בעיה מודיעינית חריפה התעוררה בתקופת מלחמת ההתשה עם מצרים: הרוסים הציבו בארץ הנילוס טייסות קרב וחטיבות טילי נ"מ עצמאיות - ולא היה לכך מענה מודיעיני. בפקודת הרמטכ"ל, הוצאו דוברי רוסית מכל היחידות, וכך הוקמה בבהילות ב־848 - יחידת ההאזנה שלימים תיקרא 8200 - מחלקת האזנה לרוסית. כך גם אני הגעתי אליה במהלך שירותי הצבאי.
"מסרגה", כך קראו לה, קצרה כמה הצלחות מודיעיניות משמעותיות, אולם היתה זו מחלקה שונה מכל מה שצה"ל הכיר. חייליה, אשר כונו "גרצ'קואים" על שם שר ההגנה הסובייטי, גיבשו רוח ייחודית שכללה, בין היתר, מסיבות שירה ברוסית ותרבות שתייה רוסית לא פחות.
זו היתה המציאות שנתגלתה לעיניי כשהגעתי למקום מושבם בבסיס אום חשיבה שבמערב סיני, וזו המציאות שבה נאלץ גם מפקד היחידה - אל"מ (דאז) יואל בן־פורת - להילחם. וכך, הפעם הראשונה שבה התוודעתי אליו היתה סביב "המלחמה על הוודקה": הוא אסר מכירת משקאות משכרים בשק"ם, וכשגילה שהגרצ'קואים מביאים בקבוקי וודקה מהבית, הורה על חיפוש בתרמיליהם בהגיעם לבסיס. הפתרון שנמצא לכך היה עיכוב קל של ההסעה כקילומטר משער הבסיס, שם העבירו החוזרים מחופשתם את הבקבוקים לחבריהם שהסתננו החוצה, ומסיבות השתייה נמשכו.
בהיותן אלמנט כה ייחודי של השירות הצבאי שלי, המסיבות מצאו את דרכן גם לרומן שכתבתי על התקופה ההיא, "לא ראיתי חיילים שמחים":
"אלכס ישב בקצה המיטה, רגליו משתלשלות מטה, אוחז בצוואר בקבוק מרוקן כדי מחציתו. בשרוול חולצתו ניגב את קילוחי הוודקה שגלשו מזוויות פיו. שב והניף את הבקבוק, גמע את שארית תוכנו בשורת לגימות רציפה והניחו על הרצפה. נאנח, והושיט יד כבדה אל הגיטרה. שלושה או ארבעה אנשים היו בחדר. אלכס השיכור שר. קולו הרוסי, הצרוד, מילא את החדר, ידו נחתה קצובות על המיתרים...
"התעוררתי, וראשי כואב. אלכס היה מוטל אפרקדן והוא נוחר קצובות. רסנר ישן בתוך שלולית קטנה של קיא. הבטתי בבקבוקים הריקים המתגוללים בחדר, בשרידי הנקניק, בשני חברינו האחרים הסרוחים בפינותיהם".
בעיני מרבית חבריי יואל נתפס כמפקד קשוח ובלתי מתפשר, שממשיך את מלחמתו בהשפעות הרוסיות במרחב - על חשבוננו... אך אודה על האמת: לנוכח העלמת העין של מפקדי הבסיס והשתתפותו הפעילה של מפקדנו הישיר בשתייה, חשבתי שאכן דרושה התערבות מגבוה.
"אתה תינצל"
המפגש האישי הראשון שלי עם יואל בן־פורת היה אחרי סיום קורס קצינים. מפקד היחידה רצה להכיר את האיש שלו שסיים את הקורס בהצטיינות, והוזמנתי למשרדו בשעת ערב. דלת עבה מכוסה בריפוד אקוסטי קיבלה את פניי, וכשהוכנסתי מצאתי את אל"מ בן־פורת מאחורי שולחן כבד עמוס ניירת.
התיישבתי נרגש מעט מול המפקד הסמכותי, ששמו הלך לפניו כאיש מקצוע מעולה אך כמפקד נוקשה. "לא כולם חיבבו אותי", הודה בספרו "נעילה". הוא הביט בי מבעד למשקפיו עבי המסגרת, משך לאחור את שערו השחור, חושף צדעיים עמוקים, ושאל אותי על קורות משפחתי ועל המסלול שהביא אותי אל היחידה. כשסיפרתי על הוריי, ראיתי את פניו מתרככות בהזדהות. הם היו מבוגרים ממנו בפחות מעשר שנים, וסיפורם הדהד את סיפורו שלו, כניצול שואה.
יואל נולד ב־1931 בפולין המזרחית, היום חלק מאוקראינה. אביו, שבא מבית חסידי, היה מורה לעברית ומראשוני תנועת "גורדוניה" הציונית. הוא דאג שבנו ילך לחדר ולבית ספר עברי, ומגיל 7 היה עליו ללמוד גם בבית ספר פולני. ימי הילדות והנעורים של יואל עיצבו את אופיו. בספרו "נעילה" הוא מספר על אירוע שבו אביו הציגו בפני סבו, הגדול בתורה, כדי שישמיע את הגמרא שלמד. הסבא שאל, והנכד ענה בביטחון. הסבא כעס: "עדיין אינך יודע דבר בגמרא וכבר אתה משתחץ!" הזיכרון מגיל 11 חזר כאשר היה יואל קצין צעיר, וכשעמד להראות את ידיעותיו בדיונים, נזכר בפניו ובאזהרתו של סבו, הצניע לכת והצניע את ביטחונו.
ילד בפרטיזנים
אירוע אחר שהטביע בו את חותמו היה כשראה ברחובות העיירה שלו חיילים רוסים פצועים מדדים ברגל, במנוסה מפני הצבא הגרמני שפתח ב"מבצע ברברוסה". כעבור יום הגיעו הגרמנים. משפחתו של יואל נשלחה למחנה ריכוז, שם עזר לפרנסתה, ושמע מאביו את המילים: "אנו צפויים להשמדה. אתה תינצל. אתה זריז, מהיר תפיסה ומהיר תגובה. אחרי המלחמה עלה ארצה, לך לקבוצה, או שתהיה חייל בצבא היהודי כשתקום המדינה".
הפעם הראשונה שבה התוודעתי אליו היתה סביב "המלחמה על הוודקה": הוא אסר מכירת משקאות משכרים בשק"ם. בעיני מרבית חבריי, יואל נתפס כמפקד קשוח ובלתי מתפשר, שממשיך את מלחמתו בהשפעות הרוסיות במרחב - על חשבוננו
יום אחד פרצו את שערי המחנה פרטיזנים פולנים, ויואל בן ה־12, ששאר בני משפחתו הושמדו, הצטרף אליהם. עד לתום המלחמה עברו עליו חיי רעב ביערות ומסעות בכפור, אותם עשה בעיקר עם פרטיזנים יהודים. בתום המלחמה הפליג ארצה בספינת המעפילים "מולדת", נעצר על ידי הבריטים ונאלץ לעבור תקופה במחנות המעצר בקפריסין. בהגיעו ארצה, הצטרף לקיבוץ יד מרדכי והשתתף בהגנה עליו, עבר לקיבוץ גזית ונלחם בגדוד העמק - ועודנו נער.
כשיואל ביקש שאספר על הוריי, הזדקרו מייד נקודות הדמיון. מצא חן בעיניו שסבי, בונדיסט יידישיסט ואנטי־ציוני, שלח את אבי לבית ספר עברי בטשרנוביץ (היום גם היא באוקראינה), כי "יום אחד תצטרך לברוח לפלשתינה ושם תצטרך עברית". "בפלשתינה יצטרכו מכונאים, לא מהנדסים", שב ואמר כששלח את אבי ללמוד מכונאות במקביל ללימודי הנדסת המכונות - ובכך הציל את חייו במלחמה: במקום להישלח למסעות המוות לטרנסניסטרייה, אבי נשלח כמכונאי למחנה עבודה רומני־גרמני ושרד שם שנים של עבודת פרך. בהמשך חייו יהיה מכונאי ומנהל סדנאות רכב בצה"ל.
אמי, מבית חסידי - כפי שהיה בית אביו של יואל - שרדה את הגטו בעיירה במרכז אוקראינה בהיותה דוברת רוסית, אוקראינית, רומנית וגרמנית, דבר שנזקקו לו הרומנים, ששלטו במקום בחסותם של קצינים גרמנים, בעוד את עבודת השיטור עשו האוקראינים. אמי דיברה איתי רוסית, ולימים יזדקק השב"כ לכישוריה, והצבא והמוסד - לכישוריי.
גם ספינת המעפילים של הוריי נעצרה על ידי הבריטים, והם שולחו למחנות בקפריסין. נדמה לי שהיה זה עוד פרט שגרם ליואל להתייחס אלי כאל בן.
"מר התרעה"
אחרי שירות בחיל האוויר ובחיל הקשר, מצא יואל את דרכו אל המודיעין - משאת נפשו מאז ראה לנגד עיניו את תוצאות ההפתעה של "מבצע ברברוסה". הדבר עשה אותו "לקצין מודיעין, זהיר ומשוגע לדבר אחד - להתרעה", כפי שכתב ב"נעילה". יואל אכן כונה "מר התרעה", כשבהיותו במחלקת האיסוף - טרם התמנותו למפקד 848 - עמד בראש ועדת ההתרעה של אמ"ן.
המפקד לא הופתע לשמוע שגם דרכי בצבא היתה פתלתלה: עזבתי גרעין נח"ל כשהתקבלתי לקורס טיס, אך כשהועברתי לנווטות הדחתי את עצמי כדי להצטרף לחבריי, שהיו כבר בסיירת נח"ל. אלא שבבקו"ם הודיעו לי שבפקודת הרמטכ"ל, כדובר רוסית עלי לעבור ליחידה של הגרצ'קואים, שבה הייתי מהצברים היחידים.
כאמור, רציתי לחזור לנח"ל - ואולצתי לשרת במודיעין, אך כשתיארתי זאת ב"לא ראיתי חיילים שמחים" ערכתי שינויים בשל שיקולי צנזורה וספרות (גולני וקשר במקום נח"ל ומודיעין) ובמרחק השנים הוספתי לכך גוון אירוני, אשר לא חשתי כלל במציאות:
"כשהמשכתי והתעקשתי הפנו אותי לבדיקות, ולבסוף הוציאו אותי מגולני ואמרו שאני לא יכול להיות קרבי יותר. לקרבי שולחים כאלה עם נתונים אבל שלא רוצים, כי זה מראה שהם נורמלים. וממני אי אפשר לדעת מה אני עוד עלול לעשות אם אני אוהב צבא ומבקש להישאר בקרבי, ובעיקר אחרי המלחמה, שהיתה צריכה לעשות לי טראומות אבל לא עשתה. אז שלחו אותי לקורס קשר והציבו אותי באיזו תחנת ממסר על הר גבוה במערב סיני".
"שום דבר לא יעצור אותך"
אחרי שיחתנו החליט יואל לקדם אותי לתפקידים בכירים ביחס לדרגתי, ושלח אותי להחליף סרן ששימש סגן מפקד בסיס הבלון בג'בל יעלק. מדובר בצפלין ענקי נושא מכשור מודיעיני, שתפעולו מורכב. שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בעת הפעלה מבצעית של הבלון, אירעה תקלה שבתום תפעולה נותרתי עם שלוש אצבעות מרוסקות. הוטסתי לתל השומר לניתוח. מפקד היחידה ביקר אותי שם והביע את הערכתו לאופן שבו תפעלתי את הבלון אחרי הפציעה (תפעול אחר היה גורם ל"בריחתו") והעברתי פיקוד באופן מסודר. הסברתי זאת בכך שפשוט לא היו לי כאבים: העצבים נחתכו... אחרי הניתוח נותרתי לאשפוז יום לצורך פיזיותרפיה, ושוב קרא לי יואל לשיחות איתו במפקדה.
הוא ניסה לשכנע אותי לחתום קבע. "שום דבר לא יעצור אותך עד לראשות היחידה", אמר. השבתי שבכוונתי אחרי השחרור לנסוע להודו ולהתעמק בתורות המזרחיות. יואל רצה להבין למה דתות המזרח עדיפות בעיניי על היהדות. במקום האלוף־משנה חמור הסבר ישב מולי תלמיד חכם ומתפלפל, שהיהדות היתה ה"גרסא דינקותא" שלו. השבתי שמאז התיכון אני שקוע בספרי פילוסופיה ובניסיונות דתיים, ואיני מוצא בהם תשובות.
בפגישתנו הבאה - שוב בשעת ערב מאוחרת - יואל הציע לי ללמוד סובייטולוגיה, כי בכך אוכל לשרת את קהילת המודיעין. הוא עצמו למד ערבית, אסלאם ומזרחנות באוניברסיטה, משוכנע שאיש מודיעין שחוקר את האויב הערבי זקוק לכלים אלה. כך גם עבר, לדרישתו ובהצלחה, קורס מ"פ שריון, משוכנע שזהו ידע הכרחי לקמ"ן. מועד השחרור שלי התקרב (לא ידעתי כמובן שעוד קודם לכן תבוא המלחמה) והבטחתי שאחרי שאשוב מהמזרח אשקול שוב את שירות הקבע. חזרתי על ההבטחה ערב השחרור, אחרי המלחמה וההתשה בחרמון.
כעבור 50 שנים העמדתי במרכז ספרי "פגישה בקצה הגשר" שיחות שבהן אדם מבוגר ומנוסה מנסה לאכוון את חייו של בחור צעיר – אלא שהפעם מדובר לא באנשי צבא אלא בשני סופרים.
"המידע לא הועבר"
זמן מה אחרי פגישותינו, ואני עדיין בטיפולי פיזיותרפיה יומיומיים, חבר שישן בבית הוריי ברמת גן הוזעק חזרה לאום חשיבה. הוא הספיק לספר לי שבכל בסיסי היחידה מסתובבים מתחילת השבוע עם חגור, נשק, שכפ"צ ומסכת אב"כ, כי מפקד היחידה משוכנע שעומדת לפרוץ מלחמה.
הוא אמר שהחברה מקטרים, אבל מתייחסים לכך ברצינות, כי כבר כמה ימים שהמצרים פותחים "חצרות" בסוללות העפר שלגדות התעלה ומזרימים לשם ציוד צבאי. עוד סיפר שהחברים מהמחלקה הרוסית בצפון הפיצו ידיעות שיש היסטריה בקרב משפחות היועצים הרוסים בסוריה, והן מתארגנות לפינוי מהיר.
דלת עבה מכוסה בריפוד אקוסטי קיבלה את פניי. התיישבתי נרגש מול המפקד הסמכותי. הוא הביט בי מבעד למשקפיו עבי המסגרת, משך לאחור את שערו השחור ושאל לקורות משפחתי. כשסיפרתי על הוריי, פניו התרככו בהזדהות. סיפורם הדהד את סיפורו שלו, כניצול שואה
החלוקה באמ"ן בין יחידות האיסוף, ש־848 נמנתה עימן, למחלקת המחקר היתה חלוקה חדה, ולימים אלמד שיואל רץ עם הידיעות האלה למחלקת מחקר, מנסה לשכנע בעזרתן שעומד לקרות משהו גדול בזמן המיידי, ולשנות את תפיסתם בדבר "סבירות נמוכה למלחמה". אך שם הצביעו על העובדה שהיועצים עצמם נשארים ודבקו בקונספציה שהסורים - כמו המצרים - אינם מרגישים מוכנים למלחמה ובסך הכל מתכוננים לתרגיל גדול. לעניין פינוי המשפחות הרוסיות העריכו במחקר, שכפי שסאדאת גירש את הרוסים ממצרים שנה קודם לכן, יש עכשיו לסורים משבר עם הרוסים.
למחרת בבוקר, יום שישי, נסעתי מבית הוריי למפקדה בגלילות. את המראה שנגלה לעיניי תיארתי ב"לא ראיתי חיילים שמחים" כך:
"באזור הריכוז היו מאות רבות של אנשים. פלוגות נאספו, חיילים צבאו על משרדים, אפסנאות ולוחות מודעות. רס"רים מגודלי שפם וקצינים צעירים, אומרי מעש, שאגו ואספו אליהם קבוצות של אנשים. מכוניות הבקיעו דרך בצפירות ארוכות אל תוך קהל האדם. ריח של זיעה, טירוף ודם נישא בין קהל החוגגים. ההתרגשות האפילה על כל דבר אחר. על העצב, על הפחד, על ההיגיון".
גיוס המילואים ליחידה היה בעיצומו. עוד ביום שלישי, 2 באוקטובר, כשהתברר שבסוריה הגיעו חטיבות הטנקים לקו החזית, ועימן יחידות גישור שיואל הבין שתפקידן לגשר על תעלת הנ"ט, הוא ניתח את המצב באוזני ראש אמ"ן וביקש לגייס גיוס מוגבל של מילואים - אך ראש אמ"ן פסק שאינו מרשה לגייס "אפילו רבע איש מילואים".
כעבור יומיים דיווחה המחלקה הרוסית בצפון על רכבת אווירית רוסית לדמשק ולקהיר, ובניתוח של גיחת צילום מאותו יום עלה שכל הדיפונים בצד התעלה מלאים ציוד צליחה והרמפות על הסוללה המצרית מלאות בטנקים - בניגוד לשגרה שבה יש שם טנקים בודדים. "זה לא יכול להיות דבר אחר אלא מלחמה", אמר יואל בשיחת טלפון לראש אמ"ן. "ראש אמ"ן השיב לי בקול רגוע ובוטח: 'אל תתעסק לי, יואל, בהערכות. אתה תדאג שתהיינה ידיעות", תיאר זאת ב"נעילה". יואל החליט לגייס מילואים בניגוד לפקודה.
ניגשתי לקצין האג"ם ושאלתי אם לחזור לבסיסי בסיני. הוא אמר שאין צורך כי נשלחו לשם כבר קציני מילואים רבים, והפנה אותי למפקד הגנ"ד. ב־848 הוקם גדוד האזנה נייד, עם זחל"מים ממותקנים במכשירי האזנה, שבעת מלחמה כל מחלקה שלו - שכללה שלושה זחל"מי האזנה - חוברת לאוגדה אחרת, מאזינה לכוח שעימו האוגדה נלחמת ומספקת מודיעין ישירות לאוגדונר. מפקד הגנ"ד אמר לי שלא ידוע כרגע כמה אוגדות יגויסו, מכינים מחלקות רזרביות, ואם יהיה צורך - אופקד על אחת מהן.
באותו ערב, בשעה חמש, נפל דבר. ממקור אמין של היחידה עלה באופן ודאי שסיבת פינוי המשפחות מסוריה היא מלחמה שהסורים והמצרים עומדים לפתוח בה למחרת. הנייר הופץ במהירות למחקר. "ראש המחקר יודע, הנייר אצלו", חשב יואל, והיה ברור לו שגם ראש אמ"ן, הרמטכ"ל והקברניטים יידעו מיידית שזו תמונת המצב. אך המידע לא הועבר ללשכת הרמטכ"ל. ערב יום הכיפורים לא היו הבכירים בעמדותיהם, והדיווח מוסמס מסיבות נוספות.
היום שבו פקע המיתר
בשמונה בבוקר יום הכיפורים אסף אותי רכב של היחידה מבית הוריי, והופקדתי על אחת ממחלקות הגנ"ד שהוחלט לשלוח לגזרת ירדן, לוודא שהירדנים אינם מצטרפים למלחמה. בדרכנו נתקלנו במבטים מבוהלים של אנשים עטופי טליתות בצומת נתניה ובחדרה, ואז פנינו לכיוון הגלבוע. בשעה שתיים, כשפרצה המלחמה, היינו כבר בפריסת האזנה. הירדנים נשארו מחוץ לתמונה.
ברגע פתיחת המתקפה המצרית והסורית "נקרע מיתר בלבו של יואל", תיאר סגנו, מחליפו וידידו, תא"ל אריה בן־טוב. כעבור ימים אחדים יואל נחת במסוק קל בראש ההר, ליד הפריסה שלנו, יחד עם אל"מ מנחם דיגלי, ראש מחלקת איסוף באמ"ן. הם ריחפו כך בין הפריסות הרבות של היחידה. יואל הסכים איתי שאני מתבזבז בגזרה זו ושיש להוריד אותי דרומה, לאזורי הלחימה. קצין מהמחלקה הופקד על הכוח, ואני ירדתי למפקדה, שם עברתי יום השתלמות נהיגה על נגמ"ש M-113 ("זלדה"), שכן הגיעו נגמ"שים חדשים מהאמריקנים, הותקנו בהם מכשירי האזנה, והיתה כוונה להחליף בהם את הזחל"מים, שלא עמדו בנטל. הזלדות היו כה חדשות עד שהתקשיתי לפתוח אותן כשאצבעותיי עדיין לא מתפקדות. למחרת בבוקר יצאנו לדרך.
בהגיענו למערב התעלה ניווטתי את שלושת הנגמ"שים שלי מנקודת החצייה דרומה לאורך 52 ק"מ עד לחפ"ק האוגדה מצפון לעיר סואץ, שם החלפתי את המ"מ - ששוחרר ארצה כי אחיו נהרג - והנגמ"שים החליפו את הזחל"מים שנפגעו בצליחה. את המסלול למיקומה המשוער של מפקדת האוגדה למדתי מהמפה היחידה שהיתה בחפ"ק המודיעין בפאיד, ומשם ניווטתי לפי הרישומים שעשיתי לי, 52 ק"מ ממערב לתעלה, בתפר בין נקודות הצליחה של שתי אוגדות, לאורך אזור שלא נכבש. למזלי, את הניווטים בקורס הקמ"נים הגדודיים שעברתי לקחתי ברצינות.
עם תום הקרבות קיבלתי הוראה לעלות לחרמון ולהקים בו מחדש את בסיס ההאזנה. יואל בן־פורת כתב על כך ב"נעילה":
"החרמון נכבש מחדש. שלחתי לשם מפקד צעיר - קצין, שרציתי לגדלו לגדולות - מישקה בן־דוד. קצר בעל זקן, תלמיד חכם ומנהיג מלידה. בא אלי מודח קורס טיס, ומייד מצא חן בעיניי. שלחתי אותו לקורס קצינים והטלתי עליו תפקידים בכירים ביחס לדרגתו. ראיתי בו חומר גלם מעולה לפקד על 'המצפה' [היחידה]. לא אכזב אותי הנער.
יואל רץ עם הידיעות למחלקת מחקר, מנסה לשכנע שעומד לקרות משהו גדול, ולשנות את התפיסה בדבר "סבירות נמוכה למלחמה". אך שם דבקו בקונספציה שהסורים - כמו המצרים - אינם מרגישים מוכנים למלחמה ובסך הכל מתכוננים לתרגיל גדול
אחרי המלחמה, עם סיום תפקידו בחרמון, בא אלי המזוקן ואמר שברצונו לצאת למסע בעולם 'למצוא את עצמו'. תחילה ייסע לטיבט, יישב בהימלאיה וישקיף על העולם. איזה ג'וקים, חשבתי לעצמי, יש לנוער הנפלא הזה. מישקה הבטיח, שברגע שיגמור לשאוף אוויר פסגות וילמד את תרבות בודהה והמזרח הרחוק יתייצב לשירות. הוא אכן התייצב. כבר לא הייתי שם והיו מספיק אנשים שבזבזו את מישקה... בעת כתיבת השורות הללו אני עוסק בהחזרתו לשירות, אך המכונה כבדה ולאה. ה'מצפה' מפסיד מפקד מעולה לעתיד. האיש ציוני אמיתי, הומניסט, מנהל טוב - משקל נגד מצוין למהנדסים היבשים, הזקוקים להנהגה של שאר־רוח".
חגיגה בשמיים
יואל ביקר אותי כמה פעמים בחרמון, אך הביקור שזכור לי מכולם אירע עם בוא האביב. המוצב שלי, "הישראלי", היה ממוקם על שלוחה בגובה 2110 מ', ויואל רצה לבדוק אפשרות של פריסה גם בשיא החרמון, בגובה 2,814 מ'. מלחמת התשה עם הסורים היתה בעיצומה, והשיא, שבו התבצר כוח של גולני סביב מערה טבעית, הופגז מדי יום. יואל הורה לי לארגן נגמ"ש שייקח אותנו לשם.
עלינו בדרך מפותלת כשאנו עומדים בפתח תא הלוחמים, ומשני עברינו מתגלה נוף מהמם - במזרח בקעת דמשק ובמערב הרי הלבנון עד לים - אך מולנו נופלים פגזים סוריים על יעד ההגעה שלנו. כשהתקרבנו ביקשנו סיוע אווירי, וסקייהוקים תקפו את עמדות המרגמות הסוריות. טילי SA-7 נורו כזיקוקים אל המטוסים, אשר הורידו כדורי חום שהטילים נמשכו אליהם. חגיגה בשמיים. המרגמות שותקו, הגענו, ירדנו מהנגמ"ש אל המערה שבשיא, שבה תפסו מחסה החיילים של גולני, ודי מהר הבנו שאין אפשרות למקם שם חוליה משלנו. ברגע שחזרנו לנגמ"ש נחת פגז מרגמה 240 מ"מ, שחורר את דפנות הנגמ"ש כאילו היו עשויות קרטון. איכשהו, איש מאיתנו לא נפגע.
המלחמה שאחרי המלחמה
הפגישה האחרונה שלי עם יואל בהיותי בצבא היתה כאשר קיבלתי הודעה על שחרור מיידי - בטרם הסתיימה ההתשה בצפון. כרבים שמועד שחרורם מהשירות היה בעת המלחמה, הייתי במעמד של "מעוכב שחרור", והרמטכ"ל הורה על שחרורנו. לא נראה לי סביר להשתחרר באמצע הלחימה. ירדתי למפקדה והודעתי ליואל שברצוני להישאר במוצב עד להפסקת האש, שהתבשלה (קיסינג'ר כבר דילג בין בירות האזור).
יואל הורה לשלישה להחתים אותי לשירות של חודש אחד. השלישה אמרה שהדבר אינו אפשרי בשל הוראת הרמטכ"ל. יואל זעם: "הבן־אדם רוצה, אני צריך אותו, והמערכת לא תדכא את זה". הוחתמתי על טפסים ועליתי בחזרה לחרמון, לעוד חודש של הפגזות בלתי פוסקות. ביום הפסקת האש שיגרו הסורים את כל מה שיכלו, וכל מה שיכול היה לבעור במוצב - בער. למחרת השתרר שקט, המחליף שלי הגיע וירדתי למפקדה. שם מצאתי את הטפסים שלי עם חותמת "נדחה". אז תרמתי למדינה חודש...
כפי שהבטחתי ליואל, אחרי שהות של כמה חודשים בחו"ל חתמתי שנת קבע. פיקדתי על בסיס נוסף ובכך הרגשתי שמילאתי את חובתי. השארתי מאחוריי את המלחמה והצבא.
את יואל המלחמה והצבא לא עזבו. רבים חששו מעדותו בוועדת אגרנט, שהוקמה לחקור את המחדל, והוצעו לו פיתויים שונים. חלקם הלמו את כישוריו - הוצע לו לעלות בדרגה ולהיות רמ"ח מחקר, להיות קצין מודיעין ראשי וכן להיות סגן ראש אמ"ן - אולם שלושת התפקידים סוכלו. הוא הועלה אמנם לדרגת תא"ל, אך כדובר צה"ל וכסגן הנספח הצבאי בוושינגטון, בניסיון להשתיקו ולהרחיקו מהארץ.
בפורום של קציני מודיעין בכירים לסיכום המלחמה, אמר יואל שלא ייתכן שהעברת מידע התרעתי כפי שהעבירה יחידתו, ושלא קיבל התייחסות, תעבור ללא מסקנות וחקירה. אלי זעירא, ראש אמ"ן, השיב: "אנחנו מכירים את יואל בן־פורת. הוא בא אלינו מהשואה. רגיש מאוד וגם דאגן"
כמו במציאות, כך גם ב"לא ראיתי חיילים שמחים" הביאה המלחמה את חלומותיו של הגיבור לקיצם, ובמקום שיטוטים בעולם הוא בוחר להישאר עם חברתו:
"התעוררתי, והדברים ברורים לי לחלוטין. כבר אתמול נרדמתי לראשונה מבלי לחשוב תחילה על רִדתי בחוף איטליה, בכפר דייגים קטן, עם מאכלי ים ושירה וריקודים; או בעיר נמל גדולה, בחושך, ולי חדר בעיר התחתית ואיטלקייה תורנית רכה".
בפורום של קציני מודיעין בכירים שסיכם את המלחמה אמר יואל שלא ייתכן שהעברת מידע התרעתי כפי שהעבירה יחידתו, ושלא קיבל התייחסות, תעבור ללא מסקנות וחקירה. אלי זעירא, ראש אמ"ן, השיב: "אנחנו מכירים את יואל בן־פורת. הוא בא אלינו מהשואה. רגיש מאוד וגם דאגן" ("נעילה").
"ראש המחקר יודע, הנייר אצלו", חשב יואל, והיה ברור לו שגם ראש אמ"ן, הרמטכ"ל והקברניטים יידעו מיידית שזו תמונת המצב. אך המידע לא הועבר ללשכת הרמטכ"ל. ערב יום הכיפורים לא היו הבכירים בעמדותיהם, והדיווח מוסמס מסיבות נוספות
כך הפכו ימי נעוריו של יואל במחנות וביערות, בעיני יריביו, הצברים, לחיסרון. הוא ידע שהם רואים בו "פולני וגלותי" ואף הופתע כשמינו אותו למפקד 848 ("הרכבתי משקפיים וסבלתי מתסמונת של 'אינטיליגנט'") - אך התנגשות הערכים הפכה עתה לבלתי נמנעת.
גם הרמטכ"ל החדש, מוטה גור, כששמע את מלוא סיפור ההתרעה מפיו של יואל, קבע שהוא אשם כמו כולם, והיה עליו להפוך שולחן. יואל ענה: "עבדתי לפי הנוהל. נאמן למפקדי. והכל בצינורות הפיקוד: רמ"ח מחקר, רמ"ח איסוף וראש אמ"ן. אני קצין פולני" ("נעילה").
אישיות לא רצויה
יואל התלבט לגבי עדותו בוועדת אגרנט. ברור היה לו שאי העברתה של הידיעה מ־5 באוקטובר בחמש בערב לרמטכ"ל ולקברניטים - דבר כשגילה בפגישה עם דדו, בעיצומה של המלחמה, וגרם לעוד מיתר לפקוע בליבו - היא עניין קריטי.
יואל נוקה - אך בעדותו בוועדת אגרנט חרץ את גורלו כאישיות לא רצויה באמ"ן. מציאות שבה נלחם "כקצין פולני" מול הקצונה הצברית. "המפקד משם" מול "המפקדים משלנו". "הבנתי שהגעתי לסוף הדרך", כתב. "סיום לא נעים, כולו רצוף שקרים והונאה"
נרמז לו שעדיף לא להעלות את הדבר, אך הוא החליט שעליו לומר את כל האמת. הוועדה שמעה את עדותו, אך מולה עמדה עדותו של ראש אמ"ן שסתר את הדברים, והקצין שדיווח לא נקרא להעיד. הוועדה לא החליטה בעניין זה, אך הדיחה את ראש אמ"ן, שנמנע מלהפעיל אמצעים מודיעיניים מיוחדים שיכלו להביא התרעה ודאית. היא גם העבירה מאמ"ן את ראש המחקר, שהוא ואנשיו היו שבויים בקונספציה כנגד כל הנתונים. זאת, כמובן, נוסף על הדחת הרמטכ"ל. יואל נוקה, אך בעדותו חרץ את גורלו כאישיות לא רצויה באמ"ן.
הוא הבין את המציאות שבה נלחם "כקצין פולני" מול הקצונה הצברית. "המפקד משם" מול "המפקדים משלנו. "הבנתי שהגעתי לסוף הדרך", כתב ב"נעילה". "סיום לא נעים, כולו רצוף שקרים והונאה. אחרי הפגישה באו עוד אירועים שאיני מתכוון לתארם כאן, אך הם עולים בחומרתם על מה שעבר עלי במלחמת העולם השנייה בגטו, במחנה הריכוז וביער. ייתכן שיום אחד אכתוב על זה קונטרס. ספרון".
יואל לא כתב את הספרון, אך את אשר רצה לכתוב, וביטא במילים הקשות מאוד הללו, ידעתי. אהוד ברק תיאר זאת כקריסה נפשית ואשפוז כפוי, ואל"מ (בדימוס) יוסי לנגוצקי, רמ"ח איסוף לשעבר וידידו של יואל, סיפר על מלכודת שהוכנה לו בעצה אחת עם הקרפ"ר והפסיכיאטר הראשי.
אחרי גלגולים שונים, שבהם ננטש על ידי הצבא והתקשה למצוא לעצמו עיסוק (הוא דיבר איתי על תוכניתו לעבוד כשומר בחניונים של קרוב משפחתו בארה"ב!), מונה יואל לכתוב את ההיסטוריה של המודיעין במלחמת יום הכיפורים. המחקר עב הכרס סווג כ"סודי ביותר", שמור בארכיון צה"ל ואינו פתוח לעיון הציבור.
תחת כנפיו של אהוד ברק כראש אמ"ן מונה יואל ליועץ ראש אמ"ן למתודולוגיה, קיבל משרד בבה"ד 15, ושם הוא פיתח קורסים למחקר ולהערכה - והחזיק נחש באקווריום, מטפורה לאויבים בחוץ ובפנים... הוא העביר בקורסים המתקדמים באמ"ן תרגיל על המודיעין ערב המלחמה, ובהיותי במילואים בקורס קציני איסוף אוגדתיים וכן בקורס קמ"נים מתקדם הייתי בין החניכים שהתרגיל הועבר להם.
"זה לא יכול להיות דבר אחר אלא מלחמה", אמר יואל בשיחת טלפון למפקדו. "ראש אמ"ן השיב בקול רגוע ובוטח: 'אל תתעסק לי, יואל, בהערכות. אתה תדאג שתהיינה ידיעות". יואל החליט לגייס מילואים בניגוד לפקודה
יואל מסר את עיקר הידיעות שהתקבלו בכל יום מ־1 באוקטובר וביקש שנכתוב את הערכת המחקר המתבקשת. רובנו כתבנו שמדובר בהתרעות למלחמה. לאחר מכן הוצגה הערכת המחקר: סבירות נמוכה למלחמה. ביום האחרון שלפני המלחמה פירט הלקט של המחקר 39 התרעות למלחמה, וסיים באותה מסקנה - סבירות נמוכה.
לנו, קצינים בוגרי המלחמה ההיא, נותר רק למרוט את שיערנו. ליואל - נמרטה נשמתו בכל פעם מחדש. בפגישותיי עימו במסגרת הקורסים הללו, בביקור שלו בביתי ובפגישה נוספת בבית קפה ברמת השרון, שבה שוב ביקש שאתגייס, ראיתי שלא נותר הרבה מהמפקד האימתני של 8200. נותרה בו לא מעט חריפות, דבריו תובלו בהומור ובאירוניה, אבל הוא כבר לא היה אותו האיש. אני חשתי אליו אותה אמפתיה שחשתי כלפי אבי המזדקן. אריה בחורף.
"תתעסק במודיעין"
בדיעבד גיליתי שלקחתי לא מעט מהגישה של יואל כששימשתי קמ"ן, ואחרי שירות מבצעי בחו"ל - כראש מחלקת המודיעין של אגף המבצעים במוסד, בדרגה מקבילה לדרגתו של יואל. לא תמיד אהבו זאת מפקדיי. "תתעסק במודיעין", אמר לי ראש האגף כשהערכתי ששכרו של מבצע מסוים ייצא בהפסדו, ובדיעבד כך אכן היה.
"אפשר לאסוף ללא סוף", אמר לי ראש אגף אחר כשהצגתי שחסר מודיעין למבצע מסוים, והדבר התאמת בשטח. והיה גם ראש אגף שהחליט להציג במקומי את המודיעין לראש המוסד, מחשש שהאופן שבו אציג את הסיכונים יביא לסיכול המבצע. המבצע יצא לדרך, והסיכול אכן נעשה - אך על ידי האויב... הבאתי גם לפיצוצה של ישיבת רמ"חים כשטענתי שהיציאה למבצע מסוכן במיוחד היא "נחישות פושעת". מדובר במקרים ספורים למול עשרות רבות של מבצעים שקידמתי בעשור ששירתי באגף המבצעים במוסד, ושהצליחו. אך באותם מקרים ספורים, הזהירות והנחישות של יואל התגלמו בי.
יואל בן־פורת היה לווייתן שנשמתו נטרפה בידי כרישים. עד יומו האחרון לא חדל לשאול את עצמו אם יכול היה לנהוג אחרת: "איני רואה עצמי זכאי לחלוטין על מחדל יום הכיפורים. הייתי שם בזמן הנכון, וההפתעה לא נמנעה"
גם לי איתרע המזל לעמוד בפני ועדות חקירה - בעניין מבצע משעל. בוועדת צ'חנובר שמינתה הממשלה לחקור את הכישלון המבצעי, העדויות ניתנו בפני מליאת הוועדה והוקלטו. הפוליטיקות שמאחורי הקלעים התגלו לי כאשר אחד החוקרים הזמין אותי ביחידות לחדרו, ללא הקלטה, ושאל שאלות שהעמידו אותי בפני הברירה להפליל את עצמי - כקמ"ן המבצע - או את ראש המוסד, שהיה המטרה של החוקר. הפסקתי את הפגישה וכתבתי על כך דו"ח למליאת הוועדה, שהתפוצץ בתקשורת כשהחומרים הגיעו לפרקליטיו של הרמס"ד. פרק זה הסתיים בכך שהמודיעין למבצע נמצא ללא רבב ואני קודמתי, גם על רקע תפקודי במהלך המבצע (למשל, מילוטם של הלוחמים שלא נתפסו) - אך החלטתי לפרוש ולהתמסר למשפחתי ולכתיבה.
לווייתן שנשמתו נטרפה
הים הוא אותו הים, ומיני דגים בו לרוב. יואל בן־פורת היה לווייתן שנשמתו נטרפה בידי כרישים. עד יומו האחרון הוא לא חדל לשאול את עצמו אם יכול היה לנהוג אחרת: "איני רואה עצמי זכאי לחלוטין על מחדל יום הכיפורים. רציתי לפקד על ה'מצפה' כדי לעמוד בראש הארגון שיכול היה למנוע את ההפתעה. ועובדה - הייתי שם בזמן הנכון, וההפתעה לא נמנעה. מקצועית, עשיתי את הכל ואף יותר מזה.... מוסרית, אני אשם. ייתכן שיכולתי לפעול אחרת.... בדיעבד, טעיתי" ("נעילה").
בתרבות הבריחה מאחריות מזדקרים דבריו של יואל כמשואה. מבלי להפחית מתרומתם של אינספור מפקדים צברים נועזים, אולי צריך היה סבא גדול בתורה ואבא ציוני גדול, מחנה ריכוז ושנים עם הפרטיזנים כדי לייצר מפקד ואדם כמו תא"ל יואל בן־פורת ז"ל. אני שמח על שבמלאת 50 למלחמה מתאפשר לי להצדיע לו. ואסיים בלקח מהראיון שנתן אל"מ (בדימוס) ד"ר יוסי לנגוצקי על יואל: "ראש אמ"ן" - ואני מוסיף, כל קצין מודיעין - "צריך להיות גלותי ולפחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו