"עומד אני לפני השער של אושוויץ. עומד ומבקש. אפילו מי שהיה באושוויץ לא יודע אושוויץ מהי. גם לא מי שהיה שם שנתיים ימים, כמוני. אושוויץ היא פלנטה אחרת, ואילו אנו, יצורי אנוש על האדמה הזאת, אין בידינו המפתח לפענוח הצופן שאנו קוראים לו אושוויץ. האם נמצא המפתח לסיוטים שלי בצופן ה־LSD?" (ק.צטניק, מתוך "צופן: אדמע")
הסופר ושורד השואה יחיאל די־נור, הידוע בשם העט ק.צטניק 135633 (מספר האסיר שלו במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו), הלך לעולמו לפני 23 שנים, אבל הפוסט־טראומה שלו עדיין כאן. איבוד ההכרה המצמרר שלו במהלך העדות שנשא במשפט אייכמן מהדהד בתת־המודע של כל יהודי בארץ ובעולם. כולנו סובלים מפוסט־טראומה קצטניקית ברמה כזו או אחרת. אי אפשר להתחמק ממנה. במובנים רבים, היא סלע קיומנו.
מי ששרדו את מתקפת 7 באוקטובר של חמאס או שהשתתפו בלחימה בעזה גם יודעים פחות או יותר מה עבר על ק.צטניק באותו המעמד, כשהתבקש לגולל בפני העולם את זוועות אושוויץ.
אפשר להניח שלא מעט ישראלים הפכו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל לק.צטניק - גם אם לא התעלפו בפומבי. חלקם אולי יצליחו מתישהו להתגבר ולשוב לחייהם הקודמים, אבל יהיו גם כאלה שיישארו קצטניקים - כלומר, שיישאו בנפשם את האימה הבלתי ניתנת לעיכול במשך שנים רבות.
ק.צטניק יצא מזה, בערך, רק בגיל 67, בעזרת טיפול בסם הפסיכדלי LSD. עד אז הוא ניסה, ללא הצלחה, להתמודד עם הטראומה שעבר ב"פלנטה האחרת" באמצעות הצפה, כשכתב בהשראת זיכרונותיו כמה מספרי השואה החשובים, הבוטים והקשים ביותר שנכתבו אי־פעם: "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"קראו לו פיפל".
משימת־העל של השחקן הוותיק שרון אלכסנדר, בבואו לגלם את דמותו של ק.צטניק בסרט המרתק "השיבה מהפלנטה האחרת" שיצר אסף לפיד וישודר בערב יום השואה (5 במאי) ב"כאן 11", היתה לנסות להרגיש את זה בגוף ראשון. כישראלי ששירת שירות קרבי בצנחנים, המשימה לא היתה לגמרי בלתי אפשרית עבורו, אבל הכניסה לראשו של "סופר המחנות", שתואר במקומות רבים כסובל מפיצול אישיות קיצוני, בכל זאת היתה מאתגרת מאוד.
"אם יש משהו שלקחתי מהדמות שלו זה עד כמה הדבר הזה שנקרא פוסט־טראומה הוא מסוכן והרסני", אומר אלכסנדר. "פוסט־טראומה הורסת לאנשים את החיים - וזה מה שקרה לו".
"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זאת לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו" (ק.צטניק, מתוך עדותו במשפט אייכמן)
אחד ההיבטים הראשונים שאלכסנדר חקר לעומק בכל הנוגע לאישיותו של ק.צטניק (שם שנגזר מכינוי בגרמנית לאסיר במחנה ריכוז) היה ההפרדה הקיצונית שהוא עשה, כחלק מההתמודדות עם הטראומה, בין דמות הסופר שלו לזו של חייו האישיים. "תהליכי הכתיבה שלו היו תהליכים טראנסיים ממש", הוא אומר. "הוא היה נכנס לטראנס, לובש מדי אסיר, מתבודד לשבועות, מרעיב את עצמו כמו באושוויץ וכותב ללא הפסקה, מין כתיבה מדיטטיבית כזאת".
