כבר הספקנו לשכוח, אבל רק לפני שנה, ביום הולדתה ה־75 של מדינת ישראל, אחד הוויכוחים הפנימיים הלוהטים ביותר עסק במגילת העצמאות. השאלה היתה אם אנחנו מתנהלים לפי העקרונות שהתוו האבות המייסדים, או סוטים בעקביות מהדרך ומשנים את כללי המשחק.
וכמקובל אצלנו - הטונים עלו והפיצול בין המחנות גבר עד כדי כך שאלמלא פרצה המלחמה עם אויבינו, היא היתה פורצת בתוכנו. ובכל אותו הזמן, כשהארץ רעשה, המגילה המקורית נחה במקום קריר וחשוך בארכיון המדינה בירושלים.
או שאולי לא. מתברר שגם כאן הדעות חלוקות, ותלוי את מי אתם שואלים.
"זו שאלה אפילו מביכה", מודה פרופ' טוביה פרילינג, ששימש גנז המדינה בתחילת שנות האלפיים. "אחד הדברים שאיתם קיבלו בשעתו את פניי, כאילו אני קיסר יפן, היה סיור של כבוד במחסני הארכיון. שם שלפו בפניי את מגילת העצמאות והציגו אותה. ובעודי מתפעל ממנה, שמעתי בהקשר אחר לגמרי שהמגילה המקורית נמצאת בכלל במשכן הכנסת. אז שאלתי את אלה שכל כך כיבדו אותי, איפה המגילה שוכנת? אני בכל זאת גנז המדינה וצריך לדעת. ואני מודה שלא השתכנעתי עד לסיום תפקידי היכן המגילה המקורית נמצאת".
גנזת המדינה הנוכחית, רותי אברמוביץ', אומרת שאין בכלל ספק, והמגילה שנמצאת אצלם - היא ורק היא המגילה המקורית. "אני יכולה לספר לך את כל גלגוליה", מתנדבת אברמוביץ'. "ב־1950 המגילה הגיעה לארכיון המדינה, יצאה לזמן קצר להצגה בכנסת וחזרה. רוב השנים היא כאן, ועברה לכל היותר מאריזה אחת לאחרת.
"היא נמצאת באולם חשוך, על מדף חשוך, בקופסה ששומרת על החומציות ועל החשיפה לאור. נבדקה האותנטיות שלה, ואין ספק שזו המגילה המקורית. אנחנו מציגים אותה לאנשים מאוד מסוימים בגלל המקום שבו היא נמצאת, וזו כרגע המגבלה העיקרית. תבין: זה לא שאנחנו מספרים שהיא קיימת והיא איננה. לי אין בכלל ספקות, ואני תמיד אשמח להתמודד עם האתגר".
עד כאן אפשר היה להסתפק בהסברה של הגנזת המסורה, אבל בתחילת השנה נכתב פרק חדש בסיפור שנמשך כבר 76 שנים - ונראה שהוא ממאן להסתיים.
לא אוצר ששמור בכספת
לפני כשנתיים הלכה לעולמה שרה, רעייתו של חיים ישראלי, שהיה במשך שנים עוזרו, יד ימינו ואיש סודו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. ישראלי, חתן פרס ישראל, נפטר ביוני 2011, אבל כל עוד היתה בחיים, אסרה אלמנתו לנבור בפריטים שהשאיר מאחור. כשנפרדה מאיתנו, נכנסו ילדיה חנה ועודד לבית ההורים ברעננה והחלו לפנות בעיקר את הספרייה ואת הארונות של אביהם, שהיו עמוסים חפצים וניירת.
"עבדנו על מה שנשאר במשך כשנה וחצי, כי אבא שלנו שמר הכל", מספר פרופ' עודד ישראלי, בנו של חיים. "היו שם אפילו חשבונות חשמל ומים משנות ה־50, דברים חשובים יותר וחשובים פחות. אני זוכר שכששכב על ערש דווי, בביה"ח מאיר, ביקר אותו בכיר ממערכת הביטחון, שאמר לי, 'פה שוכבים סודותיה הכמוסים של המדינה'.
"אבי שמר באדיקות על סודותיו, וחלק מהם גם לקח איתו. הוא תמיד טרח לומר שהוא נאמן לבן־גוריון, אבל שיש לו נאמנות גדולה יותר למדינה ולביטחונה".
במהלך מלאכת הפינוי הגיעו חנה ועודד לארון שהיה מלא חפצים הקשורים לאביהם ולראש הממשלה הראשון. היו שם התכתבויות בין השניים ומזכרות עם הקדשות חמות. הרי ראש הממשלה אמר פעם על חברו הטוב: "אם כולם היו נאמנים כמוהו, היינו חיים בגן עדן".
"זה לא היה מונח כמו אוצר סגור בכספת, אלא זרוק יחד עם דברים אחרים שמיינו", מספר עודד על הממצא המרתק. "אני היסטוריון, אמנם לא של העת החדשה, אבל מבין קצת במסמכים, וראיתי שמדובר בהעתק חשוב של החלק האחרון במגילת העצמאות ולידו כל החתימות. זה לא עוד משהו שמוצאים בחנויות ספרים. האפשרות הסבירה בעיניי היתה שזו מזכרת שאבי קיבל מבן־גוריון. מה זה בדיוק? חשבתי שראוי שבית בן־גוריון בתל אביב יפתור את התעלומה".
לפני ארבע שנים מונתה לתפקיד מנכ"לית בית בן־גוריון נלי מרקמן, מנהלת צעירה ונמרצת, שניסתה לנער קצת אבק מהבית המפורסם, הנמצא לא רחוק מחוף ימה של תל אביב והעותק שמצאה משפחת ישראלי יוצג בו לציבור הרחב ביום העצמאות ועד לסוף השבוע.
"הבית נמצא כל הזמן על ציר ההתחדשות", מספרת מרקמן, "אנחנו עדיין פותחים ארונות ומחטטים בחפצים ומוצאים עוד ועוד דברים חדשים. למשל, ספר מפות משורטט עם כל הקרבות של 48', שאיש לא ידע שהוא קיים. תוך כדי, אנחנו גם מחפשים דברים בחוץ. אני מתה על שיחות הטלפון בסגנון 'בעליית הגג שלי מצאנו', ועוד מגיעות אלינו מדי פעם שיחות כאלה".
בתחילת השנה היתה זו חנה, בתו של חיים ישראלי ז"ל, שביקשה מאנשי בית בן־גוריון להגיע לדירת אביהם ברעננה כדי לבחור חפצים שבהם הם מעוניינים ולקחתם למשמרת.
"היו שם ערימות של מסמכים, אבל חוץ מאותו נייר ועליו הפסקה האחרונה ממגילת העצמאות ולידה החתימות, שום דבר לא היה ממש מושך", מספרת אורורה לטרולו, מנהלת תחום השימור בבית בן־גוריון.
"באותו עמוד, מעל החתימה של בן־גוריון, יש חתימה נוספת שלו, בצבע כחול, ונראה שנחתמה בשלב מאוחר יותר. חנה היתה משוכנעת שמדובר בצילום מדפסת טוב, אבל כשראיתי אותה הבנתי שזה משהו אחר. אמרתי לה, 'לדברים כאלה יש ערך כספי. אני לא אקח מבן אדם דבר שאני לא בטוחה שהוא מבין מה הוא נותן'. השארתי אצלה את אותו קטע מגילה, וביקשתי שתתייעץ עם משפחתה. אחרי שבועיים היא חזרה אלי ואמרה לי, 'גם אם יש כאן ערך כספי, זה לא שייך לנו'".
בה' באייר תש"ח, בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל אביב, כשדוד בן־גוריון קרא "אנו מכריזים בזאת" ובישר למעשה על הקמת המדינה, המגילה עדיין לא היתה מוכנה. עד לאותו יום בצהריים עוד ניסחו ותיקנו אותה, ובאותו מעמד בלתי נשכח עמד ראש הממשלה הראשון על במה עם דפים משוכפלים. רק הקטע האחרון של המגילה, על נייר הקלף, עבר בין הנוכחים באולם, ו־25 מתוך 37 חברי מועצת העם חתמו עליו. האחרים חתמו בהמשך.
נכתבה בטוש, עם מעט סבון
את מלאכת כתיבת המגילה נתנו בהתחלה לסופר סת"ם, הרב וינשטיין, אבל כשהתוצאה לא עמדה בציפיות, היא עברה לאחריותו של המעצב הגרפי אוטה וליש, שרכש שתי יריעות נייר בחנות מכשירי הכתיבה "ברלוי" בתל אביב, ויחד עם הגרפיקאי רודי סינדר השלים את המלאכה. המגילה נכתבה בטוש, שנטבל ככל הנראה במעט סבון. היא מורכבת משלוש יריעות נייר, שחוברו ביניהן בתפירה. עליה הופקדה הלי, אשתו של וליש.
"ביום ההכרזה אבא שלי הניח נייר קלף ריק, שעליו חתמו חברי מועצת העם, ורק לאחר מכן כתב את המגילה על פי הנוסח שהובא בפניו", מספר ערי וליש, בנו של אוטה. "אבא שלי גם הפיק את טקס ההכרזה, ולמרות שהייתי אז רק בן 4, יש לי זיכרונות ממנו. אבא עשה הרבה דברים למען המדינה ועיצב, בין היתר, גם בולים ומטבעות".
את המגילה המלאה איפסנו בתחילה בכספת מיוחדת בסניף בנק "אנגלו־פלשתינה" בתל אביב, בין היתר מהחשש שתיפגע בקרבות העזים של מלחמת העצמאות. רק כעבור שנתיים, כשהחיים חזרו למסלולם, היא הועברה למשמרת נצח בגנזך המדינה, ושם היא שוכנת עד היום וכמעט לא זוכה לפגוש מבקרים.
"ראיתי אותה לפני שלוש שנים בגנזך המדינה, אחרי שבמשך שנים רבות ביקשתי", מספר פרופ' יורם שחר, שב־2022 פרסם את ספרו "כבוד, חירות ועמל־ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות".
"היה זה צוות של ה־BBC שקיבל אישור ורצה שיהיה לצידו מומחה אובייקטיבי, אז ארכיון המדינה הואיל לזמן אותי למאורע הדרמטי, ושם הוציאו משהו דומה לפלקט, בתוך מסגרת עץ גדולה, ואמרו שזו הכרזת העצמאות. כל השנים שאלתי את גנזך המדינה אם המסמך כתוב על קלף ובאילו דפים מדובר. לפני שנה קיבלתי מייל, שסיפר ששני הדפים העליונים הם נייר שעווה. אני קראתי להם נייר אהילים, כי פעם עשו מהם אהילים".
פרופ' שחר שמע לא מזמן על הממצא שהגיע לבית בן־גוריון, וגם הלך לראות במו עיניו עותק מדויק של המגילה התלוי בבית ברל שבשרון, לפי המלצתה של אורורה לטרולו, מנהלת תחום השימור בבית בן־גוריון.
פרופ' יורם שחר, שכתב ספר על מגילת העצמאות: "בבית ברל תלויה הכרזת העצמאות שנראית ממש דומה למה שהמדינה מחזיקה. זה לא צילום. יש שם שרוך וחותם ושלושה ניירות תפורים. אתה מעלה על הדעת איך מבצעים העתקות כאלה? אני לא מתחיל להבין איך עשו את זה"
עשויה קלף ונייר אהילים
"בכניסה לספרייה של בית ברל תלויה הכרזת העצמאות במסגרת ונראית ממש דומה למה שהמדינה מחזיקה", הוא אומר. "מה שיש בבית ברל הוא לא צילום במובן הפשוט. יש שם שרוך וחותם ושלושה ניירות תפורים. אתה מעלה על הדעת איך מבצעים העתקות כאלה? גם היום אני לא בטוח שזה אפשרי בלי שזה ייראה כמו צילום. בכל העתקי המגילה שראיתי החתימות זהות, כולל הקשקושים ליד שמו של סעדיה כובשי מהתאחדות התימנים. היו אז כאלה שידעו לזייף חתימות, אבל עד כדי כך שהקפידו על כל נקודה קטנטנה? אני לא מתחיל להבין איך עשו את זה".
גם גנז המדינה לשעבר, פרופ' פרילינג, ממשיך להעלות ספקות לגבי מקום הימצאה של המגילה המקורית. "אני לא חושב שהיא אבדה, אבל האם הנוסח שנמצא בגנזך המדינה הוא המקורי? יש מומחים לתעודות שיכולים לדעת מה המקור ומה הרפליקה הכי מעולה. לא היתה תשובה חד־משמעית, אבל מכיוון שסיימתי את תפקידי ב־2004 ומאז עברו מים רבים, אולי כבר יש אחת כזו".
מים רבים אכן עברו, והגנזת הנוכחית רותי אברמוביץ' יכולה לפרט מה היו הבדיקות שנערכו למגילה במשך השנים כדי לאמת שהיא האחת. "היא עברה בדיקת של צילום ספקטוגרפי, שבודק על פי צילום אורכי גל את מקוריות החומר שממנו היא עשויה, את הכתב ואת דהיית הכתב. כל הבדיקות התאימו לגילה, מפני שבזמן שבו הוצגה בכנסת, בגלל החשיפה לאור, החתימות החלו לדהות. היא גם עברה בדיקה במכון התקנים ובדיקת מז"פ במשטרה, ומצאו שהחלק התחתון שלה עשוי מקלף ושני החלקים העליונים מנייר אהילים, חומר שהיה זמין יותר באותם ימים. אין לנו סיבה לחשוד שהמסמך אינו אותנטי".
אז למה בכלל בדקו את האותנטיות שלה?
"לא יודעת. זה היה טרם זמני, ואני גם לא מוצאת לזה סיבות בכתובים. מה שאכזב היה שבבדיקה הראשונה שנעשתה, בחוסר מחשבה של רגע, קטמו לה את אחת הפינות. דמיין מלבן שאחת הפינות שלו קטומה, כי לקחו אותה למעבדה כדי לבדוק מאיזה חומר היא עשויה. זה משהו שלא ייעשה, אבל מאז למדנו. בבדיקות האחרות נלקחו דגימות רק מחלקה האחורי".
גם אם תשאלו את ערי, בנו של אוטה וליש, מעצב המגילה, שהשנה יחגוג 80, אין בכלל שאלה. "העותק המקורי שמור בגזנך המדינה", הוא קובע, אבל מייד נזכר ומסייג: "יש עותק מקורי ויש גם צילום של המגילה, ואיני יודע כמה העתקים יש לו. אני רק זוכר שהיה צלם שהביאו אליו את המגילה ברכב של ברינקס. הוא צילם ומייד החזיר לגנזך. צילום באיכות מעולה. לא יודע אם אפשר להבחין, אבל זה בהחלט צילום משובח".
הכאוס של מרדכי בעהם ובניו
השאלה אם המסמך המכונן בתולדות המדינה מקורי אולי נשמעת קצת מוגזמת, אבל אין ספק שבשנותיה הראשונות של ישראל היה כאוס לא קטן, ואת זה אפשר לראות דרך סיפורם של מרדכי בעהם ז"ל ובניו.
בתחילת 1948 היה בעהם עורך דין בן 33, שעבד במשרדו של אביו יהודה. אביו היה, בין היתר, חבר במועצה המשפטית באחת מוועדות המשנה של "ועדת המצב" של המדינה שבדרך. שלושה שבועות לפני הכרזת המדינה, פנחס רוזן, שהיה שר המשפטים הראשון, הטיל על בעהם הצעיר לכתוב מניפסט הקובע שמועצת הממשלה הזמנית לקחה לידיה את הסמכות לניהול המדינה. בעהם הגיש את המסמך לרוזן, והדברים שכתב היו הטיוטה הראשונה למגילת העצמאות.
במכתב שכתב ב־1968 לזאב שרף, שהיה שר המסחר והתעשייה, ציין בעהם: "לרגל יום העצמאות ה־20 הוצאתי מהכספת את המסמכים השמורים אצלי מהתקופה שקדמה להכרזת העצמאות, ובתוכם הטיוטה הראשונה של ההכרזה שהכינותי בשעתו. נזכרתי בשיחתנו מלפני מספר שנים, שבה הבטחתי להמציא לך תצלום של טיוטה זו, ואני שמח עתה לקיים את הבטחתי". למרות זאת, איש לא חשב שמדובר במסמך שצריך לקבל את מקומו הראוי. המדינה התעוררה רק ב־2015 כשרפאל ודניאל, בניו של בעהם, החליטו להעמיד את הטיוטה למכירה פומבית בבית המכירות "קדם".
המדינה הגישה אז תביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי בירושלים. "טיוטות של מסמכים, בוודאי של מסמכים מכוננים, נחשבות לחומר ארכיוני שיש לשמור עליו לצמיתות, בין היתר לטובת מחקר", אומרת גנזת המדינה, אברמוביץ'. "אם אתה רוצה לבדוק איך התגלגל נוסח ההכרזה, למה שאנחנו מכירים היום, איך התחיל ולאן הגיע. בעהם הרי הסתמך על המגילה האמריקנית, ומהנוסח שלו ניבט הנוסח שבסוף התקבע אצלנו. זה היה בלתי אפשרי מבחינתנו לאפשר למשפחה להתייחס לטיוטות כאל חומר אישי שאפשר למוכרו".
משפחת בעהם טענה שאביהם החל לעבוד בשירות המדינה רק אחרי שהטיוטות נכתבו, וכשכתב אותן עשה זאת כמתנדב. הם המשיכו וטענו שאין הוכחה שהמסמכים הם קניין המדינה, ועובדה היא שבמשך עשרות שנים איש לא ביקש אותם, אף על פי שבכירים ידעו על קיומם. המשפחה ביקשה לדחות את התביעה על הסף.
שופטת בית משפט המחוזי בירושלים תמר בזק־רפפורט פסקה לזכות המשפחה באוגוסט 2017, אך לקראת סוף 2018 בית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקבע שהטיוטות יגיעו אחרי 70 שנה למשמרת של המדינה.
"הם החלו לפעול רק אחרי שנושא המכירה עלה", אומר עו"ד רון בעהם, נכדו של מרדכי, כותב הטיוטה, שגם ייצג את המשפחה במשפט. "לקחנו את זה קשה. מבחינתנו זהו פצע ויש גם אכזבה, כי היו הבטחות איך יתייחסו לטיוטות אחרי שנמסור אותן. למיטב הבנתי, הן עדיין שוכבות באיזה מקום מאובק. זה לא מפתיע, כי אני יודע איך הדברים מתנהלים מהמעט שלמדתי בזמן המשפט שעסק בראיות ובשמירת חומרים ישנים. עזבנו את זה. בחרנו להתרפק על הזיכרונות ועל חלקו של סבא בהיסטוריה. אם בעתיד הן יוצגו בצורה מכבדת ונכונה, זה המעט שאפשר לעשות".
בלי מבנה קבע לגנזך המדינה
הכרזת העצמאות של ארה"ב מוצגת לקהל בבניין הארכיון הלאומי בוושינגטון, הבירה. מגילת העצמאות של ישראל עדיין מתגוררת בחדר סגור וחשוך, הרחק מעיני הציבור.
"התוכנית שלי היתה להקים משכן קבע לגנזך המדינה", מספר הגנז לשעבר, פרופ' פרילינג. "טענתי שעם שמכבד את עברו לא דוחף את הגנזך לאזור הפאבים והמוסכים של ירושלים, אי־שם ליד מועדון האומן 17. זה אמנם עבר מאז להר חוצבים, בתנאים טובים יותר, אבל עדיין לא נראה שזה המקום שצריך לשכון בו מוסד שמחזיק את מסמכי היסוד של המדינה. מה, אני צריך להיות מקורב למישהו כדי לראות את מגילת העצמאות? זה מסמך שכל בית ספר שמגיע לירושלים וכל צוער וכל חניך קורס מ"כים חייב לראות. אין כסף לבנות משכן לגנזך המדינה ובו מרכז מבקרים ברמה נאותה? זו בושה וחרפה".
אי אפשר להגיד שאין תוכניות גרנדיוזיות. "בית העצמאות" המשודרג והמשופץ היה אמור להיפתח ביום העצמאות ה־75 של המדינה, בדיוק לפני שנה, בשדרות רוטשילד בתל אביב, במקום שבו בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. השיפוצים אמנם החלו ב־2019, אבל הם תקועים בגלל מחלוקות תקציביות ועלויות שתפחו עם השנים - והסוף לא נראה באופק.
"יש החלטת ממשלה שקובעת שהמגילה תוצג בבית העצמאות עד אשר לארכיון המדינה ייבנה מבנה קבע, וכשייבנה המבנה הממשלה תשוב לדון בשאלה איפה היא תוצג", מסבירה הגנזת אברמוביץ'. "בינתיים, לארכיון המדינה לא נבנה מבנה קבע ובית העצמאות עדיין נמצא בבנייה, אז המגילה נשארת כרגע אצלנו".
למה שהיא לא תוצג בפני כולם, כמו בארה"ב?
"ראית פעם איך המגילה בארה"ב נראית? היא דהויה לגמרי, ואי אפשר לקרוא את מה שכתוב בה. כשהמגילה תוצג, יהיו חייבים לקבוע כללים מחמירים לחשיפה שלה לאור, מפני שדיו הוא חומר שדוהה. אפשר לעשות את זה. הציבור צריך לראות את המסמך, אבל חייבים לשמור עליה בקפידה כי הדבר האחרון שהיינו רוצים זה שהיא תיגנב".
דווקא לבית בן־גוריון, שקיבל ממשפחת ישראלי את המסמך המרתק, יש תוכניות גדולות לעתיד הקרוב. המבנה הישן בחצר האחורית ייהרס, ובמקומו ייבנה בניין בן ארבע וחצי קומות ובו תצוגה חדשנית, וגשר יחבר בין המבנים.
"המגילה תוצג שם", אומרת מרקמן, המנכ"לית. "יש לנו מחשבה על שימוש בשולחן העבודה של בן־גוריון. לכתוב 'כאן לוטשה הטיוטה האחרונה של המגילה, ומפה הוא יצא לבית העצמאות'. אין לי עובדות מוצקות לגבי המסמך שהגיע אלינו, אבל האף שלי מריח שיש מאחוריו סיפור גדול מאוד".
מרקמן הראתה את קטע המגילה שהגיע אליהם לגנזת המדינה אברמוביץ', שמתוקף תפקידה משמשת גם חברת מועצה בבית בן־גוריון. לאברמוביץ' יש תחושה קצת אחרת. "החתימות זהות לחלוטין, אבל זה לא נראה כמו מישהו שישב וניסה לזייף אותן, אלא כמו צילום באופן יחסי טוב, כמו זה שמוזיאונים לא פעם משתמשים בו. לוקחים מסמך בין מאות שנים ומייצרים עותק זהה.
"בעותק שבבית בן־גוריון החתימות הן בשחור, ומאוד חדות. במגילה האמיתית רואים שהחתימות נעשו בעטים שונים בגלל הדהייה, עובי הדיו והצבעים השונים. במגילה המקורית יצרו חריצים שאיתם סימנו את השורות, חריצים שאין בעותק שנמצא בבית בן־גוריון. אני חושדת שזה צילום של הדבר האמיתי, ולא יודעת איזה שימוש היה לו. אין עותקים למגילה, היא נכתבה רק פעם אחת".
נלי מרקמן, מנכ"לית בית בן־גוריון: "יש לנו מחשבה על שימוש בשולחן העבודה של בן־גוריון. לכתוב 'כאן לוטשה הטיוטה האחרונה של המגילה, ומפה הוא יצא לבית העצמאות'. אין לי עובדות מוצקות לגבי המסמך החדש שהגיע אלינו, אבל האף שלי מריח שיש כאן סיפור גדול"
אם רוצים, זו לא בעיה גדולה לבדוק מסמך. כל מומחה לכתב יד יכול בבדיקה פשוטה לקבוע היכן עטו של חותם פגשה את המגילה, בחודש מאי לפני 76 שנה. בבית בן־גוריון פחות ממהרים עם בדיקות מעמיקות ותוצאות חד־משמעיות, נוח להם בינתיים לרחף עם חוסר הוודאות ועם הכותרת המסתורית.
"מגילת העצמאות היא איקונה, ולמי שמאמין בה כלל לא משנה היכן היא נמצאת פיזית", משוכנע פרופ' יורם שחר, שחקר את מסתרי המסמך. "כששמים מול מאמין נוצרי איקונה בדמות ישו, מושיעם, זה חשוב לו אם כך באמת נראה ישו מנצרת? מי שמאמין באמת מנשק, בוכה ומקווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו