אפשר יחד, גם מתוך מחלוקת: האינטרס היהודי של שוק העבודה

היה מתח באוויר. השולחנות היו מלאים, כולם דיברו ביניהם, אבל העיניים היו נשואות אל הפתח בציפייה לאיש שלשמו התכנסו כאן כדי להרים כוסית, לאכול ארוחת צהריים ולהיפרד ממנו בצאתו לגמלאות. עוד מעט ייכנס, כולם ימחאו כפיים ויטפחו על שכמו, יאכלו ארוחת צהריים, יישאו נאומים ויחלקו תעודת הערכה יפה. בינתיים מחכים.

זה אירוע של חברת הייטק, עם כמה עשרות עובדים באגפים שונים. אני מכיר מצוין אירועים מהסוג הזה. האווירה תמיד נעימה ואינטליגנטית, עם אנשים ונשים בפרופילי הייטק שונים. במקרה הזה זו היתה חברה מהדור הישן מעט, אז היה בה משהו חמים וידידותי יותר. גם האוכל בדרך כלל אותו הדבר. ואם אני מכיר את זה כל כך טוב, נראה שגם המרצה האורח. וכך, בין קולה זירו לטעימת יין, החלפתי מילים עם מארחיי, וכמותם המתנתי בציפייה לבוא חתן האירוע.

והנה, הוא בא. על פי מחיאות הכפיים בשולחנות הראשונים הבחנו בכך, ומיהרנו גם אנו לעמוד ולהריע. מבויש ונבוך הוא פילס את דרכו בין השורות לעבר השולחן שלו: גבוה, מזוקן, לבוש בחליפה שחורה וחבוש במגבעת בורסלינו. ציציות מתבדרות בצידי מכנסיו ואפילו על כיפוף הקומה האופייני לאברכים הוא לא ויתר. בידו החזיק, כמובן, שקית ניילון, סימן ההיכר המובהק ביותר לאברך. וכיוון שגם תיק היה לו, הסתובבתי באינסטינקט כדי לבדוק אם הכינו גם תינוק בוכה, כי המוהל כבר הגיע; אבל לא. זה היה הוא. אברהם, המהנדס הבכיר שאחרי הרבה שנות עבודה פורש מהחברה והולך לעשות לביתו (במקרה הזה - ללמוד בכולל. באמת).

"התכנסנו כאן לכבוד אברם", הכריזה המנחה. "ברוכים הבאים, אברם ובני משפחתו, בואו נלך לאכול". ואני, שהמתנתי לסיום הארוחה ולחלק האמנותי, תפסתי פינה, הבטתי וחקרתי את המסיבה הזו ואת המשתתפים בה, והיטלטלתי מרוב התרגשות.

• • •

לפני 23 שנה, ב־2001, אירע לי סיפור קטן שפרנס מאז מאות הרצאות שלי. הוא התרחש בתחילת דרכי בטלוויזיה, והיה קשור בשידור מסוים של הטלוויזיה החינוכית, שמתוקף תפקידי כדתי־מחמד התגייסתי לסייע לו. בתוכנית אז היתה פינה שסיקרה את המצב לקראת הבחירות בערים שונות בארץ. בין השאר, הגיע הצוות גם לבני ברק, ואני סייעתי בגיוס מרואיינים שהיו, כמובן, הכי טובים שהצלחתי למצוא. בסופו של דבר שודרה הכתבה, ובמהלכה גיליתי צילום של איש חרדי באמצע בני ברק. ובשעה שהמצלמה התמקדה בפניו הוא, ובכן, חיטט באף. זהו. סוף הסיפור.

מכאן ואילך אני מנסה להסביר בעמל רב - איך לכל הרוחות מצא הפריט המצולם הזה את דרכו לכתבה ששודרה? איך אף אחד לא עצר את הכיעור הזה בדרך? והשורה התחתונה בהרצאה היא: זה קרה בתום לב. ככה זה כשעורך הווידאו לא ראה בחיים שלו חרדים מקרוב. הוא הסתפק בעצם החזות השונה כל כך של הדיוקן שמולו על המסך, ולא בדיוק ראה אם הוא מחטט, מגרד או מרקד. איך נפתור את זה? בדרך אחת: אם יהיו גם עורכי וידאו חרדים, זה ייפתר מעצמו. אלה יכירו חרדים ואלה יכירו חילונים. בשלב הזה בהרצאה, יש בדרך כלל מחיאות כפיים.

• • •

אני כבר לא מרבה לספר את הסיפור הזה, גם כי הוא ישן וגם כי אני רוצה להאמין שהמצב השתנה מאז. מה שעדיין רלוונטי הוא הנוסחה שמסתתרת בין בתריו, והיא עדיין המתכון היחיד והטוב ביותר לחיים משותפים: מפגשים והיכרות אישית. קוראים לזה כבר הרבה זמן "גיוון תעסוקתי". בענפים שונים הוא אכן קיים, אבל אני לא בטוח שבקצב מספיק טוב. בכל אופן, זה עניין שבעיניי הוא קריטי היום הרבה יותר מאשר בעבר, דווקא משום שיש היום הרבה יותר אפיקי היכרות לא ישירים, מעוותים, חד־ממדיים וכאלה שחסרים את קסם המגע הישיר. וכשאברם נכנס לאולם וכולם הריעו, זה האיר לי באלף פנסים בדיוק את זה. הכל קם והתעורר ונולד מחדש.

המראה שלו לא הפתיע אותי. ידעתי שאני הולך לראות רב־רבנן. בשיחות המקדימות שערכתי עם אנשי החברה, הם סיפרו עליו ועל אישיותו והשתייכותו. אבל מה שעוד הם סיפרו זה על הצטיינותו בתחום הטכנולוגי שהוא מומחה בו, על בכירותו בענף, ובעיקר על המעמד שיש לו בקרב חבריו העובדים. זה סקרן אותי, אז הלכתי וראיינתי עוד ועוד מחבריו בחברה. ופתאום עלתה בפניי תמונה מפעימה: מעבר לזה שהוא היה אהוב, מוערך וכמעט נערץ - הוא היה, מבלי דעת בכלל, גם הרב הראשי לחברה.

יותר מזה: הוא היה נציג היהדות, נציב השולחן ערוך, שגריר החרדים וקונסול הכבוד של הקב"ה. בעיני חלק עצום מחבריו לעבודה (יצא כך שבאמת החברה הזאת, להבדיל מהרבה אחרות בענף, היתה בעלת הרכב עובדים מאוד חילוני), אברם היה תמונת היהדות הבלעדית. והוא בכלל הגיע כדי לספק ידע מקצועי על תקינה של סיגנל ועל אורכי אותות אלקטרוניים (גם אני לא מבין מה כתוב בשורה האחרונה, אבל תודו שזה נשמע מרשים); בפועל - הוא סיפק הרבה־הרבה יותר, הרחק מאוד מעולמות הטכנולוגיה. הוא תיקן עולם, והוא האריך והרחיב את האותות שלו ונגע בלבבות רבים.

• • •

ופתאום הבנתי כמה זה חשוב, כל העסק הזה של הגיוון התעסוקתי, שהוא הדרך הטובה ביותר לגרום לכך שכמה שיותר ישראלים מסוגים ומשבטים שונים יכירו אישית זה את זה. נקודות הממשק האלה קריטיות. לא בשביל האהבה והחיבור והביחד ננצח. זה ממש לא הנושא. אפשר לייצר "יחד" מצוין גם מתוך מחלוקת ואפילו מריבות. את ההיכרות ונקודות הממשק צריך כדי לנטרל מראש חלק עצום מהחרדות ומהפחדים ומהדמיונות, שקיימים בהיעדר היכרות ונובטים בעיקר בגלל ההיעדר הזה.

ומה שעוד הבנתי פתאום זה שהתביעה הזו אינה ממישהו ספציפי או מצד מסוים. פעם הייתי מפנה אותה בעיקר אל הצד המעסיק עובדים, אבל כיום אני חושב שאני מפנה אותה בעיקר פנימה, אל חבריי החרדים: עזבו עכשיו את הקונפליקט, את הוויכוח, את האינטרס הציבורי הכלכלי. בואו נדבר על האינטרס היהודי. אנחנו צריכים להיות שם. נקודה. להיות בכל מקום. לפזר אברמים לרוב בכל פינה ובכל חברה ובכל מעבדה. אם לא בשביל לתקן את הכלכלה ואת השוק - כדי לתקן את החברה. אם אברם אחד יכול לחולל כזה אפקט אדיר בקרב הסביבה והחברה שלו, מה יחוללו עשרה אברמים (חוץ ממניין לתפילת מנחה)? ומה יעשו 20? 40?

שיהיה בהצלחה בפנסיה, ר' אברהם. תלמד הרבה ותנוח ותיהנה מהנכדים. אתה את שלך כבר עשית. האור שמבלי דעת הדלקת עדיין דולק.