"כשמדברים על ניתוק טוטאלי בין שתי הדמויות של ק.צטניק, מדברים על משהו קיצוני", אומר פרופ' יוחאי עתריה מהמכללה האקדמית תל־חי, מומחה לטראומה, תודעה וטכנולוגיה, שמשתתף גם הוא בסרט החדש. "היו אגדות שאמרו שיחיאל די־נור לא הכיר את ק.צטניק ושהוא חי חיים כפולים, אבל זה מוגזם".
אז מהי האמת?
"היתה שם דיסוציאציה חזקה, כמו שיש לכל מי ששרד טראומה קיצונית. יש מי שנשאר שם ויש מי שממשיך הלאה, אבל כדי לשרוד חייבים לייצר את הניתוק הזה. אצלו, כמו כל דבר, זה היה בהגזמה. רק בשלב מאוחר יותר, כשהוא לקח LSD, התחיל אצלו עיבוד הטראומה. היום אנחנו מתחילים טיפולים ב־MDMA בפוסט־טראומטיים, ואנחנו יודעים שזה עובד".
פרופ' עתריה מסביר שיש שתי מגמות של התמודדות עם טראומה. האחת, לדבריו, היא עיבוד הטראומה והפיכתה לזיכרון - לדוגמה, סופר שמסוגל לכתוב על הטראומה, לצחוק עליה ולדבר עליה באירוניה, כמו פרימו לוי.
"הדרך השנייה, הקיצונית יותר, נקראת 'אקטינג־אאוט', או בעברית - 'הפגן'. היא באה לידי ביטוי, למשל, כשיש פתאום איזה ריח והאדם חוזר בגללו לאותו המקום, לא יודע להבדיל בין שם לכאן, חושב שהוא שוב הקורבן ולא מצליח לעבד את הטראומה שנשארת בגולמיות שלה, צרובה בגוף.
"אנשים שנמצאים בתוך ההפגן לא עושים עיבוד, ולמרבה הטרגדיה הם משחזרים את הטראומה. ק.צטניק נחשב הדמות הקיצונית ביותר של הפגן. הוא לא עשה עיבוד. ההתעלפות בבית המשפט התרחשה משום שהטראומה עלתה והוא לא היה מסוגל לעבד אותה. היא הופיעה כפלאשבק, השתלטה על הזיכרון שלו - והוא חזר לשם והתעלף".
"אני, למשל, הבנתי שיש לי תגובת קרב מאוחרת ממלחמת לבנון השנייה", מתוודה אלכסנדר. "זה משהו שהופיע אצלי כמה שנים אחרי השחרור ובא לידי ביטוי בחרדות, למשל. אני מניח שחלק מהבעיות שלי היום נובעות מהתקופה ההיא, אבל טיפלתי בעצמי".
ק.צטניק לא טיפל בעצמו וחווה פוסט־טראומה במובן הקיצוני ביותר של המושג, אבל אישיותו היתה ונשארה אניגמטית באופן כללי, עם או בלי קשר לאושוויץ. הסרט, שזכה בפרס התחקיר בפסטיבל ירושלים 2023 ובפרס היוצר המבטיח בפסטיבל אטלנטה 2024, עושה שימוש בטכנולוגיית האנימציה Unreal ומתעמק בטיפול שעבר הסופר ב־LSD, שבמהלכו נחשפו כמה אלמנטים מרכזיים בתפיסת עולמו המורכבת.
הטיפול הוביל, בין השאר, למסקנות חדשות שלו על השואה ועל אחריותם של בני האדם, ושינה את תפיסת עולמו מקצה לקצה. במשפט אייכמן הוא טבע את המונח "פלנטה אחרת" בהתייחסו לאושוויץ, שלפיו מה שהגרמנים עשו במלחמת העולם השנייה היה משהו שלא שייך לעולם הזה. לדידו, הם היו סוג של חייזרים או מפלצות שהגיעו מפלנטה אחרת ועשו את מה שעשו - תפיסה שאותה שלל לאחר הטיפול בסם.
"בזמן הטריפ הוא עבר חוויה שבה הוא חזר לאושוויץ ונזכר ברגע מסוים שהיה לו שם", מספר אלכסנדר. "בוקר אחד שבו הוציאו את האסירים לעבוד במשרפות, וקצין גרמני שעבר לידו פיהק. בטריפ שלו הוא חזר דווקא לרגע הזה, של הפיהוק, ובאותו הרגע הבין שהגרמני הזה הוא בן אדם. הוא כתב: 'אני הייתי הוא והוא היה אני, ואותן הידיים שעשו את התועבות האלה היו יכולות להיות שלי'. הוא בעצם הפך את תפיסת העולם שלו: זו כבר לא פלנטה אחרת, ואלה לא חייזרים, אלא בני אדם כמוני וכמוך".
ומה הנאצים היו בעיניך - מפלצות או אנשים רגילים?
"אני לא חושב שהם מפלצות. לא הם ולא מחבלי הנוחבה מחמאס. לקרוא להם מפלצות זה להפוך את זה עוד פעם למשהו מפלנטה אחרת, לחייזרים - וזה לא. אלה בני אדם שהונדסו אחרת. הם לא מהונדסים כמונו.
"שלא יישמע חלילה שאני מצדיק אותם. אני מדבר מתוך ההנדסה שהונדסתי. לנו קשה לראות איך דבר כזה בכלל יכול להיות אנושי, אבל זה אנושי כעובדה. הם היו בני אדם. אם תפתחי את גוף האדם שלהם תראי שהוא זהה לגוף שלנו. הם גדלו בצורה אחרת, המוח שלהם נשטף בכיוון אחר והם תוכננו להיות משהו אחר, אבל אי אפשר להתכחש לזה שהם בני אדם".
כלומר, אתה אוחז באותה התובנה שק.צטניק הגיע אליה בעזרת ה־LSD.
"כן, זה בדיוק מה שהוא אמר אחרי הטיפול: האדם, בשפה הפואטית, הוא תבנית נוף מולדתו. אנחנו מכונות שמתוכננות לפעול בסביבה מסוימת ועם מטרה מסוימת, ואנחנו מסוגלים לעשות את מה שאימנו אותנו לעשות. אני הייתי חייל קרבי, צנחן, ועשיתי דברים שהיום אני לא מסוגל לעשות, אז אני מאוד מזדהה עם מה שקורה לו בסוף".
האם זה מה שצפוי גם לאלפי מוכי הטראומה של 7 באוקטובר? אלכסנדר מודאג מאוד. "אנחנו אחת מהמדינות שהכי מומחיות לטפל בפוסט־טראומטיים, אבל מספר הפוסט־טראומטיים מתחיל להיות כל כך גדול שהמדינה צריכה להתחיל לשים לב לטפל בכולם", הוא אומר.
"ואיש אינו יודע מהיכן מביאות יום־יום המשאיות הגדולות למחסני הסנדלרייה את ערימות הבגדים. איש אינו יודע היכן האנשים שלבשו את הבגדים הללו, ואיש אינו ממצה מחשבתו עד הסוף: לאן הובלו אותם האנשים העירומים, בלי הבגדים?" (ק.צטניק, מתוך "בית הבובות")
פרופ' עתריה ערך לפני כשנה את הספר "חידת ק.צטניק: חייו ויצירתו - אסופת מאמרים", שראה אור לאחרונה בהוצאת "פרדס", ביחד עם פרופ' דינה פורת מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שמספקת ייעוץ אקדמי ליד ושם ומשתתפת גם היא בסרטו של לפיד.
"החשיבות של ק.צטניק בהבנת השואה היא מאוד דרמטית, כי הוא היה בעצם הסופר הראשון שכתב ספרות על השואה", מסבירה פרופ' פורת. "הספר הראשון שלו, 'סלמנדרה', יצא כבר ב־1946, ומה שהיה פה עד אז היו רק ספרי זיכרונות של פרטיזנים. הוא בא ותיאר את השואה בצורה בוטה, פלסטית, עם תיאורים שקשה לקרוא, ממש פטיש על הראש - וכך בעצם השואה תווכה לראשונה לישראלים. הספרים שלו היו ציבוריים, אבל הוא עצמו לא היה דמות ציבורית. הוא בקושי תקשר עם אנשים, דיבר רק עם מעטים מאוד - ועם זאת מאוד השפיע על הכלל".
ספריו הראשונים, "סלמנדרה" ו"בית הבובות", חולקו בהמשך שנות ה־90 לתלמידים בכל בתי הספר בארץ, אף שכפי שפורת מתארת זאת - מדובר ב"ספרים קשים שהשפיעו מאוד על דור שלם של ראשית המדינה, שקרא אותם והיו לו סיוטים בלילה".
הוא היה ה־סופר, בה"א הידיעה, של הזמן ההוא - עד שהגיעו פרימו לוי ואהרון אפלפלד עם סגנון אחר, מאופק יותר, שלא תיאר את הזוועות עצמן אלא את ההוויה האנושית סביבן.
כתוצאה מכך ק.צטניק ירד מגדולתו וסגנונו נחשב בלתי הולם. מאוחר יותר, במשפט אייכמן, לפני שהתעלף, הוא הספיק להגיד שהוא לא סופר אלא כרוניקן. "אני לא בודה מדמיוני, אלא היסטוריון", הוא אמר אז, אבל זה לא ממש היה כך. אומרת פרופ' פורת. "הוא דווקא כן היה סופר ולא היסטוריון, מפני שהמשפחה שתיאר לא היתה באמת משפחתו. הוא תיאר את אמא שלו הולכת לתאי הגזים, והיא בכלל נפטרה ב־1928".
נוסף על כך, הנאצים לא עשו כל שימוש ב"בתי בובות" יהודיים באושוויץ (ידוע כיום רק על אחד כזה, שנפתח ב־30 ביוני 1943 ושימש אסירים "מיוחסים" - מ"כ), שכן לפי תורת הגזע היה אסור לגעת ביהודיות. גם לא היתה לו בחיים האמיתיים אחות בשם דניאלה, ולפי רוב ההשערות הוא לא שהה באושוויץ שנתיים, אלא ארבעה חודשים בלבד.
"כמעט הכל זה בעצם פיקציה", קובעת פרופ' פורת. "כשיצא 'בית הבובות', היתה עליו ביקורת בזמן אמת, אבל עדיין משרד החינוך חילק בחינם את הספרים שלו לתלמידים - אפילו את ביאליק לא חילקו בחינם - עד שמישהו במשרד החינוך התעורר ועצר את זה. עם זאת, קשה להאשים אותו שהוא בדה את הכל, כי הוא בדרך כלל בדה ממה שראה סביבו. הוא היה דמות מאוד חידתית ונסתרת, ואפילו היה פרס על שמו בבית הנשיא, אבל הוא לא טרח לבוא לטקס".
גם הרקע האישי של ק.צטניק לפני השואה, כמו דמותו, לוט בערפל - בעיקר נוכח העובדה שכמעט כל בני משפחתו וקרוביו נספו בשואה. מה שבכל זאת ידוע ומאומת זה שהוא נולד ב־1909 בסוסנוביץ שבפולין, גדל בחווה של סבו ונחשב תלמיד ישיבה מוכשר במיוחד.
נוסף על כך, הוא כתב שירים ביידיש והיה חבר בתנועת "אגודת ישראל". לאושוויץ הוא הגיע באוקטובר 1943, לאחר שעבר חקירות של הגסטפו בנוגע למעורבות אפשרית שלו בסליק נשק שנמצא בקטוביץ, שם גם אירע מפגש מקרי שלו עם אייכמן. לאחר השחרור הוא התיישב בנאפולי שבאיטליה ומשם, בשנת 1946, עלה ארצה. שנה לאחר מכן הוא נישא למשוררת נינה אשרמן והשניים הביאו לעולם שני ילדים - ליאור ודניאלה.
החיים במחיצתו היו, כפי שסיפרה אשרמן בראיונות, לא פשוטים. "זה היה כמו ללכת לישון עם שישה מיליון נספים", אמרה פעם. ואכן, גם אחרי ששרד את אושוויץ ואת הרכבות הוא המשיך לחיות ברכבת שדים, תוך דילוג בין מצבי צבירה נפשיים וזהויות.
לדברי פרופ' פורת, ק.צטניק לא בהכרח סבל מפיצול אישיות. "זה לא בדיוק זה", היא אומרת. "הוא נולד בשם יחיאל פיינר, ובזמן הבריחה קרא לעצמו קרל צטינסקי. אחר כך, כשהתחיל לכתוב, חתם בק.צטניק, ובלי קשר, בארץ עברת את שמו לדי־נור ("מן האש" בארמית; מ"כ). כלומר, היה פה ריבוי שמות שבמידה מסוימת ביטא ריבוי זהויות, כך שזה לא פיצול, אלא ריבוי".
ואולם, בעקבות טריפ ה־LSD הזהויות הללו אוחדו, כפי שכתב בספר שהוציא בשנת 1986 "צופן: אדמע". "זה היה טיפול מאוד דרסטי שגרם לשינוי גדול בתוכו, שגרם לו להבין שהביטוי 'פלנטה אחרת', שכולנו נשבינו בו, הוא לא נכון", אומרת פרופ' פורת. "אושוויץ לא היה בפלנטה אחרת, והאנשים שעשו את אושוויץ לא היו חייזרים או מפלצות. הוא אפילו אמר: 'אם הייתי שם, הייתי יכול להיות גם איש אס.אס'. הוא גם שינה את השקפותיו הפוליטיות בעקבות הטיפול ונעשה מתון יותר, קודם לכן הוא היה ימני קיצוני".
"רבי, אני צועק, המלאכים לא יורדים מן השמיים. בוא וראה, איך הגרמנים עולים בסולמות מאדמת אושוויץ לשמיים. רבי! רבי! האם גם בשמיים יש גרמנים?! גם לאחר הקרמטוריום? גם שם, בשמיים, יהיו אנשי אס.אס?" (ק.צטניק, מתוך "צופן: אדמע")
המהפך שעבר ק.צטניק כתוצאה מהטיפול ב־LSD הביא בסופו של דבר לתהליך של עיבוד הטראומה שלו מאושוויץ. "הוא חזר למקום והסתכל על אושוויץ כחלק מהרצף ההיסטורי - מקום שיש בו אחריות מוסרית", אומר פרופ' עתריה, "זאת לאחר שבנה כאן מיתוסים שלקח המון שנים לשבור. אני לא אומר שלא היו שם מקרים של אונס, לדוגמה, אלא שהדברים שהוא כתב לא היו, ושהצבר שנחשף לשואה בפעם הראשונה היה בשוק מוחלט. מנגד, הוא הצליח להגיע לקורא העברי, שזה לא מובן מאליו".
לא פעם הוא הכריז שהוא מדבר בשם כל מי שהיו שם. זה נשמע כמו שיגעון גדלות.
"היה לו שיגעון גדלות, ברור, אבל הסיבה היתה הרבה יותר עמוקה: הוא חזר לשם. בטראומה קיצונית את בדיסאסוציאציה מוחלטת. אין לך נקודת מבט על העולם. וכשהוא חוזר לאושוויץ, הוא חווה ניתוק ודיסאסוציאציה.
"הרבה אנשים שהיו בשואה אמרו שהם שורדים בשביל לספר את הסיפור של המתים - והוא הרגיש שמה ששמר עליו שם היה השבועה שלו לדבר את המתים. אשתו אמרה שנורא קשה להיות איתו בחדר אחד - כי זה תמיד הוא ועוד שישה מיליון, וזה קצת צפוף".
פרויקט חייו של פרופ' עתריה, שעליו הוא עמל במהלך עשר השנים האחרונות, היה לנסות לפרק את המיתוסים שהוא יצר.
"אז כן, היה לו שיגעון גדלות, אבל היו לו גם הרבה דברים אחרים. הוא היה סופר מאוד מוכשר ביידיש, עם עומק ועם שפה של המחנות. הוא גם היה הסופר שקראו הכי הרבה ב־1948. כולם ידעו מי הוא, וכשראו אותו במשפט אייכמן כבר ידעו עליו ועל הפלנטה האחרת".
חוקרים רבים ניסו לפרק את המיתוס הזה בעבר, ובראשם דן מירון, אבל לדברי פרופ' עתריה הם "פירקו אותו באכזריות והפכו אותו לדוגמה הכי גרועה של העד הכי רע שיכול להיות, זה שמזדהה עם התוקף. נוסף על כך, טענו שהוא סופר גרוע והפכו אותו לדמות מגוחכת.
"יש משפט יפה שאומר שהשואה האמיתית לא היתה בהשמדה של העם היהודי, אלא בהפיכה של העדים למשוגעים. פשוט הפכו אותו למשוגע. נכון, היה בו מהטירוף, אבל הוא לא היה רק מטורף ולא רק משוגע. הוא היה סופר מוכשר שהצליח לייצר שיח מסוים סביב השואה.
"ההתעלפות שלו במשפט אייכמן, במובן מסוים, היתה העדות הטובה ביותר: ראו שם את חוסר היכולת של העד לדבר ולייצג ולומר את הדברים, כי הטראומה במהות שלה היא חור שחור ששולל שפה. גם ב־7 באוקטובר ראינו את הניסיון להפוך את זה למילים, ואת המחסום - ולק.צטניק היה מחסום".
ק.צטניק, לדברי פרופ' עתריה, גם אחראי לכך שהשואה הפכה עבור רבים לאושוויץ בלבד. "טוב שלקחנו איתו צעד אחורה, אבל עכשיו הגיע הזמן להחזיר אותו למרכז, כי הוא מלמד אותנו המון על איך צריך לדבר עם נפגעי טראומה ואיך להשיב להם את האמון בבני אדם".
"כמו שתמיד יש תזה, אנטיתזה ובסוף סינתזה - אז התזה היא הזמן שבו הספרים שלו השפיעו ונמכרו ונקראו וחולקו במרץ גדול", מוסיפה פרופ' פורת. "האנטי זה כשביקרו את האמת ההיסטורית בספרים שלו, ואת זה שהוא אמר שזו היסטוריה כשזו לא היתה.
"עכשיו, בזכות הסרט והספר שלנו, נדמה לי שאנחנו יוצרים יחד מעין סינתזה, שיבה אל הדמות שלו באופן שבו כן אפשר להעריך אותה. אפשר גם לשפוט אותה, אבל תפקידנו כהיסטוריונים זה לא לשפוט אלא לתת תמונה. אז היום הסינתזה מכילה אותו".
"בימים הראשונים נהגו לעשות כן, אך לאחר שתי נגיסות נתעלמה המנה - כטבעת־המופת באגדה - ואיננה. ולהם לא נותר אלא להביט אל האחרים שאינם זללנים כמותם; אל המאושרים שמנתם עדיין שמורה בידם בשלמות. העיניים פרצו מחוריהן, הרקות הלמו כפטישים והבטן נתקפלה כאילו תקוע קפיץ פלדה בקרביים המבקש להתכווץ עם שהוא מושך אחריו את המוח שבקודקוד" (ק.צטניק, מתוך "סלמנדרה")
שרון אלכסנדר, דור שלישי לזוועות, ברח מהשואה במשך 30 שנה. "סבא שלי, שי רוזלסקי ז"ל, היה סבא מקסים, נהדר ואהוב, וידענו מילדות שהמשפחה שלו מתה בשואה, אבל לא ידענו כלום חוץ מזה. אני נולדתי לקשר השתיקה שהוא בחר בו. אחרי שהוא נפטר, לפני 16 שנים, פינו את הדירה שלו, ויום אחד אבא שלי הביא תמונה של ההורים שלו ושני האחים שלו שמתו בשואה, עם השמות שלהם. ברגע הזה נכנסתי להלם.
"ברגע אחד המציאות הזאת של 'לסבא היתה משפחה שמתה בשואה' הפכה לפנים ולשמות. אני זוכר שבכיתי מול התמונה הזאת. סבא שלי ניצל בזה שנסע מפולין לשווייץ ב־1938 כדי ללמוד רפואה. אחותו הצליחה לברוח לניו יורק, והוא לא שמע מהמשפחה שלו כלום. הוא עלה לארץ, ובכל השנים של המלחמה לא קיבל שום מכתב ולא ידע מה קורה, רק לקראת סופה".
עד גיל 30 הוא היה "שואיסט". "נמשכתי מאוד לשואה", הוא מספר. "היא סקרנה אותי. יום השואה היה יום שבו הייתי מתנתק מהכל, יושב בבית וצופה בסרטי שואה. ראיתי את 'שואה' של קלוד לנצמן יותר מפעם אחת, והייתי קשור לזה עד שנולדו לי ילדים. מאז לא הייתי מסוגל לצפות. הייתי מקשר את זה לילדים שלי, וזה עורר אצלי רתיעה חזקה.
"לפני שנה וחצי פנה אלי דודי רונן, שסיפר לי על מיזם שפתח בשם 'שגרירי זיכרון בגוף ראשון', שבעצם מעניק לאנשים שהם דור שני או שלישי, וגם לכאלה שאין להם קרובים שנרצחו או היו בשואה, הזדמנות לקחת סיפור של ההורים או הסבים שלהם ולספר אותו בגוף ראשון, כאילו זה קרה להם. יש לזה היום ביקוש עצום.
"אלה שמגיעים מקבלים הכשרה, שכוללת כתיבה, חקר הסיפור ובנייה שלו, ואחר כך אני עובד איתם על הביצוע בארבעה מפגשים. בסוף זה רץ בפני חיילים ותלמידים, ולא רק ביום השואה. הם עושים את זה בהתנדבות, אין פה רווח. אני מלמד משחק כבר הרבה שנים, וכששמעתי את הסיפורים בגוף ראשון קלטתי כמה זה מעצים את ההנגשה של הסיפור. זה הרבה יותר חזק".
איך זה משפיע עליך?
"אני מאוד מתרגש מזה. כל קבוצה כזאת היא גם תהליך לימודי מדהים. אני לומד על התקופה ויש סיפורים מדהימים".
נוסף על הסרט על ק.צטניק, אלכסנדר עתיד לגלם בקרוב שורד שואה בסרט "הרמן וקוק" של אסתר אלמקייס. "אני פתאום מוקף בשואה", הוא צוחק, "זו תפנית לא צפויה. לא חשבתי שבגיל 62 אעסוק כל כך הרבה בנושא הזה".
כשמדברים על שואה בהקשר של 7 באוקטובר, אתה מסכים עם זה?
"שואה זה ג'נוסייד, רצח עם. פה לא נרצח שום עם. מה שקרה ב־7 באוקטובר היה מגה־מגה פיגוע, קשה ביותר, שהיו בו תופעות וזוועות כמו שהיו בשואה, בפוגרומים ובג'נוסיידים אחרים - אך קשה לקרוא לזה 'שואה', כי זה לא היה רצח עם. זה פשוט היה הפיגוע הכי קשה שהיה לנו. כל מי שאחראי, בדרג המדיני והצבאי, צריך ללכת הביתה".
maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו