הופ הופ טרללה: מתכון מנצח ליום הולדת שלא ישכח לפחות עד השנה הבאה

שעה שאני יושב כאן איתכם, מתנהל בחדר הסמוך דיון ערני וקולני מאוד. הנושא כבד משקל, ואין להקל בו ראש כלל: כיוון שבעוד שעות אחדות עתידה להתכנס מסיבת ההפתעה לכבוד יום הולדתה של אחותי, וכיוון שהמסיבה היא הפתעה גמורה ומוחלטת עבורה ועטופה באלף אלפי שקרים ונוכלויות כדי שהשועלה הערמומית הזו לא תגלה - נשאלת פתאום השאלה: ומה יהיה אם היא תגיע במסגרת סיפור הכיסוי אל מקום האירוע (בית ההורים) בבגד בלתי הולם ובלתי צלים?

השאלה עצמה היא אכן שאלה (נדמה לי שהפתרון שאומץ בסופו של דבר הוא החדרת תיק בגדים וערכת איפור בחשאי לרכב), אבל מה שלכד את אוזני היו הרצינות התהומית וכובד הראש שליוו את הדיון הזה, משל נגע הוא לשאלת חיסול באיראן. האנרגיה, כמות השיחות והטונים, בעיקר הטונים.

המתבונן מן הצד, או מי שאינו דובר את השפה, לא היה מעלה כלל על דעתו שהנושא הוא, ובכן, פרט מפרטי אירוע ההפתעה ליום הולדת ה־40 של לאה, אחותי האהובה, יאריך השם ימיה ושנותיה בטוב ובנעימים, שהיא גם אחות שלי וגם אחות בשיבא תל השומר - ולעולם לא אתעייף ממשחק המילים המסכן הזה, שמשמח אותי מאוד.

ומה? אני גאה מאוד במשפחה המשקיעה שלי, ואני חושב שזהו הטון המתאים לארגון מסיבות הפתעה לימי הולדת. אני יודע שיש משפחות ששומרות את הטון הרציני הזה לזוטות כמו מחלות ופרנסה, מעבר דירה, קריירה ועבודה, ואילו במסיבות הפתעה וימי הולדת נוקטות קלות ראש ומבצעות את המתחייב כלאחר יד. אני בז להן ואפילו מעט מרחם עליהן.

אצלנו כל יומולדת זה חתיכת עניין, ואף אני עצמי נותן את נפשי על כל מסיבה כזו של כל דרדק וזאטוט בסביבה המשפחתית והחברית, כאילו היא אירוע הקוקטייל שאחרי טקס קבלת הנובל.

בעצמי נכנסתי לעניין בחצי היובל האחרון. מאז נישאתי לאשתי שתחיה, שגדלה על מסורת חב"דית, ולפיה יום הולדת הוא מינימום ראש השנה האישי, התחלתי לחגוג - ובגדול. וזה טוב ונכון ויפה. אני מוצא את עצמי מקדיש לעניין הרבה זמן ואנרגיה.

כבר סיפרתי כאן פעם על המשימה שמכל משימות חיי אני מקדיש לה הכי הרבה תשומת לב והשקעה, והיא תפקידי, כמנהל הקבוצה המשפחתית, להחליף את תמונת הקבוצה לתמונת מי שחוגג/ת יום הולדת באותו יום. תמונתם תישאר תמונת הקבוצה עד ליום ההולדת של הבאים בתור.

אני מבצע את התפקיד במסירות ובענווה, ואם אני שם לב פתאום באמצע יום כלשהו שמשהו ממש מטריד את מנוחתי, לרוב זה לא יהיה קשור למצב או לסוכרת, אלא לדאגה שמא יש למישהו יומולדת בדיוק היום ואני שכחתי להחליף את התמונה בקבוצה.

הנטייה הטבעית היא להתעייף ולהניח לזה. במיוחד כשחתן/כלת השמחה אומרים מראש שהם לא רוצים, שהם "שונאים הפתעות" ושהם "לא סובלים ימי הולדת". הדיון הזה, האם להאמין להם או לא, ימיו כימי עולם. אני נוטל לעצמי את הסמכות להכריע כאן ועכשיו: אין צורך להתייחס. להוציא מקרים מיוחדים שבהם המציאות תומכת איכשהו בהצהרה הזו, מדובר בדבר שקר.

כולם רוצים מסיבות, כולם רוצים הפתעות וכולם רוצים מתנות. הם אולי חשים אי נוחות, וזה טבעי, אבל גם בחתונה יש קצת אי נוחות עם כל השמלה הלוחצת והעקבים, ובכל זאת הולכים על זה. כן כן, תפתיעו, תפתיעו. תמונת ההפתעה שווה את כל הבלגן שמסביב.

יש אמנם את הנוסחה הזוגית שאני מתפרנס ממנה בהופעותיי כבר שנים, שגורסת שצריך "להפתיע אותה, שהיא תדע על ההפתעה, אבל שהיא לא תדע שאנחנו יודעים שהיא יודעת", אבל זה לא מדויק. הפתעה טובה היא דבר מרומם נפש מאין כמותו.

ותעשו סרטונים. כן כן, אני יודע שזה מעצבן לפעמים מאין כמותו, אבל אין ברירה. מחצית מחיי אני עוסק במשלוח ברכות מצולמות, ואני נהנה מכל שנייה. נכון שאני מצטלם מקצועי, ולמי שאין דרכו בכך זה הרבה יותר קשה, אבל לא נורא. זה מנהג המקום והזמן, ולא צריך להתמרד נגדו.

בסביבתי יש מישהי שמתנגדת בכל ליבה למנהג הברכות המצולמות, אבל תמונה אחת יש לי באלבום - של פניה בשעה שהיא צופה בסרטוני הברכה שצולמו עבורה, וארשת הנחת על פניה מכחישה בעוז את כל הצהרותיה בנושא. אז תעשו סרטונים, ותעשו מהר.

לא צריך להתעלל בילדה המסכנה שמארגנת את המסיבה. בואו, זה לא בדיוק תפקיד ראשי ב"האזרח קיין". כולה חיוך סלפי ומזל טוב. תארגנו את השיער, תרימו את המצלמה, תגידו מזל טוב ותעשו חצי לב עם היד הפנויה. 30-20 טייקים וזה מאחוריכם.

בואו נעשה מזה עניין עצום, עניין גדול, מה אכפת לכם. תפתיעו. תקנו עוגות. בלונים. תעשו סרטונים. תגייסו ברכות. תשיגו את הגננת, את האחות מבית הספר, את הסוהר באגף, את המרדים בניתוח, את העדים בנישואים הראשונים. תכתבו משחקים, חידונים, שירים. תקליטו קריוקי. תעשו קאבר ל"שבט אחים ואחיות", ל"חרבו דרבו", ל"קיי סרה סרה".

אסור להשאיר את האינטראקציות החברתיות רק לחתונות המעצבנות ולשבעות (שבעה ברבים). באמת, יש כאן הזדמנות להתרגש ולאהוב ולחיות בסתם יום של חול. בסופו של דבר, אלה הם החיים החברתיים בטהרתם: ביטוי אקטיבי של שמחה ותשומת לב על זה שאריק נולד, על זה שאתי נולדה (ואם אנחנו לא סובלים אותם, זה הרי שמח פי כמה. מה יותר שמח מלהשקיע במסיבה לכבוד מישהו ולקטר כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור).

ועוד מנהג יפה יש, מנהג חסידים, הקשור ביום הולדת: בספר תהילים יש 150 פרקים. לכל שנה משנת החיים מוקדש פרק - שמספרו כמספר השנים הרלוונטי - ש"מלווה" את השנה. אפשר לומר אותו כל יום, אפשר בהזדמנויות חגיגיות, אבל הוא "הפרק שלי" בשנה הזו.

ביום ההולדת, כשמלאה שנה ומתחלף הגיל, מתחלף גם הפרק. זה תמיד הפרק של המספר הבא: בן 33 יאמר את פרק ל"ד, בת 27 תאמר את פרק כ"ח, וכן הלאה. בתקווה שנגיע למספרים הגבוהים, לקכ"א ואפילו יותר, אם יש לכם כוח. זהו מנהג טוב וחכם ומרגש, כי הוא יוצר תחושה של חיים עם הזמן, והוא גם מעניק תפילה אישית. פרטית.

והנה אני, שציינתי לפני כמה ימים יום הולדת 52, החלפתי פרק לפרק נ"ג. זה היה בסמוך לאסון במג'דל שמס ובצמוד לבשורות האיוב שרדפו זו את זו. ומתוך הכאוס והדאגה והצער שמסביב בצבץ לעומתי וריגש אותי הפסוק הנועל את הפרק, זה שילווה אותי יום־יום השנה, עד אשר אזדקן, בע"ה, בעוד שנה אחת: "מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".