בשעת ערב, במוצאי יום ב', הגיע רכב צבאי ללב בני ברק. בני ברק לא מצויה מעבר לקווי האויב, חלילה, והנסיעה לא היתה חשאית ואפילו לא מאובטחת. מהרכב ירדו שני קצינים בכירים ונכנסו לפגישה שנקבעה להם עם הרב דוד לייבל, ראש ישיבה שתומך בהשתלבות חרדים. הנושא, כמובן, אפשרות הגיוס.
אבל מישהו שם הבחין ברכב. אולי גם זיהה את הקצינים, והתגובה, ספונטנית או לא, היתה מסוג התגובות שמתרחשות באזורי מלחמה עוינים. עשרות קיצונים בעלי חזות חרדית התגודדו במקום, צרו על הרכב, השליכו חפצים ופגעו בקצינים, צעקו לעברם "רוצח" ואילצו את משטרת ישראל לחלץ אלוף ותת־אלוף בצה"ל מתוך רחוב במרכז הארץ, כאילו מדובר בחוליה שנתקעה בלב ג'נין או במחנה נור א־שאמס.
שני קצינים הותקפו בבני ברק // השימוש בהתאם לסעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים
מעבר לגינויים המתבקשים שהגיעו מכל רחבי הקשת הפוליטית, האירוע המביש הזה מחייב כמה התייחסויות.
בזמן האחרון, כל אירוע חרדי קיצוני ואלים מיוחס מייד לגוף עמום בשם "הפלג הירושלמי", גם אם זה קורה בבני ברק. השיטה הזאת מזכירה מקרים מהעבר שבהם דיברנו להנאתנו על ה"קומץ", על "עשבים שוטים" או על "תפוח רקוב". כמעט תמיד מתברר שההיתממות מהסוג הזה היא תרדמה עמוקה בשמירה, והיקיצה ממנה, תמיד באיחור, היא חוויה מבהילה.
ובכלל, נדמה שרוב הישראלים כבר הגיעו למסקנה ש"הכלה" היא דרך לא מוצלחת להתמודד עם אלימות. מה גם שבשבועות האחרונים, סביב מחלוקת גיוס החרדים, התייצבו כמעט כל הפלגים החרדיים מאחורי הקו של הפלג הירושלמי. גישה שאומרת שגם חרדי שלא לומד, גם חרדי שלא עושה כלום עם החיים שלו וגם חרדי שהוא לא באמת חרדי - לא יתגייסו בשום פנים ואופן. למה? ובכן, על זה עוד נצטרך לשוחח. בכל אופן, המותג "הפלג הירושלמי" לא יכול עוד להיחשב כתופעת שוליים זניחה.
שוב התברר שהביטוי "לימוד תורה" הוא צירוף מילים שנועד לצורכי ויכוח, ותו לא. עשרות המשתוללים האלימים שתקפו את מכונית הקצינים אינם בני תורה. הם לא התלבטו לרגע אם לקום ולצאת מבית המדרש, או לסגור חלילה את הספר. הם לא חשבו במקרה הזה ש"תורה מגנא ומצלא" ואולי היא תגן עליהם גם מפני "גזירת" הגיוס.
לא ולא. הם קיבלו את קוד ההפעלה במכשיר הכשר ("לנו המלחמה", כתוב שם - מילים שאיכשהו מוזכרות רק כשהאויב יהודי), ויצאו לטפל בחדירה של האלוף זיני ותא"ל טייב. הם יצאו לרחובות כדי לעשות מה שעושים אנשים כשהם חשים מאוימים - הם מתגוננים. הודפים. תוקפים. בכוח. בידיים. כמו הגרועים שבין החילונים.
אז מתי בדיוק לימוד התורה עושה את כל זה, ומייתר שימוש בכוח? ובכן, אתם יודעים מתי. והגיע הזמן להבהיר שאמנם הציבור הלא־חרדי אינו מופלג בחוכמה, אך בכל זאת גם אידיוט איננו, ולא מספיק תמים. אם גם מי שאינו לומד תורה לא מתגייס, מובן מאליו שלימוד תורה הוא לא הנושא.
• • •
משבר המנהיגות בישראל חורג בהרבה ממה שאנחנו רואים בהתנהלות הממשלה. גם בצמרת החרדית "אחריות" היא מילה גסה. הבחירה ליישר קו עם הפלג הירושלמי, לאחוז בקרנות המזבח של שגרת החיים כ"מימים ימימה", לא לפסול את עצמם מההצבעה על הגדלת מכסת המילואים לכלל הציבור, ולהתנער מהצורך האמיתי במלחמה על עצם קיומנו כעם - היא מהלך אומלל ומסוכן.
יש לי ידידים שהאופטימיות היא נשמת אפם. במשך שנים הם חזרו ואמרו שמתרחשים תהליכי עומק בחברה החרדית, צריך פשוט להניח להם לעבוד בקצב שלהם, כמו שהטבע רגיל. יש ביניהם חברי כנסת לשעבר, אנשי שלטון מקומי, וחברי מכונים חברתיים דוגמת "מכון מנדל". בימים אלה לא נעים לפגוש אותם. הם נשמעים כמי שרק לאחרונה הבין ששיטו בו, הוליכו אותו שולל ושדדו את זמנו.
כולנו נזהרים שלא להוסיף שמן למדורה, אבל אסור להתעלם ממה שמתבהר לנגד עינינו: המחלוקת עם הציבור החרדי כמעט איננה קשורה ללימוד תורה. לצד ארגונים מופלאים כמו זק"א ואיחוד הצלה, רבים מדי בציבור הזה מאמינים באמונה שלמה במין תורת מעמדות, ולהשקפתם ה"שבט" החרדי הוא מעמד אצולה מורם מעם. לא לכבודו ללכלך את הידיים. לא לכבודו ללבוש מדי ב' או א'.
להתאמן. לזחול. להזיע. לשמור, להסתכן, או סתם לנקות את הנשק.
הם פשוט לא חושבים שאפשר לצפות מהם לעשות דברים מעין אלה. צעירים חרדים נוטים לעשות שימוש רב במטאפורות ובדוגמאות, וכמו שאתה לא תרצה לפתוח ביובים, הם אומרים, כך אנחנו לא נתקרב לבקו"ם. מישהו אחר כבר יעשה את זה. אלו מילים שנאמרות בוויכוחים ספונטניים ברחוב, וגם בסדרת הכתבות של גלעד שלמור בערוץ 12 – כתבות חזקות, מטרידות, ויש להודות: גם די מדכדכות.
מעמד. ופתאום אתה מבין את התלבושת. את העניין המופרז ביוחסין ובהפרדה עדתית. וכן, גם את ההתנגדות העזה לשרת בצבא. כי אין כאן עניין של אמונה, כמו שיש כאן עניין של ציבור שרואה את עצמו נעלה ומיוחס, וראוי לכל הפטורים, ההטבות וההקלות שיש לאצילים, דוכסים ומרקיזים. ופתאום כל זה מאוים על ידי המון פרוע, חסר ערך ונבזה - שמגיע אליו לבני ברק במגמה לכרסם בנכסיו ולערער את שגרת חייו. מה הפלא שהוא מתקומם.
אני מכיר חוקרים שטוענים כי מעמד בעלי האחוזות ברוסיה פשוט ויתר מרצונו על מעמדו הפריבילגי, מתוך הבנה פנימית שימיו חלפו־עברו. הם פשוט שחררו לחופשי את האריסים וויתרו על האדמות שממילא הפסיקו להניב דובדבנים, ביקשו מהמשרתת כוס תה אחרונה - בצרפתית כמובן - וישבו להמתין בסבלנות לקיצם. אבל קשה להאמין לזה, כמו שקשה להאמין שקבוצה כלשהי תוותר מרצונה על כוחה ועל נכסיה ועל שגרת חייה, שהיא הרגילה את עצמה להאמין שיימשכו, כמות שהם, לנצח.
הקריאה שאנחנו עדיין לא שומעים מספיק צריכה לפנות אל כל צעיר או צעירה חרדים שמבינים שכך זה לא יכול להימשך. שמסוגלים לראות שהצורך של צה"ל אינו שנאת חרדים. ששנאה אינה הנושא כאן בכלל. הקריאה היא למנהיגות חרדית חדשה ומפוכחת, אשר מבינה שהחברה הישראלית אינה מעמדית. שיש כאן גיחוך עמוק, ואפילו תיעוב מסוים, כלפי עצם היומרה הזאת. החרדים? החרדים הם זרם ביהדות, חלק בפסיפס. זרם לגיטימי בין שאר הזרמים, שיש בו צדדים יפים ופחות יפים.
• • •
כתבתי כאן פעם על היום שבו שמרתי בשער המוצב שלנו בהר דב. פתאום הגיע לשער ג'יפ של כוחות האו"ם. הג'יפ היה תכול ומבריק, וכמוהו היו שני הקצינים המצויצים והמפורכסים שישבו בו, נפוחים מחשיבות עצמית. הם ענדו כותפות ופתילים ומדליות ואותות שכיסו כמעט את כל שטח הפנים של הצורה שלהם, ושאלו אותי בנימוס אירופי אדנותי אם הם יוכלו לפגוש באופן מיידי את המפקד שלי. בלעתי בקושי את הצחוק, והצבעתי לעבר הנגמ"ש שבדיוק עבר טיפול שבועי. אתם רואים, אמרתי במיטב האנגלית האינטר־קונטיננטלית, את האיש שזוחל מתחת לגחון של הנגמ"ש? בדיוק! ההוא שמחייך מתחת לכל הטינופת של שמן המכונות ושמשתמש בכובע שלו בתור סמרטוט אבק? זה אורי המפקד!
ובכן, חברים חרדים. את רוב מה שאתם - אני ממש מחבב. אבל זאת ישראל, והבחירה ללכת על הקטע המעמדי? טוב, זהו אחד הרעיונות הפחות מוצלחים שיצאו מכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו