מהאמזונס לרמלה. כפיר ואיזבל עם הוריו של כפיר, חורחה ולוסיולה, והבנות דניאלה ואיילת | צילום: איתיאל ציון

ג'ונגל של טעמים: סודות מהמטבח המשפחתי שמשלב בין מרוקו לאמזונס

מרחוב אחד ברמלה עולים ריחות המטבח הערבי עם זה הפרואני • מטבח המבשל סיפור שמתחיל בערי מרוקו, עובר ביערות הגשם של איקיטוס שבפרו, בה נולדו כפיר אביאל לוי ורעייתו איזבל, צאצאית לבית אבוקסיס, וחוזר לכאן, לבית חדש־ישן • על שולחנם מצטופפים מעדנים מהאמזונס שעברו גיור - אורז מתובל עטוף עלי בננה, צ'יפס משורש יוקה טרי ומשקה מתירס סגול

לוסיולה היתה בת 18 כשדודה שלה לקחה אותה לחפש תשובות אצל חליטת האיוואסקה, גפן הרוחות בעברית. גזע צמח מטפס שאותו מבשלים שעות ארוכות עם צמחים אחרים, משני תודעה ואחרים, ומתקבל שיקוי שבו חומר אחד פועל על קולטנים של סרוטונין, והשני מעכב פעולת פירוק מסוימת, המאפשרת אפקט מתמשך של החומר אחרי השתייה.

החליטה - אשר עומדת במרכז מחקרים מודרניים שרואים בה פוטנציאל לטיפול בדיכאונות למשל - תפסה מקום מרכזי בטקסי פולחן לריפוי הגוף והרוח של הילידים החיים באגן האמזונס.

שלוש פעמים נדרשה לוסיולה לטקס השתייה. היא אומרת שבשתי הפעמים הראשונות לא הרגישה כלום. רק בפעם השלישית, כשאחזה בה הבחילה והראש התפוצץ מכאבים, ראתה את שני הבנים שעתידים להיוולד לה ואת חורחה אלברטו לוי, האיש שיהיה לשלה. זה שתלך אחריו עד לארץ אבות־אבותיו במזרח התיכון, ששום דבר בה לא מזכיר את יערות הגשם שבהם גדלה ואת המוזיקה השוצפת של מי האמזונס.

לוסיולה וחורחה אלברטו הכירו באיקיטוס שבצפון פרו, שם הטמפרטורה מטפסת עד לגובה של 45 מעלות והלחות הממוצעת עומדת על 85 אחוזים. עיר שאליה לא מוביל כביש סלול, שעד לפני המצאת המטוס אפשר היה להגיע אליה רק בשיט על האמזונס. ממש כמו שהגיעה אליה בראשית המאה ה־19 קבוצה של גברים יהודים ממרוקו, שההבטחה לעושר הגלום בתעשיית הגומי המתפתחת בג'ונגלים היא שגרמה להם לעשות את כל הדרך מהמגרב לנבכי יערות הגשם. גברים צעירים שחלמו על היום שבו יחזרו לערי מרוקו עם כיסים מלאים, כאלה שיהפכו אותם לחתנים ראויים.

ממרוקו לאמזונס. כפיר עם אביו וסבו בפרו, צילום: מהאלבום המשפחתי

ראשית ההתיישבות היהודית באמזונס התקיימה קרוב לשפך הנהר, באזור בלם, העיר הגדולה של מדינת פארה בברזיל. משם המשיכו חלקם במעלה הנהר והתיישבו בערים אחרות, כשההרפתקנים ביניהם הפליגו הלאה, 2,000 ק"מ במעלה הנהר, מרחק נצח במושגים של אותה תקופה, והתמקמו באיקיטוס שבפרו.

העשייה עלתה יפה, אבל רק בודדים חזרו משם למרוקו. המסע היה קשה והחלומות לא יכלו למתיקות חיי היומיום שמצאו שם, ותווי פניהן של נערות המגרב הלכו והיטשטשו בחיקן של הנשים המקומיות, שקיבלו את הגברים הזרים בזרועות פתוחות. רעיון של התבוללות ממוסדת לא עלה אז על הדעת ונישואים פורמליים כנראה עדיין לא התקיימו, אבל חוקרים מעריכים שהגברים היהודים שהגיעו לאיקיטוס בראשית המאה ה־19 העמידו אחריהם 30-25 צאצאים מנשים שונות. ילדים שנשאו שמות משפחה כמו לוי או כהן והכירו כמה מצוות מבית אבא שאותן השתדלו לשמר בבית אמא, שם ישו היה כוכב עליון.

להלכות כשרות לא היה שום סיכוי להשתמר בעיר המבודדת שבה לא נמצאה שחיטה כשרה, או במטבחי הבתים שנוהלו בידי הנשים אשר התחנכו על ברכי הנצרות. ועדיין, שנים אחרי כן, צאצאי אותם מהגרים נמנעו מאכילת חזיר או בשר צב, שנחשב מאכל תאווה באזור.

תעודת שוחט־מוהל שהתגלגלה לידי הספרייה הלאומית יודעת לספר על שלום עובדיה, שבמהלך השנים 1913-1912 ביקר בערים שונות על גדות האמזונס והעניק את שירותיו לצאצאי מהגרים יהודים שהתנחלו בברזיל.

"אני ציוני, אין לי מקום אחר". כפיר אביאל לוי, צילום: איתיאל ציון

"הוא כשר, את יודעת?"

אבל גם שלום עובדיה זה לא הגיע עד לאיקיטוס הרחוקה, שם, לפני 34 שנים, נולד כפיר אביאל, בשם פרסי אאוגוסטו. הצעיר מבין שני הבנים של לוסיולה וחורחה אלברטו לוי. כפיר, שנישא לאיזבל, צאצאית לבית אבוקסיס אשר כמוהו נולדה באיקיטוס והגיעה לארץ עם ההורים בראשית שנות האלפיים. אז, בעידודה של הסוכנות היהודית, היה שיאו של גל העלייה מהאמזונס לארץ.

בבית הנטוע בלב ה"גטו" של רמלה גרים בני הזוג עם ההורים של כפיר ועם שתי הבנות, דניאלה (5) ואיילת (3 חודשים).

על השולחן מצטופפים מאכלים שנולדו בג'ונגל של פרו שכפיר, בוגר בית הספר "דנון" לבישול, עשה להם עלייה וגיור, נמנע מלערבב בשר עם חלב, מתרגם מרכיבים ותבלינים שחסרים למצאי המקומי. בחצר מתקן לצליית בשר, שברוב היום מוקדשת פעילותו לעופות אשר עוברים 24 שעות בתוך משרה ונצלים תוך כדי סיבוב מעל הגחלים, עד שישחים העור וייחרך.

עוף משגע שקנה לו שם בכל רמלה. "בשביל השכנים אני מכין אותו בלי אלכוהול", הוא מחייך. "אני יודע שישנם אנשים שפוחדים מהשכונה הזו, אבל ממש כיף פה. כולם נחמדים, ואם אתה עושה רעש או אם אתה יורה - אף אחד לא מעיר לך, לא מתערב לך בחיים", הוא צוחק.

"המטבח של פרו מתחלק לשלושה חלקים עיקריים", הוא מסביר, מוזג לנו משקה שאותו הוא מפיק מתירס סגול שבישל, מתובל בסוכר ובמיץ לימון. "המטבח של ההר, זה שלאורך החוף וזה של האמזונס, שבו חלק גדול מהבישול נעשה בתוך עלי בננה", הוא מסכם שיעור קצר בהיסטוריה, כשאצבעותיו המרקדות מהחום פותחות רדיד אלומיניום שתחתיו מתגלים עלי בננה, הצוררים בתוכם מין כדור אורז.

האורז בושל במים שבהם בושל עוף - מין מרק מינימלי, אם תרצו, ואחרי שנספגו בו הנוזלים הוא מתובל בכמון, כורכום, שום, בצל, אורגנו ואגוז מוסקט ומעורבב עם ביצה ונתחי זיתים - כשאת הכל צוררים לכדור בתוך העלים. מנה שבאה לעשות כבוד לראשו הכרות של הקדוש יוחנן המטביל, חואנה בטיסטה בספרדית, ואין לדעת את ראשו של מי ביקשה לפני המאה ה־18, אז הגיעו המיסיונרים הנוצרים להנחיל את הדת שלהם לבני המקום.

