, אבל על יושבי הבמה נגזר לשבת ולשחות בלחות הכבדה מתוך יציבה ממלכתית שלא הסגירה במאום את סבלם.
הכיסא השלישי היה ריק. המנחה הודיעה שבעוד דקות אחדות יצטרף אלינו המשתתף הנוסף, שמתעכב בכמה דקות כי הוא בא מהמילואים בעזה. תוך כדי דברי הפתיחה והצגת הנושאים שיידונו בערב, החלה תכונה באחורי הבמה. אנשים באו והלכו, מפיקים ומפיקות לחשו על אוזניים, רחש נשמע - ואז הוא בא.
• • •
כשנדב בן יהודה עלה לבמה ותפס את מקומו, היתה דממה. כולם ניטעו במקומם, ואפילו המנחה, שהיתה באמצע דברי הפתיחה, נאלמה דום. כשאיש בגובה 1.91 מ' עומד על במה בגובה 30 ס"מ הוא נעשה בגובה 2.21 מ'. זה כמו עמוד שתולים עליו דגל. כשהאיש לבוש כולו בברדס שירות ירוק נושם, ועל צידי ידיו דבוק תג יחידה בצורת דגל ישראל - הוא באמת עמוד שנושא דגל. וכך נכנס לבמה עמוד ארוך ויפה תואר שנושא דגל ישראל. הוא נופף לקהל לשלום והתיישב על ידי.
נדב בן יהודה הוא מטפס הרים ישראלי שזכה להישגים בינלאומיים רבים. הוא גם צלם טבע מחונן ומחלץ מיומן שהציל חיים של אנשים רבים. רשימת הפסגות שכבש מכסה עמודים רבים, ובין השאר הוא גם אלוף ישראל בעליית מדרגות במגדלים מרובי קומות. נדב איבד במלחמה את אחיו, סמ"ר איתמר בן יהודה ז"ל, שהיה חובש קרבי וסמל מחלקת מרגמות ונפל בקרב ב־7 באוקטובר. מאז תחילת המערכה הוא במילואים, בתפקידים שאין להזכירם מעל במה, וכאמור בא אלינו ישר משם. מהשירות.
והדבר הזה התיישב פתאום על ידי. נדמה לי שהוא אכן היה שם, כי כל מה שאני ראיתי כשהצצתי שמאלה היה זרוע ודגל. אבל הוא היה שם, והוא אף השיב כשהוא נשאל. ובתשובה שלו (הראשונה) הוא סיפר על חילוץ הרואי שהוא הוביל והיה חלק ממנו. ואז עבר להביא דוגמה נוספת הקשורה במעשה גבורה של אחיו ז"ל, ואז זרק מילה גם על הפציעה שלו עצמו. ואת הכל הוא סיפר ברוגע שליו ושקט שאני מכיר היטב דווקא מחיי שלי עצמי ומחוויותיי בעת שאני עולה לקומות הגבוהות במגדלים מרובי קומות, במעלית.
• • •
מכל האנשים בעולם, דווקא הנפיל הזה היה צריך להתיישב לידי ולהנמיך את קומתי ככה, ועוד בחום הזה? משלב מאוד מוקדם לא הצלחתי להתרכז במה שהוא אומר, כי הייתי ממוקד במשהו אחר שתפס את תשומת ליבי והצמית אותי: הוא היה לבוש איזה ברדס אוברול עד קצות ידיו, אבל לא הזיע בכלל. אפילו לא טיפה אחת. זאת אומרת, הוא כן היה רטוב קצת, בחלקים שלו שנגעו בי, מפני שאני הגרתי אשדי ענק מכל פינה בגופי הקטן, אבל חוץ מזה הוא היה יבש כחרס. על־אנושי ממש.
בצד השני ישבה אדריאנה אדר. אדריאנה היא מפיקה בימי שלום ומאז 7 באוקטובר, כשמשפחתה הוכתה בכאב גדול, חייה הם קודש לשחרור החטופים, וביניהם גופת אחיינה, תמיר אדר ז"ל, שנרצח בניר עוז. חמותה, יפה אדר, זכורה לכולם מעת חזרתה מהשבי, ואדריאנה עסוקה בפעילות בלתי פוסקת למען השבויים. אש בעיניה והיא לא נחה לרגע. ובין שני אלה אני.
הלאה. בסוף השורה הדס שטייף, חברתי מגלי צה"ל. את השבועות הראשונים למלחמה היא עשתה בין השוחות, נדחפת לכל מקום שבו אסור לה להיות, ולא נרגעת. היא מאלה שתופסים את מקצוע העיתונות כמו שהיה פעם, עם קסדה, בתוך ג'יפ המפקד.
• • •
ביניהם ישבנו אנו: הדסה בן ארי, שכתבה ספר נפלא על גיבורי המלחמה לילדים; הסופרת שהרה בלאו, שסיפרה על המשימה המצמררת שקיבלה בחודש הסמוך לטבח - כתיבת הספדים לנספי בארי; אביטל רגב, המנחה; ואני, שדיברתי על המשימה לשתוק בימים אלה והייתי מרוכז שוב ושוב בשאלה אם נדב כבר מזיע. הוא לא.
ולרגע הרגשתי מאוד קטן. בתחילת כל סבב, כשפנו אלי, לפני שדיברתי את דבריי, שהיו דברי חוכמה, יש לציין, הקדמתי והסתייגתי. מי אני ומה אני. אבל ככל שנדב הלך והעמיק אל תוך סיפורי הגבורה שלו (אני מקווה שאתם מבינים במה מדובר. הבחור עסוק רוב חייו או בלהציל אחרים ממוות או בלהינצל ממוות בעצמו), וככל שאדריאנה הלכה והדביקה את כולנו בלהט האקטיביסטי שלה, הלכתי והתחזקתי - וגם למדתי משהו. לא לטפס על הרים ולכבוש פסגות, אבל משהו כן למדתי.
• • •
באותו בוקר הייתי בסניף קופת חולים. מסמך הפניה לבדיקה שביקשנו שבועיים קודם לכן בושש לבוא. שנייה אחרי שנכנסתי לסניף, הוא כבר היה ביד שלי. לא היתה שום בעיה. הוא פשוט הונפק ומישהו שכח לשלוח אותו. אבל משפט אחד שהפקידה אמרה הצליח להרגיז אותי. היא נטלה את הכרטיס ואמרה בנגינה חביבה: "בוא נראה. תמיד כיף לעזור".
לרגע המשפט הזה נשמע כמו הדבר הכי מתוק בעולם, אבל ברגע הבא הוא עורר איזושהי שאלה: רגע, מה זה "לעזור"? מה זה פה, "יד שרה"? מד"א? מה זה "לעזור"? זה לא לעזור. זה לקיים את החלק שלך בעסקה שנכרתה בינינו. אני מעביר בסוף החודש את הסכום שנקבע בינינו, גברתי, ואת שולחת הפניה במייל. בזמן. זה שמנפיקים לי את המסמך כשאני בא ומנדנד - זו לא עזרה. זו בעצם יותר "הפרעה". תמיד כיף להפריע. לא ככה?
• • •
שכל אחד יעשה טוב את מה שהוא עושה. בימים האלה, ובכלל. כל אחד את תפקידו הוא. לא כולם נדב בן יהודה. יתרה מזו, כולם לא נדב בן יהודה. יש נדב אחד, והוא לא לגמרי אנושי. כל השאר - מזיעים. אבל לכל אחד, תסלחו לי על האווירה המטיפנית־אינסטגרמית, יש נדב בן יהודה קטן בפנים. ולמרות שהוא גבוה, הוא סמוי ולפעמים נמוג, אבל הוא שם, והוא מטיף לדבר אחד: לעשות טוב את מה שעושים. טוב ככל שניתן. בחזית, באוורסט, בכיכר החטופים, ברדיו, בחדר הכתיבה ובמשרד הקבלה של קופת החולים. יש מלא גיבורים גדולים בסביבה, אבל לא כולם יכולים להיות גיבורים גדולים.
את כל הסיפורים האלה, ששמעתי שם, מנדב על עצמו ועל אחיו, מאדריאנה על בני משפחתה וחבריה, מהדס על מה שראתה וחוותה, ומהדסה ומשהרה על גיבוריהן הספרותיים, אפשר לזקק לאיזו קפסולה של דבקות ורצינות ומצוינות, ולעשות איתה משהו. הנה, קיימתי גם אני את שליחותי. תמיד כיף לעזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו