תחשבו עלינו בערב ליל הסדר: אנחנו כאן, אך הלב והנשמה שלנו בעזה

אני אמא לחטוף.

חטוף שהוכרז כמי שאינו בין החיים.

כשאתם הולכים למיטה בלילה תזכרו שאני הולכת למיטה, אבל אינני יכולה לישון.

אני עולה למיטה, אני צורחת את נשמתי, אבל בשקט...

כדי לא להעיר אף אחד.

אני בוכה ושואלת: למה?

ואז, מבלי להרגיש, אני נרדמת. כשאני נרדמת אני לא באמת ישנה.

הגוף עייף, הגוף נח, הנשמה כואבת, הנשמה בוכה, והמוח במלחמה.

ואז, אחרי לא הרבה זמן, אני מתעוררת ושוב נרדמת ומתעוררת ושוב נרדמת ושוב מתעוררת, וכל מה שתיארתי עדיין רץ.

כשאני קמה מהמיטה בבוקר אני מתארגנת, אני מתקלחת, אני מתלבשת, ולעבודה ממהרת.

הנה היום אצליח לקיים שגרה... קצת שגרה.

אני לא יודעת איך ייראה היום שלי, ואיזה פוש עיתונאי, כתבה או ידיעה מרעישה יפגשו אותי במהלך היום.

וכשאני מתלבשת אני שואלת "נו, איילת, איך את מסוגלת? איך את מתחייטת,

איך את נעלי העקב אַתְּ נועלת? הבן שלך שם... איך את מסוגלת?"

וברכב בדרך את הרדיו סוגרת, לשמוע מוזיקה לא מסוגלת,

וזה עניין רק של שנייה קטנה, שבגללה בבכי אני פורצת...

נוהגת ובוכה, צורחת בתוך הרכב, זועקת...

מגיעה לחניה של החברה, חונה, את הפנים מנגבת,

מחכה שסימני הבכי ייעלמו, ועולה למשרד.

עובדת, משתדלת, בורחת מהכאב, עובדת.

צהריים וצריך לאכול, ושוב שואלת: "נו, איילת? איך את אוכלת? הילד שלך שם... מה עושים איתו? איפה הניחו אותו? שומרים אותו? מתעללים בו? זרקו אותו? איבדו אותו?"

והיום ממשיך, והלילה שוב מגיע, וחוזר חלילה.

ככה כבר חצי שנה.

זה היה ביום שמחת תורה, ומאז אין שמחה.

ואיך הגענו כבר לחג החירות? האם תהיה חירות? למי מאיתנו תהיה חירות, אם בכלל? איך אפשר לחשוב על חג? איך אפשר לחשוב על להיות כולנו מסובים סביב שולחן, כשאנחנו בתוך כל כך הרבה לא נודע?

בפסח הזה, ללא ספק, יהיו איתנו מתוך הגדת הפסח:

זה שאינו יודע לשאול, כי גם אם היה יודע אין תשובה לשום שאלה,

ויהיו רשע וחכם ותם, כי הם אלו שמנהלים את חיינו מאז 7 באוקטובר.

אבל הבן שלי יונתן לא יהיה.

יונתן שתמיד מיגנט אליו כל כך הרבה אנשים, יונתן עם הקסם והיופי הלא נגמר, יונתן שבוודאי היה מארגן מסיבה לכל ערב במהלך החג ודואג גם למסיבת מימונה מיוחדת בסטייל תל־אביבי.

תחשבו עלינו בערב החג, כי לנו לא יהיה חג.

אנחנו לא מסוגלים לחשוב, לנשום, לאכול, לשתות שבע כוסות יין.

אנחנו כאן, אך הלב והנשמה שלנו בעזה.

הכותבת היא אמו של יונתן סמרנו ז"ל שנחטף מקיבוץ בארי ונרצח בשבי חמאס