מנת אורז אחרת מוקדשת להשפעות של מהגרי עבודה סינים שהגיעו לפרו באמצע המאה ה־19. "ארוס צ'אופה", נקראת המנה הזו, שבה האורז מתובל בתערובת חמשת התבלינים, זו האופיינית כל כך לבישול הסיני, שהשאיר עקבות בכל מטבח שבו התארח, גם בזה של פרו. גם ה"לומו סלטדו", רצועות בקר מוקפצות בסויה, אוצרות בתוכן השפעות אסיאתיות, לרבות זו של המטבח היפני שהגיע עם היפנים לפני כ־100 שנה.

צלחת עם צ'יפס משורש יוקה טרי שגדל בארץ מוגשת לצד דג דניס שנצרר בעלי בננה ונצלה על האש, מבקש בצניעות למלא את מקומו של הפאיצ'ה, הוא הפיררוקו, הגדול בדגי האמזונס, שאורכו יכול להגיע עד לשלושה מטרים. הבשר שלו הוא חלק מרכזי בתפריט של בני המקום, שיוצרים מהעור שלו מיני ארנקים ותכשיטים.

"הוא כשר, את יודעת?" שואל כפיר בעליצות של מנצחים, אפילו שעד גיל 17 לא באמת התעניין בהלכות אסור ומותר ביהדות. שהרצון שלו להצטרף לפעילויות הקהילה באיקיטוס נדחה כי לא ראו שם בעין יפה את העובדה שמסעותיו הרוחניים של הצעיר למשפחת לוי הביאו אותו להצטרף לקהילת היהודים המשיחיים.

"המטבח של פרו מתחלק לשלושה חלקים עיקריים". שולחן פרואני, צילום: איתיאל ציון

מצא את עצמו בקיבוץ

בשנות החמישים של המאה שעברה החלו צאצאי היהודים לגלות עניין בשורשיהם היהודיים, עניין שהלך וגדל עם החשיפה לעולם שבחוץ, זה שממנו הגיעו רבנים ושאר סקרנים שחידדו אצלם את הזיקה ליהדות ולארץ ישראל. עזרו להם להבין מאיפה קיבלו שמות משפחה שאותם הם נושאים כבר 200 שנה: בן־שימול, בן־לולו, אבקסיס, כהן, אמזלג, לוי, כהן, אלאלוף, ובטח שכחתי מישהו. באיקיטוס היהדות לא עברה באופן סדור ופורמלי, לא התקיימו טקסי מילה, אם כי נשמרה זיקה מסוימת ליום השבת.

ועדיין, כולם ידעו שבצאצאי היהודים יש משהו מיוחד. לפעמים אלה העיניים הבהירות, לפעמים רמיזות באורחות החיים או במבני העיר הזוכרים את העושר הגדול שהנחילו לעיר אבותיהם הקדומים. למשל בית כהן, La Casa de Fierro, בית הברזל שעוצב על ידי גוסטב אייפל, המהנדס הצרפתי שתכנן את המגדל בפריז. מבנה ברזל טרומי שיובא מצרפת לטבורו של הג'ונגל במאה ה־19, וכיום פועלות בו מסעדות גורמה וחנויות יוקרה.

כפיר היה בן 17 כשהגיע עם ההורים ועם אחיו הגדול לביקור בישראל. "באנו במטרה לבקר משפחה, את הקבר של סבא של אבא, לעשות קצת כסף ולחזור. גרנו אצל בני משפחה בבאר שבע, שם האולפן היה בפגרה ודודה שלי הציעה לפנות לאולפן בקיבוץ רביבים".

אחרי שבועיים מצא את עצמו בקיבוץ. "וואי, זה היה מושלם. הכרתי שם את ג'יימס, שהיה לוחם בצבא האדום, דיבר שבע שפות אבל לא ספרדית. עד עכשיו לא הבנתי איך הבנתי אותו, אבל הוא היה מסביר ואני הבנתי הכל. התחברתי איתו ממש. לפני שנתיים הוא נפטר".

"התקווה" בכל המבטאים

שמונה חודשים חי ברביבים. עם כסף לא יצא משם, "אבל יצאתי עם קצת עברית, ציונות וערגה ליהדות. הכרתי שם את אחד ממשחררי הכותל. הוא סיפר לי את הסיפור שלו, והיה לי ברור שאני רוצה להיות בצבא. בשלב הזה שכנעתי את ההורים לעבור לרמלה, כי היו לנו שם דודים, וגם אמרו שברמלה אפילו אם אין לנו עברית אפשר להסתדר. זו עיר שב־2005 אנשים מטעמה הגיעו לאמזונס כדי לשכנע אנשים בקהילה לעלות לארץ, אז נוצרה פה קהילה משמעותית.

"משרד הקליטה קיבל אותנו בחום רב. אמא עבדה כמנקה במאפיית אנג'ל, אבא כמחסנאי בחברת מחשבים, ואני עבדתי במטבח של חצי חינם. משם עברתי לקפה נואר. זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי אוכל שהוא מפה".

"בבית הכנסת בסוסיא, איזה קבליסט הצביע עלי ואמר 'אתה היית איתי בהר סיני'. הרגשתי שאני רוצה להיות יהודי מאמין, שגם אני רוצה לקרוא 'שמע ישראל'. באותו חודש החלפתי את השם שלי לכפיר אביאל"

אחרי שנתיים, בגיל 22, התנדב לצבא במסגרת "מחו"ה אלון" המיועדת לעולים חדשים. שלושה חודשים של טירונות, ציונות לוחמת ושירת "התקווה" בכל המבטאים שבעולם. החלום להיות לוחם לא התממש, כי בגיל 3 שבר את היד, עבר שלושה ניתוחים שלא היו משהו, אבל "בום אחד ששמעתי בעמוד ענן הכניס לי את החשק להיות בכיפת ברזל".

מסוחרר מאהבתו לארץ החליט להתגייר. הוא אומר שזה היה תהליך קשוח לפרקים, בעיקר "סביב כל הדיבור על ישו". חבר מהצבא לקח אותו לביקור בבית הכנסת של סוסיא. "בא אלי שם איזה קבליסט, הצביע עלי ואמר 'אתה היית איתי בהר סיני'.

"הרגשתי שאני רוצה להיות יהודי מאמין, שגם אני רוצה לקרוא 'שמע ישראל'. באותו חודש החלפתי את השם שלי לכפיר אביאל", הוא אומר, ואני חושבת עליו שכמו אבות־אבותיו יצא לארץ רחוקה בשביל לעשות קצת כסף שאיתו יוכל לחזור הביתה, אבל כמוהם גם הוא מצא בה דבש ולא רוצה לחזור יותר. "אני ציוני, אין לי מקום אחר", כמו שהוא מסביר כשאני מנסה לברר אם הוא מתחרט, אם הוא לא נקרע מגעגועים.

הפה מתמלא טעמים טובים כשהוא מספר על סבתא שלו, שהיתה חצי שחורה ודיברה קצ'ואה כמו שדיברו באימפריית האינקה. שפתם של האינדיאנים שהעסיקה בעבודות חקלאות. "היא היתה אישה נמוכה וחזקה, שלטה בכל הגברים. גם בסבא שהיה מפונק, בן עשירים שלא עבד קשה".

"שלטה בכל הגברים". סבתו של כפיר עם בתו דניאל, בביקור בפרו בשנת 2019, צילום: מהאלבום המשפחתי

מספר על הילד שהיה, שלא עשה בעיות בבית הספר, שלא אהב לצאת מהבית, על חיות המחמד שהיו לו - גולברט כלב הרוטוויילר, תוכי אדום ותוכי כחול, וסבסטיאן הקוף. על אמא שלא נתנה לו ולאחיו ללכת לג'ונגל כי פחדה מהסכנות שאורבות להם שם. נחשי אנקונדה הורשה לפגוש רק בגן החיות של העיר. על טעמם של פירות שגדלים שם וממלאים את הפה בסוכר, ועל האגוואחה, "פרי חמצמץ שגדל רק באמזונס. אוכלים אותו עם מלח. אומרים שזה טוב להגברת ההורמון של הבנות, שבנים שאוכלים הרבה ממנו מסכנים את הגבריות שלהם".

ואז הוא נזכר בבית שתמיד נמלא אורחים שבאו לאכול מהידיים של אמא, שעד היום, כשהוא מוצא את הפרנסה שלו במטבחים, היא לא נותנת לו לבשל יחד איתה. "היא ואני במטבח זו מלחמה. כל מה שלמדתי זה מלראות אותה ומספרים. היא לא מסבירה, אבל אני תמיד יכול לסמוך עליה שתגיד לי אם טעים או לא טעים".

מה ראיתי באיוואסקה

לוסיולה, שתמיד חיפשה את קרבתו של אלוהים, הפכה דתייה אחרי הגיור. "היא הכי מחמירה מכולנו. לפעמים ההורים נוסעים לבקר באמזונס, אבל הם כבר לגמרי פה", הוא אומר כשאבא ואמא מסתכלים על הילד שלהם, שבלי שיבינו מילה מהעברית שיושבת לו בפה הוא ממלא אותם נחת. בני הזוג, שחיים בתוך מובלעת פרואנית שבה הטלוויזיה דולקת בספרדית, שבחנות של דוד במרכז העיר אפשר למצוא כמה מוצרים שמיובאים משם, שבאירועים שלה כפיר שלהם מבשל ואליזבת שלו עולה להופיע עם הרכב ששר ומנגן מוזיקה משם.

"תגידי בבקשה", אני שואלת את לוסיולה רגע לפני פרידה, "באיוואסקה הזו ראית גם את ישראל ורמלה?". "מה פתאום?" היא צוחקת, "רק את העיקר - את האיש שלי ואת שני הבנים".

לכבוד סיפורים מארצות רחוקות, לכבוד כל המסעות שבעולם ולכבוד רחוב אחד ברמלה שבו מתערבבים באוויר ריחות המטבח הערבי עם זה הפרואני, אני מביאה בפניכם שני מתכונים שקיבלתי מכפיר. שניהם מתאימים גם לפסח.

עוף פרואני בגריל (של כפיר)

24 שעות צריך העוף הזה לשכב במרינדה לפני שיבוא בחום האש, צילום: איתיאל ציון

המתכון הזה הוא הצעה ביתית לעוף המסתובב מעל פחמים בחצר הבית של משפחת לוי. התבלינים גם הם בהתאמה למצאי בארץ, ורק הזמן לא משתנה: 24 שעות צריך העוף הזה לשכב במרינדה לפני שיבוא בחום האש.

המרכיבים:

√ 1 עוף שלם במשקל של כמעט 2 ק"ג

√ 1 כוס בירה קורונה / בירה שחורה / וויסקי

√ 1 כף מחוקה מלח

√ 3 כפות שום כתוש

√ 1 כף מחוקה פפריקה מתוקה

√ 2 כפות מחוקות של פלפל שחור גרוס

√ 1 כף אורגנו יבש

√ 1 כף רוזמרין יבש

√ 2 כפות מחוקות כמון

√ 3 כפות סויה

√ 3 כפות חומץ

√ 3 כפות מיץ לימון

√ 2 ס"מ ג'ינג'ר טרי קלוף

√ 3 כפות חרדל דיז'ון

טוחנים בבלנדר את כל חומרי המשרה. שמים את העוף בתוך כלי שמכיל אותו בצפיפות, ובעזרת כף או כל כלי אחר מרימים את העור ומכניסים מהמשרה מתחתיו.

יוצקים מעל את שארית הנוזל, מוודאים שהוא נוגע בכל חלקי העוף, מכסים ומכניסים למקרר למשך 24 שעות.

כעבור יממה מחממים תנור לחום של 180 מעלות, אופים במשך חצי שעה, מגבירים את החום ל־200 מעלות ומוסיפים לצלות במשך 20 דקות.

סביצ'ה ב"חלב טיגריס"

על פי האמונה, אין טוב מהמשרה הזה לחיזוק כוח הגברא, צילום: איתיאל ציון

ליים ושאר פירות, עשבי תבלין, בצל, פלפל חריף ודגים טחונים - כולם לקחו ולוקחים חלק בניסוח אין־ספור הגרסאות ל"חלב הטיגריס", ככה קוראים בפרו למשרה הסביצ'ה - שם שניתן לפני מאות שנים מתוך אמונה שאין טוב מהמשרה הזה לחיזוק כוח הגברא.

לאורך שנים היה מקובל להשרות דגים נאים במשך שלוש שעות לפחות, אבל עם הזמן גם הפרואנים למדו שאת הדג הנא יש לתבל ברגע ההגשה.

לכו על דג ים טרי, כזה שגדל פראי בים, או כזה שבא מגידולים כמו דניס או לברק. בקשו מהמוכר שיפלט לכם אותו ויסיר את העור.

אתם חוזרים הביתה עם שתי שקיות - אחת שבה הפילטים של הדג במשקל של כ־300 גרם, ושקית עם הראש והאדרה. העלים של חסת הלליק המופיעה הם בשרניים ופריכים, כמו נולדו לשמש מצע למנות, לא להתעלף במגע עם נוזלים. הכמות במתכון יפה ל־3 סועדים.

המרכיבים לציר:

√ 1 ראש ואדרה של הדג

√ 3/4 כוס מים

√ 1 ס"מ שורש ג'ינג'ר קלוף

√ 1 גבעול סלרי אמריקני

√ 300 גרם פילה דג ים טרי ללא עור ועצמות, חתוך לקוביות בגודל של 1.5 ס"מ

√ 1 בצל סגול פרוס לאורכו לרצועות דקיקות ללא הלב הפנימי, שאותו שומרים ל"חלב הטיגריס"

√ חופן עלי כוסברה קצוצים דק

√ 1 פלפל חריף אדום חף מזרעים, קצוץ דק

להגשה:

√ 1 תפוח אדמה קלוף, מבושל ופרוס לפרוסות בעובי של כ־1.5 ס"מ

√ 1 בטטה קטנה, קלופה ומבושלת, פרוסה לפרוסות בעובי של כ־1.5 ס"מ

√ חופן צ'יפס בננה חף מסוכר (מיובא לארץ מתאילנד)

√ 3 עלים יפים של חסה לליק

לחלב הטיגריס:

√ 6-4 ליימים, או 2 לימונים סחוטים למיץ

√ 2 שיני שום קלופות

√ 1 לב הבצל הסגול שפרסנו קודם

√ 2 פרוסות שורש ג'ינג'ר בעובי מ"מ

√ 4 כפות ציר דגים

√ שאריות טריות של פילה דג ים (כל מה שנשאר מהחיתוך)

√ 1.5 פלפל חריף אדום טרי עם הזרעים

√ מלח בכמות נדיבה

√ 4 קוביות קרח

מתחילים בבישול הציר. מכניסים לסיר קטן את כל החומרים, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, מבשלים במשך כחצי שעה ומצננים את הנוזל. במעבד מזון טוחנים היטב את כל החומרים של חלב הטיגריס. משרים את הבצל הפרוס למשך 5 דקות במי קרח, מסננים ומייבשים.

מסדרים שלוש צלחות הגשה ועל כל צלחת מניחים שתי פרוסות דקות של תפוח אדמה ושתי פרוסות בטטה. מניחים מעל עלה חסה לליק, מערבבים את קוביות הדג עם הכוסברה והפלפל הקצוץ ועורמים מעל את עלי החסה.

מבעד למסננת דקה יוצקים מעל הדגים את חלב הטיגריס, מפזרים מסביב צ'יפס בננה ומגישים מייד.

להזמנת אוכל מכפיר אביאל לוי צרו קשר באינסטגרם: DON KFIR, או בטלפון: 054-9145776

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר