"'האויב בפנים', רעם קול במערכת הכריזה של היישוב, 'בשכונת נאות דשא יש בני ערובה'. כך קרה הדבר שאלפי התושבים בקיבוצים ובמושבים שבעוטף עזה חששו ממנו יומם וליל במשך שנים, ויכול לשים לאל את שיחות השלום ולגרור את המזרח התיכון כולו למערבולת של אש".
(מתוך הספר "הכריש")
את הספר "הכריש" פרסם הסופר מישקה בן־דוד ב־2017, ולא כתב בבליץ מהיר של החודשים האחרונים, כדי לרכוב על הגל. ספר שכבר מכר יותר מ־40 אלף עותקים והוא כמו נבואת זעם לקראת מאורעות 7 באוקטובר, שהפכו את עולמנו.
"הוצאתי עד היום 20 ספרים, אבל זה היחיד שכתבתי כדי שיעורר מחשבה", מספר בן־דוד כשאנחנו נפגשים. "כשתיארתי את האירועים הלכתי לאתרים של צה"ל שבהם מקבלים פריסת כוחות וסדרי גודל, והיה ברור לי שאם נפתחת מערכה מכל החזיתות, נפסיד.
"חיזבאללה יגיע לעכו, והסורים יעברו את הכנרת, והירדנים יעלו לירושלים, והמצרים יגיעו לגשר עד הלום. בהתחלה אמרתי 'נורא, אני לא יכול לכתוב'. מצד שני, שום דבר לא מופרך, צריך שאנשים יבינו.
"אחרי שהספר יצא הרציתי במועצה אזורית אשכול, ומישהו קם ואמר: 'לאיזה חרדות הכנסת אותנו. אתה מתאר את הרחוב שלי'. עניתי לו: 'אז קחו זאת לתשומת ליבכם'".
בן־דוד כתב בספר על מלחמה כוללת. חמאס פולש מעזה, חיזבאללה מהצפון, מצרים מצטרפת, ירדן, סוריה, ערביי ישראל, תושבי השטחים. כמו אזעקה שבעבר התעלמנו ממנה. דווקא פורום קהלת, שמעורר לא מעט מחלוקות, היה זה שקנה 1,000 עותקים ושלח לח"כים, לשרים, לראשי מועצות ולמושכים בחוטים, במטרה שיתעוררו לפני שיהיה מאוחר.
האלוף (מיל') יצחק בריק כתב הקדמה לספר, לרגל מהדורת 40 אלף העותקים, ואישר שמה שמתואר בהחלט יכול להתרחש.
"בשלבים מסוימים יבקש אולי הקורא לסגור את הספר, ולהקיץ מחלום בלהות שכזה אל מציאות טובה ומנחמת הרבה יותר", כתב בריק. "למרות שהתרחיש הוא פרי דמיונו של סופר מוכשר, המציאות שהוא מתאר איננה כה דמיונית".
"במהלך התחקיר נסעתי לשומרון, ליישוב יצהר", מספר בן־דוד. "מי יגן עליהם? עליתי להר ברכה, למוצב היחיד של צה"ל. ישבה שם כיתת חיילים ואמרתי שאם עולים 10,000 איש משכם, השכנה, הם ישחטו את אנשי ההר עד לאחרון. זה מפחיד אותי? מטרת הספר היא שהוא יפחיד את כולם".
"זלגו לי דמעות"
משה (מישקה) בן־דוד, שיציין החודש יום הולדת 72, נולד בגבעת שמואל להורים ניצולי שואה, שהגיעו מאזור שנחשב כיום לאוקראינה. אמו דיברה איתו ברוסית והדביקה לו את הכינוי "מישקה", שמלווה אותו עד היום. הוא אמנם לא תרגל רוסית כבר עשרות שנים, אבל השפה היתה זו שכיוונה את המשך חייו.
"יצאתי לגרעין נח"ל", הוא מספר. "איך שהגעתי לבקו"ם שאלו אם אני דובר רוסית, ואמרו שיש הנחיה מהרמטכ"ל שכל הדוברים יצטרפו ליחידת מודיעין מיוחדת. תחילת שנות ה־70 היתה שיא המעורבות הרוסית במצרים, היו להם אפילו טייסות, ולא היתה לנו תשובה מודיעינית.
"הרעיון לספר נולד אחרי צוק איתן. במלחמת לבנון השנייה גיליתי שאנחנו לא מסוגלים לנצח את חיזבאללה, וב־2014 שאנחנו לא מצליחים להביס את חמאס. אמרתי: מה יהיה אם נצטרך להילחם עם שניהם? אז מה יצילנו?"
"אז היה אירוע שבו מטוסי חיל האוויר שלנו הפילו חמישה מיגים רוסיים במערב סיני. אנחנו אלה ששמענו בקשר את הטייס הרוסי מבקש רשות להמריא כחמש דקות לפני שנקלט במכ"ם. היה לנו טלפון לבור של חיל האוויר, דיווחתי על ההכנות, ומי שקיבלה את הדיווח היתה שינה, בת כיתתי, שהיום היא אשתי".
במהלך השירות הצבאי מישקה כתב, כמו שתמיד אהב. הנובלה שלו "לא ראיתי חיילים שמחים" יצאה בהוצאת "תרמיל" של קצין חינוך ראשי וזכתה לשבחים. אחרי השחרור חשב להמשיך בתחום, למד ספרות ופילוסופיה, עבר עם משפחתו למושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים כדי ליהנות מחיים שלווים, וכשהתלבט לגבי ההמשך קרא בסוף 1986 מודעה בעיתון: "לגוף ממלכתי דרושים קצינים אקדמאים בעלי שליטה בשפה זרה".
"זו היתה סתם דירה בתל אביב", הוא מספר. "שאלו: 'יודע איפה אתה?', אמרתי: 'אם אתם לא המוסד, אז אל תזמינו לראיון נוסף'. המיון נמשך שנה. בחינות שפה, פסיכומטרי, פסיכיאטרי. הייתי בטוח שנכשלתי, אבל אמרתי מההתחלה שלא אעגל פינות ולא אשקר. הפסיכיאטר הציג תמונה של כתם ושאל מה אני רואה, עניתי 'אגן חלציים של אישה'. 'ואם לא?' המשיך. אמרתי 'פרפר'. הראה כתם נוסף, ושוב אמרתי 'אגן חלציים של אישה'. קיבלו אותי".
העבר המודיעיני של בן־דוד ניתב אותו להיות קצין המודיעין של "קיסריה", אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, ומשם נכנס ליחידת החיסולים "כידון", שעל רוב פעילותה יש איפול. "מעניין?" חייך. "בבוקר שהצטרפתי ל'קיסריה' קצין הארגון אמר 'אספר לך מה אנחנו עושים כעת ברחבי העולם', וכשתיאר את הפעולות זלגו לי דמעות מהעיניים.
"בקורס עשינו דברים שחשבתי שהם הטופ, וזה לא הזכיר במאומה את מורכבות הפעולות שהם עושים, דברים בסגנון גניבת ארכיון הגרעין האיראני. לא הייתי לוחם מוסד. לא נשאתי נשק, אבל הייתי מוצא את האובייקט. הייתי מביא לוחם ואומר 'מהבית הזה תכף ייצא איש קירח, לך אחריו'".
בן־דוד מספר שהיה מהאחראים במוסד על תיק מייסד הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי, שחוסל במלטה באוקטובר 1995. "רבין הורה לחסל", הוא מספר. "ביקשו ממני: 'מצא את שקאקי'. איתרתי אותו בדמשק. בנינו אפשרות לחיסול בסוריה, שנפסלה, ואז ידענו שהוא טס רק לאיראן וללוב. באיראן לא היתה יכולת ביצוע, כי הוא המריא מדמשק ונחת בטהרן, אבל בלוב כן. מאחר שהיה אסון לוקרבי (פיצוץ מטוס חברת פאן אמריקן ב־1988, א"ל), שהוביל ישירות לממשלת לוב, לא היו לשם טיסות בינלאומיות.
"האפשרות של שקאקי להגיע לקדאפי היתה דרך תוניס, או במעבורת ממלטה. קיבלנו מידע שקדאפי הזמין את ראשי ארגוני הסירוב, אבל לא קיבלנו אינדיקציה ששקאקי יגיע. בכל זאת עשיתי ניתוח של אפשרויות הטיסה ואמרתי 'הוא יטוס לרומא, יחליף משם למלטה וישוט במעבורת ללוב'. ביקשתי מראש האגף להוציא חוליה למלטה. הוא לא הסכים, אז ביקשתי לשלוח לוחם שימתין בנמל התעופה ברומא עם כרטיס המשך למלטה, ויראה אם שקאקי מגיע.
"רבע שעה אחרי נחיתת הטיסה, הלוחם התקשר: 'שקאקי איננו'. אחרי רבע שעה נוספת התקשר שוב ואמר 'הוא פה'. מתברר שאף נוסע מהטיסה לא התקדם לכיוון שער ההמראה למלטה, אבל אחד הלך והתיישב בבית קפה לבד. הלוחם בחן וראה שזו פאה נוכרית, והבין שמדובר בשקאקי. ביקשנו מהלוחם לטוס למלטה, לאסוף מודיעין, והוצאנו חוליה. כששקאקי היה בדרך חזרה לדמשק, הוא חוסל".
"הלוחם בשדה התעופה ברומא אמר 'שקאקי פה'. מתברר שאף נוסע מהטיסה לא התקדם לכיוון שער ההמראה למלטה, אבל אחד הלך והתיישב בבית קפה לבד. הלוחם בחן וראה שזו פאה נוכרית, והבין שמדובר בשקאקי"
לצד הצלחות היה גם כישלון בחיסול בכיר חמאס חאלד משעל בירדן, ב־1997. "מצאנו היכן משעל גר, איפה הוא עובד ואיך הוא נוסע", מספר מישקה. "הצגנו לנתניהו תוכנית חיסול, שהיתה יכולה להתבצע בקלות. רובה צלפים, אקדח, פצצה - אבל נתניהו לא רצה פעולה רועשת, אז ביקשו שנְפַתֵּחַ רעל.
"ב־4 בספטמבר היה פיגוע ברחוב בן־יהודה בירושלים ונתניהו אמר 'צאו לדרך'. הייתי הקמ"ן בירדן שקישר בין הארץ לחוליה. ויזת תייר לירדן היא לשבוע, אז במהלך הימים האלה היה צריך לסיים את המשימה, והיא בוצעה ביום האחרון. יכול להיות שאם היה יותר זמן, היו ממתינים לתנאים טובים יותר.
"הירדנים לא הסכימו שהרופאה שקיבלה את האנטי־וירוס תתקרב למשעל. אמרו להם מהארץ 'אם לא תזריקו עכשיו, הוא ימות'. משעל ניצל. היתה בחוליה הרגשה גרועה, בגלל הידיעה שהם יכלו בקלות לא להיתפס"
"החזקתי אצלי את הנסיוב במקרה שאחד הלוחמים ייפגע מהתזת הרעל, כי בתוך ארבע שעות מדובר במוות. קיבלתי הודעה שהלוחמים ביצעו, אך נתפסו. יצרתי קשר עם המטה, ונאמר שאם משעל ימות הלוחמים לא ישוחררו. הודיעו שבקרוב יגיע ללובי המלון קצין בשם קפטן פיראס, שאתן לו את האנטי־וירוס ושתגיע רופאה ותזריק למשעל. הירדנים לא הסכימו שהרופאה תתקרב למשעל, אמרו 'אולי ינסו להרוג אותו בזריקה'. הם ביקשו את נוסחת הנסיוב. אמרו להם מהארץ 'אם לא תזריקו עכשיו, הוא ימות'. משעל ניצל. היתה בחוליה הרגשה גרועה, בעיקר בגלל הידיעה שהם יכלו בקלות לא להיתפס".
אחרי 12 שנים במוסד בן־דוד החליט לעזוב. "ביום שבו הבת שלי התגייסה לצה"ל, הודעתי שאני עוזב", הוא מספר. "לא יכולתי להמשיך כי כשהיא היתה בגן קיבלתי מלגת קיום לדוקטורנט מצטיין מהאוניברסיטה העברית. היתה לנו חוות סוסים במושב, אז בבוקר קראתי ספרים ובצהריים לקחתי סוסה והחזרתי את בתי מהגן לאורווה וביחד בילינו את אחר הצהריים.
"כשהיא עלתה לכיתה א' התגייסתי למוסד, ובוקר אחד אני ואשתי ליווינו אותה ללשכת הגיוס וזה הכניס לי זץ בבטן. אמרתי שלא אוכל להחזיר את השנים שבהן לא הייתי חלק מחייה. היה קשה להתנתק מהמוסד. בחודשים הראשונים בכל בוקר התעוררתי ושאלתי למה עזבתי".
התנגשות עם המציאות
בן־דוד עשה לא מעט דברים בחייו, אבל הכתיבה תמיד נשארה ברקע. "בכל שנותיי במוסד לא כתבתי", הוא מספר. "ביום שהתקבלתי לארגון, ראש מחלקת הגיוס אמר 'אנחנו יודעים שהוצאת ספרים והתראיינת לעיתונים, זה לא מדאיג כי לא מכירים אותך, בעיקר כשתעבוד בחו"ל. כל עוד אתה פה לא תוכל לפרסם ספרים, אבל גם זה לא מדאיג, כי המציאות שאתה נכנס אליה הרבה יותר מרתקת ממה שתדמיין'. לא כתבתי, אבל הכנתי פתקים שמהם יצאו שישה ספרי ריגול שפרסמתי. הרעיון הבסיסי הוא שינוי דבר שקרה".
יצאו לו עד עכשיו רבי־מכר שנמכרו בכמויות. את ספרו "אהבה אסורה בפטרבורג" קשת אינטרנשיונל מעבדת לסדרה. ב־2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, אבל כנראה אף אחת מיצירותיו לא התנגשה עם המציאות כמו "הכריש", שיצא לחנויות לפני שבע שנים.
"הרעיון לספר נולד אחרי מבצע צוק איתן", הוא מספר. "במלחמת לבנון השנייה גיליתי שאנחנו לא מסוגלים לנצח את חיזבאללה, וב־2014 שאנחנו לא מצליחים להביס את חמאס. אמרתי: מה יהיה אם נצטרך להילחם עם שניהם, כי לא תהיה מלחמה בעזה מבלי שחיזבאללה יתערב. חלק מההסתכלות היא כאיש מודיעין, חלק שייך ללוגיקה. אם תהיה מלחמה עם שניהם, יהיה גם מרד בשטחים, ערביי ישראל לא יישבו בשקט. אז מה יצילנו? החלטתי ללכת לכיוון של צוללת נושאת טילים גרעיניים".
הבנת בצוללות?
"כלום. הגעתי לצוללת שנמצאת במוזיאון הימי וצילמתי כל דבר אפשרי. למדתי המון מהאינטרנט. אם תחפש ברשת 'צוללת גרעינית', תקבל סרטי הדרכה של הצי האמריקני והצי הבריטי שמסיירים איתך, כולל בתא השיגור. נזהרתי לא לדבר עם אנשי חיל הים והקריה הגרעינית, כי אמרתי שאז אהיה מחויב בצנזורה והיא לא תאשר ספר בנושא, וגם לא הייתי צריך. יש אתר שנמצאים בו פרסומים אילו טילים יש, במה הם מצוידים ואיך משגרים. התחלתי לבנות סיפור ואחרי זה נסעתי לגבולות, לעוטף עזה ולכביש הצפון כדי להבין מה קורה שם".
"יישוב שני ושלישי"
נפגשנו בשעת בוקר בלטרון, שתינו קפה ועלינו על הרכב בדרך לעוטף עזה כדי להבין איך מתחקיר לספר יצאה נבואת זעם, שהתגשמה באותה שבת שחורה. "היו שאמרו בחצי חיוך 'אולי בחמאס קראו את הספר'", צוחק בן־דוד.
זו היתה הפעם הראשונה שבה נסע לאזור מאז פרוץ המלחמה. "לא הרגשתי צורך", הוא אומר כשאנחנו מתחילים לנסוע. "ב־7 באוקטובר, במשך לא מעט שעות, גם לא הבנתי מה קורה, כי במושב לא היו אזעקות, אבל הבן שלי, שהוא קצין מודיעין במילואים, התקשר ואמר 'תתכוננו'. הרי בצוק איתן חטפנו טילים. טיל שהיה בדרכו לירושלים נפל 60 מטרים מהבית וגרם המון נזק.
"ב־7 באוקטובר, כששמעתי שיש יריות בתוך הקיבוצים, הבנתי שזה התרחיש שלי, וכמו שחשבתי הפלישה לא היתה רק ביישוב אחד, אלא נכנסו ליישוב שני ושלישי. עדיין לא דמיינתי את ההתעללויות, בטח לא את עריפת הראשים ומקרי האונס".
אף שהיו בעבר התעללויות?
"ב־1834 היו פרעות צפת. ערביי הגליל עלו על היישוב היהודי בצפת, ויש תיאורים מפורטים של מעשי אונס וכריתת ראשים, וזה לא היה קשור לסכסוך הפלשתיני־ציוני, אלא לשנאת הזר ולשנאת יהודים. מה קרה אחר כך בפרעות תרפ"ט? ערביי חברון טבחו ביהודי חברון ושחטו תינוקות. ומה עם ההתעללויות בשיירת הל"ה?"
מאיפה זה מגיע?
"עירוב של אסלאם, שנאת הזר ותכונות שהתפתחו עם השנים. אתה מסתכל עד היום על רצח על כבוד המשפחה. לא חושב שיכול להיות מצב שאב רוצח את בתו, אלא אם כן משהו בסיסי מעוות בתכונותיו. אצל הערבים נוצרו תכונות של אכזריות שאנחנו לא מכירים, וכשאתה מצרף קנאות דתית ומלחמה לאומית - אתה מקבל את הדברים הנוראים שעברנו".
"בנתיב העשרה חשבתי, 'אם תהיה נהירת אספסוף מעזה - מי יעצור? שני חיילים עם חמש מחסניות?' אחרי זה, במחסום ארז, שאלתי שוטרים: 'אם ב־5 בבוקר 10,000 איש יעלו עליכם, מה תעשו?' ענו: 'אין לנו פקודות כאלה'"
בן־דוד, באופן מדהים, מתייחס בספר גם להסכם שלום שמתגבש כרקע לפרוץ המלחמה, בדיוק כמו שהיה לפני כחצי שנה כשהסכם עם הסעודים ריחף באוויר ודיברו על פריצת דרך עם מדינות מוסלמיות נוספות. "כשנדמה היה כי שיחות השלום והלחץ העצום שהפעילו המעצמות והאו"ם על הצדדים הביאו אותם לסף הסדר, החליטו העזתים כי זו ההזדמנות האחרונה שלהם לשנות את הגורל שלהם בטרם ישלים העולם הערבי עם קיומה של ישראל", הוא כותב בספרו.
"כתבתי את זה הרבה לפני הסכמי אברהם", הוא מספר. "חשבתי שיש מצב שמדינות ערב המתונות יגידו 'נמאס מהפלשתינים, נעשה שלום עם ישראל', והפלשתינים ינסו לחבל על ידי מלחמה - הליך לוגי שאני לא יודע למה הופתעו כשהוא קרה. אני גם משוכנע שהיו אנשים שהעלו את התרחיש, אבל יש רוח המפקד שאמרה כי חמאס טוב לנו, ואם הוא לא יהיה נצטרך לדבר עם הרשות הפלשתינית.
"כתבתי בעבר שהיוזמה הסעודית יכולה להיות נקודה ארכימדית שתשנה את מצבנו במזרח התיכון, כי אם רוב הליגה הערבית תעשה איתנו הסכם, זה יעקר לחלוטין את העוקץ האיראני ויכניס את הסוגיה הפלשתינית למסגרת שונה. ארה"ב נותנת לנו כיום לא רק חבל הצלה צבאי, היא גם רוצה לשנות את מצבה במזרח התיכון יחד עם סעודיה ומדינות המפרץ, ואם לא נשכיל ללכת איתה זה יהיה בזבוז הזדמנות שלא בטוח שתחזור".
• • •
"הפתח נפער מטרים ספורים מעברה הפנימי של הגדר המערבית של קיבוץ כפר עזה, ליד הדרך המקיפה את היישוב, סמוך לאחד משני הרחובות ההולנדיים המקבילים שבשכונת נאות דשא. אנשי יחידת הנוחבה של החמאס, יחידת המנהרות, פרצו ממנה והסתערו אל בינות לווילות הקטנות והמטופחות.
"אחרי זה, בהתאם לתרגולת, הובילו את הנשים והילדים אל הבית הפנימי ביותר ברחוב: בית דו־קומתי שבקומתו העליונה פנו אל הרחוב רק חלונות קטנים מזכוכית אטומה, שלושה מימין, שלושה משמאל".
("הכריש")
הרכב עשה את דרכו בכביש 232 שמסייר לאורך העוטף. את האימה מחליפה כעת פריחה צבעונית, ובזמן שנסענו גשם קליל ירד. "במהלך התחקיר לספר נסעתי מנתיב העשרה דרך מחסום ארז, כפר עזה ונחל עוז", סיפר בן־דוד. "חשבתי לאיזה יישוב יש סבירות שיפלשו, וקיבוץ כפר עזה הכי נראה לי כי הוא במרחק של כמעט שלושה קילומטר מהגדר. שיערתי ששם גם תהיה פחות ערנות, ולחמאס תהיה אפשרות לחפור מתחת לשדות מבלי שאף אחד ישמע".
בכפר עזה חיכה לנו ויקטור ויינברגר, שמרכז בחודשים האחרונים את התכנון והאסטרטגיה ביישוב. "בניגוד לתרחיש של מישקה, כיבוש הקיבוץ הגיע מהאוויר ולא מתת־הקרקע", הסביר ויקטור. "נחתו פה כעשרה רחפנים ממונעים, ועל כל אחד מהם שני לוחמי נוחבה. הם הגיעו עם מידע מדויק לגבי מוקדי השליטה בקיבוץ - הנשקייה, הרבש"ץ, וכשחברי כיתת הכוננות הגיעו לאסוף נשקים נהיה פה שדה קטל, ולמעשה הקיבוץ נכבש".
"הוצאתי 20 ספרים, אבל זה היחיד שכתבתי כדי שיעורר מחשבה. אחרי שהספר יצא הרציתי במועצה אזורית אשכול, ומישהו קם ואמר: 'לאיזה חרדות הכנסת אותנו. אתה מתאר את הרחוב שלי'. עניתי: 'אז קחו זאת לתשומת ליבכם'"
מישקה הראה לוויקטור תמונות שצילם במהלך התחקיר, משכונת נאות דשא. הוא חיפש בית שעליו כתב שהמחבלים הובילו אליו את בני הערובה.
ויקטור הבטיח לסייע, אבל קודם הוביל אותנו לשכונת הדור הצעיר בקיבוץ, שהפכה לגלעד עצוב. מישקה ביקש לראות את ביתה של סיון ז"ל, בתו של שמעון אלקבץ, שבעבר היה מפקד גל"צ. לפני כמה שנים אלקבץ ראיין אותו לתוכנית רדיו.
"שמעון סיפר אז שכשהוא עבר את ועדת הקבלה לכפר עזה, נתנו לו לקרוא את 'הכריש'", נזכר בן־דוד. "אמרו לו 'קרא ותחליט אם אתה רוצה לקנות כאן בית'. אחרי 7 באוקטובר היתה לי הרצאת זום מטעם אגודת הסופרים, ופתאום אני רואה אותו בין המאזינים, אז שאלתי: 'שמעון, שאספר את הסיפור שלנו?' הוא הסכים".
נכנסנו לבית, ויקטור הסביר מי באזור נרצח ומי נחטף, רשימה ארוכה של שמות. "הוויזואליה נותנת תחושה אחרת, כי גם כשתיארתי את פעולות המחבלים, הדברים לא שקולים מול עמידה ליד ביתה של סיון והבתים האחרים ולראות באמת מה קרה בקיבוץ", אומר בן־דוד.
"הכתיבה היתה במישור האינטלקטואלי, ופתאום זה מכה במישור הרגשי וזו התייחסות אחרת. היא אומרת שאותם מחבלים הם אנשים עם תכונות אחרות שימשיכו לשנוא אותנו עד עולם, ושצריך להיערך אחרת לחיים במזרח התיכון. יש רמה רגשית ורמה אינטלקטואלית, ובין הראש לבין הבטן צריך למצוא את עמק השווה".
"במהלך התחקיר לספר נסעתי מנתיב העשרה דרך מחסום ארז, כפר עזה ונחל עוז. חשבתי לאיזה יישוב יש סבירות שיפלשו, וכפר עזה הכי נראה לי. שיערתי ששם לחמאס תהיה אפשרות לחפור מתחת לשדות, מבלי שאף אחד ישמע"
אין פרטנר?
"כתבתי המון על מדינה פלשתינית. היום אני אומר 'מה פתאום? כולם רוצים להרוג אותנו'. להתקדם? רק בשלבים. קודם נשנה את החינוך שלהם, את התודעה, ואז, בעוד 15-10 שנים, כשיהיה דור בוגר של מערכת חינוך חדשה, שבה לא שואלים בשיעור כמה זה שלושה הרוגים בכפר עזה ועוד חמישה בנחל עוז, רק אז נוכל להתחיל לשוחח".
עברנו ליד הגדר ההיקפית של הקיבוץ. ויקטור סיפר שמרחוק אפשר לראות את בתי סג'עייה, ובמשך תקופה ארוכה מנעו ביקורים בסביבה מחשש לירי. "שמעתי את האמרה שהאזור הוא 95 אחוזים גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום", אומר בן־דוד ומביט לעבר פטריית עשן שעלתה מרחוק. "קשה לי להבין איך כשמהווילה שלך רואים את הגדר ואת הבתים ברצועה אפשר להרגיש גן עדן. לדעתי החשש היה צריך לרבוץ בבטן גם לפני 7 באוקטובר".
כאיש מודיעין, אתה יכול להבין מה קרה לנו?
"אגיד לך מה חשבתי על מלחמת יום כיפור, ואותו דבר אני חושב גם עכשיו ברמה הפילוסופית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית. כמי שגידל סוסים מזן מסוים וכלבים מגזעים שונים, אני יכול לומר די בוודאות שאם עושים הכלאה מכוונת בין גזעים, או בתוך הגזע תכונות מסוימות שקיימות בגזע הופכות לדומיננטיות, כמו שמירה אצל כלב זאב, תוקפנות אצל פיטבול. זה קורה גם אצל בני אדם.
"הרי מה קרה לנו באלפיים שנות גלות? הפכנו לעם חכם וזה מסביר את ריבוי פרסי נובל, אבל יש תופעה נוספת. העם היהודי חי בקהילות ולא היו לו צבא ומשטרה והוא פיתח לדעתי עיוורון לרוע שרוחשים לו שכניו, ומצד שני טיפח אמונה שאלוקים יצילו.
"אפילו בקרונות לאושוויץ אנשים ישבו בשקט, כי לא האמינו שזה הולך לקרות. בינתיים יש כאן דור שהבין שאפשר להילחם בערבים, ואפשר לנצח, ופיתחו ריאקציה הפוכה לעיוורון. 'אנחנו מסוגלים', 'יהיה בסדר' - צירוף של שתי התכונות האלה היה הרה גורל ואסון גם במלחמת יום כיפור וגם כעת.
"היה כאן עירוב של אסלאם, שנאת הזר ותכונות שהתפתחו עם השנים. אצל הערבים נוצרה אכזריות שאנחנו לא מכירים, וכשאתה מצרף קנאות דתית ומלחמה לאומית - אתה מקבל את הדברים הנוראים שעברנו"
"ב־73' אני מכיר את המודיעין שנאסף. ראו שהאויב פותח סוללות, מכניס טנקים, ובסוף אמ"ן מחקר קבע 'סבירות נמוכה למלחמה'. גם כעת ראו איך חמאס מתאמן על מתחמים שמדמים קיבוץ או בסיס. אז לא משנה מה רואים - זה לא נקלט".
משהו ישתנה?
"שום דבר. העניין הוא לא איך מפרשים מודיעין, אלא היכולת המנטלית להפנים אותו - שאין לנו. כשכתבתי, חשבתי בדיוק על הדבר הזה. אמרתי שאם לא אכתוב מוחשי - אנשים לא יפנימו, ולכן אני צריך ללכת קרב אחרי קרב, שאנשים יבינו שאנחנו עלולים להפסיד במלחמה".
"להקת כלבים מתפרצת"
הגענו לשכונת נאות דשא. בן־דוד צילם את השריונית הישנה שמוצבת בכניסה, זכר את הבתים. גם שם היו לא מעט מקרים טרגיים. "זה בית משפחת קוץ", מראה ויקטור. "אביב ולבנת החיו מסורת ישנה - העפיפוניאדה בשבת של סוכות. כולם היו באים ומפריחים עפיפוני שלום מול עזה. רצחו אותם ואת שלושת ילדיהם".
מישקה נאנח. גם תיאוריו הדרמטיים בספר לא הגיעו לרמות דומות של זוועה. "המחבלים הם כמו להקת כלבים שמתפרצת", הוא אומר. "הם מתנהגים בצורה הרבה יותר תוקפנית ורצחנית מאשר כל כלב בפני עצמו".
לבסוף מצאנו את הבית שעליו מישקה כתב. הסופר תיעד ואמר: "כל מי שתפגוש כאן בשנים הקרובות - תדע שהוא סוחב על גבו אסון. אני שואל אם החברים בקיבוץ בכלל רוצים להשתקע במקום שבו כל הזמן ייזכרו במה שקרה".
"מה קרה לנו באלפיים שנות גלות? הפכנו לעם חכם וזה מסביר את ריבוי פרסי נובל, אבל העם היהודי חי בקהילות ולא היו לו צבא ומשטרה והוא פיתח לדעתי עיוורון לרוע שרוחשים לו שכניו, ומצד שני אמונה שאלוקים יצילו"
ויקטור, שכמעט בכל יום נוסע למרכז הקיבוץ המפונה בשפיים, עונה: "יש כוח עצום במה שקורה כיום בקיבוץ. בחודש הראשון היתה שבעה קולקטיבית, ואחריה החלו בבנייה מחדש ובהסתכלות קדימה. הביחד עוזר וגם ההומור השחור. יותר קל לספר לשכן מאשר לבן אדם מבחוץ שמרחם עליך".
נפרדנו מוויקטור לא לפני שמישקה השאיר ספר עם הקדשה והמשכנו לקיבוץ נחל עוז. שם עצרו אותנו במחסום צבאי ואמרו שהשטח סגור.
"אני חושב על הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום ומפקד האוגדה, שיודעים כי ביום שאחרי הם יצטרכו להניח את המפתחות, והם ישימו אותם לדעתי עוד לפני שיהיו תוצאות של ועדת חקירה, כי הם אנשים עם אינטגריטי", אומר מישקה כשאנחנו מתרחקים מהחיילים. "העובדה שנשארו מאות בודדות של לוחמים לאורך העוטף באותה שבת זו פשלה שיצטרכו לשלם עליה".
צעקת "אמרתי לכם"?
"אני רק אומר כל כך חבל שזה קרה".
• • •
"החמושים, פלוגה מאומנת היטב של לוחמי גדוד עז א־דין אל־קסאם חדרו אל הבתים בחלקו הדרומי של היישוב (נתיב העשרה; א"ל) ורצחו את מי מן התושבים שלא הספיק להימלט. כעת כבר עשו את דרכם לאורך רחובו הראשי של היישוב, לכיוון הצרכנייה, שבה פרקו סחורה ממשאית לחם ומרכב קירור של מוצרי חלב. מפקד כיתת הכוננות המקומית פקד על החברים להישאר בבתיהם ולהגן על הנשים והילדים".
("הכריש")
בכניסה למושב נתיב העשרה עצרה אותנו כיתת הכוננות. מישקה הציג את עצמו, והחבר'ה שינו מוד. מתברר שהם קראו את ספריו ומחכים כבר לספר הבא. הם פתחו את השער והסבירו לנו איך להגיע ל"נתיב לשלום", בקצה הדרומי של המושב.
"כשנכנסתי בזמן התחקיר למושב ראיתי וילות ומעליהן חומה בגובה של 15 מטרים", הוא מספר. "חשבתי בהתחלה איך זה לחיות ככה, ואז פגשתי שני חיילים משועממים וחשבתי 'אם תהיה נהירת אספסוף מעזה - מי יעצור? שני חיילים עם חמש מחסניות?' אחרי זה ירדתי למחסום ארז הסמוך ושאלתי שוטרים: 'אם ב־5 בבוקר 10,000 איש יעלו עליכם, מה תעשו?' ענו: 'אין לנו פקודות כאלה'".
המחדל היה כתוב על הקיר.
"נסעתי עם אשתי בכביש הצפון. היו מחסומים ושלט 'בשירות הצבא בלבד'. נכנסתי. אשתי שאלה 'למה?', עניתי 'המחסום פתוח'. נכנסנו לשתולה ולזרעית, ואתה מסתכל על הצימרים שצופים ללבנון וממול המגדלים של חיזבאללה. בזרעית ישבנו עם בעל בית קפה מקומי. אמרתי לו: 'מספרים שאתם שומעים חפירות', והוא ענה: 'אראה לך מאיפה' וכיוון אותי לבתים שבהם שמעו רעשים מתחת לאדמה. שם תיארתי בספר שיוצאת מנהרה".
"הכתיבה היתה במישור האינטלקטואלי, ופתאום זה מכה במישור הרגשי וזו התייחסות אחרת. היא אומרת שאותם מחבלים הם אנשים עם תכונות אחרות שישנאו אותנו עד עולם, וצריך להיערך אחרת לחיים במזרח התיכון"
אפשר היה למנוע את מה שקרה?
"במסקנות ועדת החקירה אחרי מלחמת יום כיפור נכתב שלא צריך לפעול לפי כוונות האויב, אלא לפי יכולותיו. אם יש 5,000 לוחמי נוחבה - אז שים מולם 1,000 או 2,000 לוחמי צה"ל. אל תחשוב אם הם מורתעים או לא".
נעמדנו בנתיב העשרה מאחורי החומה שבן־דוד תיאר בספר. מרחוק נשמעו הפיצוצים בתוך הרצועה. "המון אנשי צבא קראו את 'הכריש'", הוא מספר. "קיבלתי מיילים, ומישהו מפיקוד הצפון כתב 'אנחנו עושים תרחישים שהם בול כמו בספר'. חבל שזה נשאר סגור בצבא, ולא חדר למודעות הציבורית".
• • •
"ההתרחשות המתוארת בספר היא קשה מאוד, ובמהלך העבודה עליו, כשהתקדמתי צעד אחר צעד והיא הומחשה לי, שקלתי לנטוש את הכתיבה. הסליחה עם הקוראים אם גם הם חוו זאת כך".
("הכריש")
חזרנו למרכז אחר הצהריים. בן־דוד סיפר שבדרך כלל הוא כותב מהר את ספריו. קם בבוקר, מכין קפה ועובד רצוף עד הלילה. אחרי חודשיים יש טיוטה, ובתוך חצי שנה נוספת של שפצורים הספר מוכן.
ב־7 באוקטובר היה בעיצומה של כתיבת ספר חדש, שבמרכזו איש מוסד שנחשפה השתתפותו בפעולה נגד האיראנים, והם מעוניינים להרוג אותו. המסקנה היא שצריך לביים את מותו, כך שגם בני משפחתו לא יידעו, ומכאן העלילה רק הולכת ומסתבכת.
"מה שחווינו ב־7 באוקטובר אלה מאורעות בקנה מידה תנ"כי", הוא אומר. "עוד נחזור לחיות את חיינו, אבל כעת אנחנו באירוע שישפיע על איך שניראה ונתייחס לעצמנו, איך שנתייחס לערביי ישראל ולפלשתינים, ומה בכלל מקומנו במזרח התיכון. מאז השבת השחורה כתיבת הספר החדש הפסיקה לעניין אותי, ולא חזרתי אליו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו