בין מרור לאור: בפסח השמחה היא בכלל לא הסיפור

הדיון הזה היה צפוי בהחלט. איך נחגוג את פסח, בעוד עשרות מבנינו נמקים בשביים? איזו משמעות יש לחגיגת החירות, בשעה שרבבות גולים מבתיהם ואלפים מתבוססים באבלם ובכאבם? אלה היו שאלות מתבקשות. הן ממשיכות להטריד רבים וטובים - וטוב שכך.

המוטיב הזה של "כולם", "כולנו", "כל" הוא חלק עיקרי ועקרוני מהחג הזה. פסח. עוד בטרם אנו פותחים במילה הראשונה של ההגדה, אנו מקדימים לה הזמנה גורפת ל"כל דכפין ייתי וייכול" - כל הרעב יבוא ויאכל. פסח הוא כולנו. כולנו זה כולנו. 133 הנפשות שבעזה מעכבות, אפוא, בעדנו מלחגוג את החג הזה במתכונתו. ומה יהא עליהן? מה יהא עליהן?

ואז בא ליל הסדר, ובמרכזו ההגדה. היא נקראת כך על שם הפעולה הנסמכת על הפסוק "והגדת לבנך". מסביב לשולחן יישבו הורים וילדים ונכדים, שמתכנסים מדי שנה בתאריך קבוע כדי לחזור על סיפור.

זה נשמע מעט מוזר, אבל זה בדיוק הדבר. הלילה הזה הוא ליל סיפור. מתכנסים יחד, מספרים סיפור וממחיזים אותו באמצעות מאכלים משונים וטקסים מעניינים כדי לנסת לשחזר את החוויה. וכדי שלא נתפזר סתם, צירפו לעניין גם טקסט מסודר. הוא הטקסט שאותו קוראים בלילה הזה. הוא הסיפור. וכשקוראים אותו, את הסיפור הזה, מבינים שגם אם לא היה חג פסח בעולם וגם אם לא היה ליל הסדר - בשנה הזו, שנת האסון, צריך היה להמציא אותו.

• • •

זה היה ליל הסדר המשמעותי זה עידן ועידנים. זה חודשים ידענו היטב שהמילים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" תקבלנה משמעות, אבל זה היה רק הקצה של הקצה. זוהי הכותרת. מה שחשוב הוא הירידה לפרטים. ההבנה היהודית הזהותית הכי בסיסית של שרשרת הדורות מתמצית במילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ההבנה האישית והלאומית שההיסטוריה שלנו אינה פולקלור, אלא חוויה קיומית.

ואז הפרטים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הכל החל בתרח ואז בא אברהם מגלה האמונה, וכבר בפרק הזה נולד רמז לבאות: ההבטחה. "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול". והיא, ההבטחה, היא זו שעמדה לאבותינו ולנו. וכבר כאן טורחת ההגדה לספר "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור" וכו'. וכבר מתחילים להבין מהם הקווים המרכזיים בסיפור. ואז יצחק. יעקב. מתחילה להתעצב תמונה ראשונית של עם. ואז הירידה למצרים - ובום.

הנה מבצבץ סיבוב העלילה הראשון, שמתברר שיהפוך למוטיב חוזר: רדיפה ושעבוד, גלות ועינויים. וכאן נכנסת ההגדה לפרטי הפרטים של הסיפור, שהרי לשם כך התכנסנו - ליל היציאה ממצרים. היא מפרטת בפירוט יתר את מגוון הייסורים ואת רשימת העינויים שעונו אבותינו במצרים.

ובתוך הדרשות, בתוך הפירוט העצוב וקורע הלב, מפציע אור גדול. אלה שני פסוקים מספר יחזקאל, בסדר הפוך, שמתארים את מערכת היחסים בין אלוקים לעם ישראל בצורה הכי עזת מבע שניתן: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". הפגישה ביניהם, בין האלוקים לעמו־בתו, מתבצעת בשיא העליבות. בעומק הטינופת. ואראך מתבוססת בדמייך. רדופה ועלובה.

• • •

ושם, דווקא שם, נזרע זרע הגאולה: ואומר לך בדמייך חיי. אבל זה כתוב פעמיים! שלא כדרך המקראות. חז"ל דורשים את הפעמיים האלה כמתייחסות לדם הפסח ולדם המילה - ביטוי לשתי הבריתות בין העם לאלוקיו, שבזכותן יצאו ממצרים. אבל עוד לפני כן, החזרה הזאת מבטאת את העובדה שצמד המילים הזה הוא כל כך יסודי וכל כך מספר את הסיפור, עד שאפילו אלוקים, שמילותיו מדודות, מרשה לעצמו להתפייט עליו ולתת לו ביטוי שירי. ואומר לך בדמייך חיי. ואומר לך בדמייך חיי.

עכשיו תגידו לי: באמת אפשר לוותר על זה? יש משהו יותר מתאים ומתבקש מלהתכנס בליל הסדר, חצי שנה אחרי הטירוף הזה ועוד בעיצומו, ולשיר את המילים העתיקות? בחלוקה המהותית שבין החגים, חג הסוכות הוא זמן שמחתנו ופסח הוא זמן חירותנו. מצווה לשמוח בו כמובן, וודאי שכל חג הוא סיבה טובה לשמחה, אבל אם יורשה - בפסח השמחה היא בכלל לא הסיפור. בפסח, לפני הכל, מתרגשים. הלב היהודי פועם בחוזקה, העיניים מתלחלחות מעוצמת הרגע והטקסטים עושים את כל השאר. ככה זה כבר שנים. בכל דוד ודור.

בליל הסדר ישבנו במיטב מחלצותינו מסביב לשולחן. אריאלה בת משפחתי היתה אחראית על אזכור תדיר של החטופים. היא עשתה את זה בכישרון וברגישות, כך שלא חלפו אפילו עשר דקות מבלי שהם היו נוכחים. הבטנו בהם והרגשנו אותם וחשבנו עליהם ועל גורלם ועל גורלנו, מתוך ההקשר העצום, המרגש והמטלטל והאינסופי של הלילה המכונן הזה. גם כל אחד ואחת מהם הם חלק מהסיפור הזה. הם בדיוק הסיפור הזה: אנשים טובים ויקרים שסובלים ומעונים כי הם יהודים, מתבוססים בדמיהם, והלוואי שגם באוזניהם תהדהד ההבטחה בת הנצח הזו: בדמייך חיי בדמייך חיי.

• • •

עוד מעט שבת חול המועד. שיר השירים. "היכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי... ואם תפגשו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני". ואז שביעי של פסח. "שמעו עמים ירגזון חִיל אחז יושבי פלשת". ובעוד חודש וחצי כבר שבועות. "למה נקרא שמו סיני (הר סיני, שעליו ניתנה התורה לישראל), שממנו נולדה באומות שנאה לשראל". אי אפשר להפריד, אפילו לשנייה, את הנרטיב האמוני היהודי מהנרטיב השכן, של השנאה היוקדת, הבלתי פוסקת, של האויב הצופה, דרוך וחרישי. מערי המסכנות פיתום ורעמסס ועד בארי וכפר עזה וחאן יונס.

ליל פסח הוא לא החג שלנו. הוא הסיפור שלנו. את הסיפור הזה צריך לספר בקול גדול, עד שגם במנהרות עזה ישמעו אותו.