אקדח דבק, נצנצים ותועפות חמאה - מה יזכרו הילדים מהטרלול של אמא?

11 חודשים בשנה אני מאמינה שאסור לפנק את הילדים יותר מדי ולתת להם כל מה שהם רוצים, כי אז הם ייצאו כמו הטינאייג'רים האמריקנים בטיקטוק שקוראים להחרים את הסרט"חולית 2"כי "אין בו מספיק שחקנים ממוצא מזרח־תיכוני", וכי הם "ראו את טימותי שאלאמה (השחקן הראשי) מחזיק כוס של סטארבקס".

האמת היא שאף אחד לא באמת יודע למה פרו־פלשתינים בטיקטוק מחרימים את סטארבקס. בדקתי, ולא, זה לא כי הקפה שלהם דוחה. אם הקפה שלהם היה עשוי מתינוקות פלשתינים זה אולי היה מסביר את החרם. וגם את הטעם. אבל הוא לא.

11 חודשים בשנה אני מאמינה שאסור לשפוך כסף על שטויות, וזה לא משנה אם יש או אין. להוציא סכומים מטורפים על מסיבה זה פשוט לא חכם כלכלית. לא משנה הצבע של המפיות, אם הן ממילא משמשות בעיקר לקינוח אף. זה לא משנה לאף ילד בן 3 אם העוגה שלו נראית כמו עוגת בוב הבנאי, או כמו עוגה שהכין בוב הבנאי. בסוף ילדים רוצים רק לכבות את הנרות, לאכול עוגה ולפתוח מתנות שהם ישחקו בהן פעמיים. שירי ילדים בווליום גבוה מדי מכניסים אותי ללחץ. מפעילי יום הולדת קצת מפחידים אותי, כי זה לא נורמלי שבן אדם מבוגר ילבש מאה אחוז פוליאסטר בחום הזה וידבר רק בצרחות.

• • •

11 חודשים בשנה אני מאמינה שלא צריך להגזים. שגם ככה אנחנו, הנשים, מציבות לעצמנו רף היסטרי בכל מה שקשור לגידול הילדים ולתפעול הבית, כאילו אם הבית לא מצוחצח - נכשלת. ואם יש לך ערימת כביסה שהיא כל כך עצומה, שלא משנה כמה את מקפלת, היא עדיין נשארת באותו הגובה והיא כל הזמן שם וכולם כל כך רגילים אליה כבר, שנתתם לה שם וקוראים לה "דקלה" - נכשלת.

אם שוב שכחת שהגננת הודיעה שהגן היום מתחיל ב־9 כי יש לה תור לרופא, ואז את מחכה עם הילד במכונית ונותנת לו לראות "קוקומלון" ואת יושבת שם בוהה בחלל, כי כאמור הטלפון אצלו, ועד סוף היום את שרה לעצמך כמו רוצחת סדרתית "ג'וני ג'וני, יס פאפא? טלינג לייז? נו פאפא" - נכון מאוד, נכשלת.

11 חודשים בשנה אני טוענת שאהבה היא לא דבר חומרי, ושכל מה שאני צריכה לעשות זה להניח את הטלפון בצד ולנסות לבלות איתם זמן בלי הפרעות. 11 חודשים בשנה אני רבה עם הילדים שיאכלו קצת פחות סוכר כי זה לא בריא ומזיק מאוד לשיניים. 11 חודשים בשנה אני מנסה לצמצם צריכה וייצור של זבל, מנסה למחזר, להשתמש במה שיש, ולא סתם לקנות עוד ועוד, כי זה לא "סביבתי".

• • •

ואז מגיע חודש מארס, שבו יש לשני הילדים שלי יום הולדת, ואני הופכת לאישה אחרת לחלוטין. מסתובבת סהרורית ומלוכלכת, כי עד 2 בלילה ישבתי על עליאקספרס כדי למצוא מפיות שיתאימו לצלחות שיתאימו לכוסות שיתאימו לבלונים, השיער שלי מלא קמח והידיים שלי מכוסות כוויות מאקדח דבק חם כי הכנתי בעצמי פיניאטה בצורת חללית מגלילי נייר טואלט.

במארס אני עובדת על הדוקטורט שלי בנושא "נצנצים אכילים", ואם לאיה הרגילה זה נראה כמו בזבוז להזמין עוגה מקונדיטוריה כי זה עולה מאות שקלים, לאיה של חודש מארס זה נראה מאוד הגיוני להוריד מאות שקלים על בצק סוכר ועל תבניות אפייה בצורת חד־קרן, ואז גם לבזבז יומיים וחצי במטבח כי אני לא מאוד מיומנת בלהכין בעצמי עוגת שכבות של שתי קומות.

עוגות יום ההולדת שאני מכינה מכילות באופן מסורתי שני קרטוני ביצים ושמונה קילו קרם חמאה (שימו לב שבמארס תמיד יש מחסור בחמאה, וזה תמיד בגללי), למרות שאף אחד לא אוהב קרם חמאה, כי זה יותר מדי דומה ללאכול חמאה, אבל העוגה יוצאת מאוד גדולה ומאוד עמידה ויכולה לשמש מיגונית לעת מצוא.

• • •

אני יודעת. בחתונה שלי לא השקעתי ככה, אבל זו לא בדיוק תחרות, כי לא התחתנתי. אני והרבנות זה נו־גו, ומסיבות מרובות משתתפים שבהן אני מצופה ללבוש מחטב ועקבים ולשמוח, מעולם לא נשמעו לי כמו רעיון מפתה. לשלם 100 אלף שקלים בשביל להאכיל את דודה שלי ניבה עוף? אני פשוט אכין לה עוף, קאט דה מידל מן. אז מעולם לא טרחנו להתחתן. אני הייתי מרוצה. הבן־זוג היה מרוצה. אמא שלי לא היתה מרוצה, אבל הבת שלה מוזיקאית, היא רגילה כבר.

אבל אז נולדה לי ילדה, ולראשונה הבנתי את הצורך לחגוג, להחליט שהיום שמחים, כי אנחנו לא רוצים להיות עצובים יותר. כי יש לנו משפחה, כי כולם בריאים, כי בכל זאת יש אהבה בעולם. גיליתי את הצורך לחצוץ בגופך ובאקדח הדבק החם שלך בין כל מה שאכזרי ונורא ומפחיד בחיים האלה לבין היצורים האלה, שעדיין באים למיטה שלי בלילה כשיש להם חלום רע, ואם זה אומר שאני אצטרך לעבור בכל החנויות בפלורנטין עד שאני אמצא בלון באטמן, כך יהיה.

• • •

אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה יישאר אחרי כל הבלגן הזה חוץ מהרבה מאוד ממתקים עם חתיכות דשא? כנראה כלום. האם הילדים יזכרו משהו מכל האירוע הזה? לא נראה לי. עד מתי את מתכננת להגזים? עד שהם יגידו לי להפסיק. האם זה שאת יודעת שאת אמא מגזימה הופך אותך לקצת פחות מגזימה? לא צריך להגזים.