ניצחון מוחלט: הסרט הזה הוא חוויה קולנועית מרטיטה

"חולית: חלק 2", החלק השני בטרילוגיית המד"ב של התסריטאי־במאי דני וילנב, על פי ספרו הקלאסי של פרנק הרברט - הוא כל מה שאפשר היה לבקש שהוא יהיה.

הוא מרחיב את היריעה של החלק הראשון, מוסיף שלל דמויות, מגביר את הקצב, מעדכן את הסיפור של הרברט לימינו אנו, משכלל את העשייה הקולנועית ומכיל כמויות מופרכות של אקשן סוחף, וגם ויזואליה שתגרום ללסת שלכם להישמט. בקיצור - זה קולנוע אפי במיטבו, שמתנהל בקנה המידה הגדול ביותר שאתם יכולים להעלות על הדעת ושמתחנן שתצפו בו על מסך עצום.

הסיפור ממשיך בדיוק מאותה הנקודה שבה הסרט הקודם הסתיים, כך שבהחלט מומלץ לצפות שוב בחלק הראשון לפני שאתם הולכים לקולנוע. פול (טימותי שאלאמה) ואמו (רבקה פרגוסון), שהצליחו להיחלץ בעור שיניהם ממתקפת הפתע האכזרית והקטלנית של בית הרקונן, מוצאים מחסה אצל בני הפרמן, השבט הילידי והכמו־בדואי של כוכב הלכת המדברי אראקיס.

פול סוף־סוף פוגש את צ'אני (זנדאיה), הלוחמת האמיצה שהופיעה בחלומותיו בסרט הראשון, ומפתח עימה קשר אמיץ. אמו של פול מסתובבת ומספרת לכולם שהבן שלה הוא בעצם המשיח, ואילו הברון הרקונן (סטלן סקארסגארד), מצידו, מחפש דרך לחסל את בני הפרמן העקשנים ולהשתלט על אראקיס באופן סופי ומוחלט.

וילנב כבר עשה כמה סרטים מרשימים ושאפתניים בחייו ("בלייד ראנר 2049", "סיקאריו"), אך אף אחד מהם לא מתקרב למה שהוא עושה כאן. בתוך כך, כפי שקורה לא פעם עם סרטים כה גדולים, הרגעים הקטנים והאינטימיים של הסיפור קצת נבלעים בתוך ההמולה, ולעיתים נדמה שהספקטקל בא על חשבון העומק והניואנסים.

למרבה המזל, כל החלקים השונים והמשונים שמרכיבים את היצירה המפלצתית והמרהיבה הזאת נופלים למקומם בדיוק ברגע המתאים, ומאפשרים לווילנב להגיש מערכה שלישית גרנדיוזית ומושלמת.

שאלאמה, שהופעתו מעט אנמית וחדגונית עד לאותה הנקודה, מתעורר לפתע והופך לגבר. פניה האקספרסיביים של זנדאיה מוסיפים לתמהיל את הרובד האמוציונלי הנחוץ. כריסטופר ווקן דופק הופעה מענגת בתור קיסר היקום. הרעים סוף־סוף מקבלים את מה שמגיע להם - אבל באיזה מחיר? זה כמו פרק מעולה של "משחקי הכס", אלא שכל התככים והחיסולים מתרחשים בחלל.

בדומה לסרט הקודם, גם הפעם הצופים נותרים עם "המשך יבוא". אלא שבניגוד לסרט הקודם, "חולית: חלק 2" יוציא אתכם מהאולם בתחושה שקיבלתם תמורה מלאה לכספכם. נכון, המוזיקה של האנס זימר עדיין קצת חופרת, ולא הכל כאן מושלם ברמת "שר הטבעות" - אבל אין ספק שמדובר בחוויה קולנועית משמעותית וחיונית ביותר.